להתעורר מצעקות השכנה בקומה מעל; לשמוע רעשי משאיות; ללכת לאיבוד ברחובות של עיר. כבר ארבעה חודשים שבת שבע ברוכים, הדס קרלינסקי ועדי דרימר, שלוש נשים מהקיבוצים המפונים בעוטף עזה, גרות בבתיהן הזמניים ברמת גן, תל אביב ובאר שבע, אך מחשבותיהן נודדות אל הבית הקבוע; במה שקרה להן בו ב-7 באוקטובר; ובעתידן הלא ידוע שם.

14 מיישובי עוטף עזה, שפונו ב-7 באוקטובר, עדיין לא שבו למקומם. בקיבוצים סופה ונירים, החזרה בלתי אפשרית. אזור  גדר-הביטחון, שבו הם ממוקמים, מוכרז עד היום שטח צבאי סגור, וניתן להיכנס אליו רק באישור. לקיבוץ רעים, צה"ל אמנם התיר את החזרה, אך מעטים חזרו לקיבוץ, שרק בשבועות האחרונים החלו לפנות בו את ההריסות.

רובם המוחלט של חברי שלושת הקיבוצים האלה גרים במגורים זמניים: קיבוץ סופה בכמה בניינים ברמת גן; רעים בשני מבנים חדשים בשכונת פלורנטין בתל אביב; ונירים בשכונה חדשה בבאר שבע. הבניינים החדשים, החד-גוניים; והדירות "מהניילונים" – לבנות ומצוחצחות, מצוידות ברהיטים וכלי מטבח שסיפקה מנהלת תקומה – הם ההפך הכמעט גמור מבתי הקיבוץ צמודי הקרקע הצנועים שבהם חיו את חייהם.

השלט על דלת הכניסה לדירה הזמנית של משפחת ברוכים. "יש יום קשה? קמים בבוקר וממשיכים הלאה – בשביל הילדים" (צילום: דוד טברסקי)

עבור משפחת ברוכים – בת שבע (38), בעלה מתן, ושלושת ילדיהם, לביא, אוריה ואליה התינוק – המעבר אל העיר הוא למעשה חזרה אליה. הם הגיעו לקיבוץ סופה רק באוגוסט 2022, כחלק מגל התחדשות עשיר במשפחות צעירות, עירוניות, שחיפשו אלטרנטיבה. הם הספיקו לחיות בביתם בקיבוץ רק שנה וקצת.

"כשעברנו לסופה אמרו לנו: 'זה 99% גן עדן, 1% גיהינום', אבל אז ביום אחד זה היה 100% גיהינום", אומרת ברוכים. כשהתלבטו להיכן לעבור הם התארחו ביישובי העוטף, ולבסוף בחרו בסופה, "כי שם הרגשנו הכי בבית". מקום שקט, קהילתי וקטן. הרבה משפחות חדשות, גיוון חברתי שדיבר לאופי החיים המסורתי שהמשפחה ביקשה. "אנשים שונים אחד מהשני", היא אומרת, "זה פותח לך את הראש וזה בריא".

במשבר ההיי-טק שפקד את ישראל בתחילת 2022, הבעל מתן פוטר מעבודתו בבאר שבע, אך די מהר הצליח למצוא עבודה בתל אביב. הנסיעה היומיומית מהקיבוץ לעבודה לא הייתה פשוטה ועוררה לבטים. הפינוי מהבית קרב אותו למרחק של רבע שעה נסיעה בלבד. אצלה זה הפוך. ברוכים עובדת כפיזיותרפיסטית בסורוקה. חופשת הלידה שלה, שהייתה אמורה להסתיים בסוף אוקטובר, הוארכה בחצי שנה, וכעת, אחרי התלבטות, היא החליטה לחזור למחלקה המוכרת שאליה התגעגעה, גם במחיר מרחק הנסיעה.

"עיריית רמת גן עשתה לנו קבלת פנים מטורפת", משחזרת ברוכים. "על היום הראשון שנכנסנו לבית היה הפנינג. על השולחן חיכו לנו הר של לחמים, עוגות, פיג'מות, מתנות לילדים, פתקים עם טלפונים ושמות: 'אם צריך משהו, תתקשרו". כל ילדי הקיבוץ קיבלו אופניים כדי להחזיר לרחובות האספלט ולו מעט מאווירת הקיבוץ.

שלט ברוכים הבאים שהכינו ילדי השכונה בכניסה לבניין של חברי סופה. "עיריית רמת גן עשתה לנו קבלת פנים מטורפת" (צילום: דוד טברסקי)

בתה כבר התאקלמה בגן הילדים הצמוד לבניין מגוריהם. הגן, במבנה חדש, מיועד רק לילדי סופה ומתופעל על ידי צוות החינוך המקורי. אצל בן הבכור, תלמיד ביסודי, המצב מורכב יותר. "גם ברמת גן אנחנו ממשיכים לעכל את מה שקרה לנו. עד עכשיו זה המון שיחות – למה הגיעו המחבלים? למה הם עשו את מה שהם עשו? אי אפשר להסתיר את המוות של האנשים בקיבוץ ואת הירי מחוץ לבית".

הבן, היא מספרת, הבחין מיד בהבדל בין מערכות החינוך – העירונית שמה הרבה יותר דגש על הלמידה עצמה, עם שיעורי בית ומבחנים, ואילו הקיבוצית מדגישה את הצד החברתי. יש לו כבר חברים חדשים בעיר והוא הולך לטיפול מיוחד שכל ילדי הקיבוץ זכאים לו. "כשאת אמא", היא אומרת, "את דואגת מאוד לרווחה ולמצב הנפשי של הילדים ולא יכולה ליפול לעצב תהומי. יש יום קשה? קמים בבוקר וממשיכים הלאה – בשביל הילדים".

"המעבר לסופה היה גם כלכלי – ישראל לא נהיית יותר זולה, וזו הייתה אופציה טובה לבית קרקע וחינוך טוב לילדים. אני רוצה לחזור, אבל יודעת שאין באזור ביטחון מלא"

מבחינתה, אחד ההיבטים הבולטים של המעבר לעיר הוא החזרה האינטנסיבית לניהול משק הבית, שנשחק במידה רבה במהלך שהותם במלון באילת. שם, במסדרונות הצפופים ובלובי, המשפחות והילדים היו מעורבבים אחד בשני כל הזמן. נזכרים, משחזרים. וכיום, בעיר, האתגר המרכזי של הקהילה הוא השמירה על עצמה, כשכל משפחה גרה בדירה משלה, והמשפחות פזורות בין קומות שונות וארבעה בניינים. ויש כאלו שבכלל לא הגיעו לרמת גן.

הבניינים ברמת גן בהם מתגוררים באופן זמני חברי קיבוץ סופה. האתגר המרכזי של הקהילה הוא השמירה על עצמה, כשכל משפחה גרה בדירה משלה (צילום: דוד טברסקי)

לכל אחד ולכל משפחה נוצר זמן אישי ארוך להבין את מה שקרה. "אנחנו עדיין באבל", אומרת ברוכים. לקיבוץ שלושה נרצחים: אופיר ארז, ברנרד כהן ורס"ן עדו חוברה, לחם בכיתת הכוננות שהיה חבר קרוב של משפחת ברוכים. אלמנתו גרה כמה קומות מעליהם עם שלושת ילדיהם, שנשארו בלי אבא. ברוכים משתדלת להגיע אליהם כמה שאפשר. "זה שובר את הלב", היא אומרת, "פשוט כך. אי אפשר להגיד שבאנו לעיר בשביל בילויים ומוזיאונים. אנחנו משקמים פה הריסות. כואבים ועצובים. מנסים לחזור למסלול של החיים ולהנות מדברים קטנים, מודים לאל ששרדנו".

אפשר לדבר על חזרה לסופה?
"אני בלבטים גדולים. סופה זה מקום שהתחברתי אליו מאוד עמוק. חיפשנו את הקהילתיות ומצאנו אותה שם – קיבוץ מתחדש; בית כנסת; יש מקום לכל משפחה לחיות את חייה. המעבר היה גם כלכלי – ישראל לא נהיית יותר זולה, וזו הייתה אופציה טובה לבית קרקע וחינוך טוב לילדים. אני רוצה לחזור, אבל יודעת שאין באזור ביטחון מלא. נהייה פה עד שהמדינה תגיד שהפינוי הסתיים. רק אחרי זה נצטרך לקבל החלטה אם לחזור הביתה".

"תל אביב גורמת לך כל הזמן לבזבז"

חברי קיבוץ רעים היה מראשוני המפונים שקיבלו החלטה לעבור מבית המלון לעיר. כבר במהלך חודש דצמבר הם החלו להגיע לביתם הזמני בשכונת פלורנטין בתל אביב. מאז נפרשו רוב משפחות הקיבוץ בדירות קטנות (כ-50 מ"ר בממוצע), בשני בנייני מגורים חדשים שהוכשרו עבורם במהירות. במרחב שבין שני הבניינים, בבית באר ישן ומשומר, הוקמו גני הילדים.

עדי דרימר במרפסת דירתה הזמנית בדרום תל אביב, שאותה היא חולקת עם אמה. "מה שיפה בתל אביב זה שזמינים פה הרבה סוגי טיפול שונים, בניגוד לאשכול" (צילום: דוד טברסקי)

עדי דרימר (54), ילידת רעים, היא אמנית ומורה לאמנות בבתי הספר בחבל אשכול, וכעת היא מלמדת את ילדי הקיבוץ בבית ספרם החדש בדרום העיר. "הם הסתגלו", היא אומרת, "אבל לפעמים עדיין רואים עליהם כל מיני פחדים".

באחד מימי שישי, הילדים הלכו לשחק בפארק החורשות הסמוך. "שיחקנו שם סימני דרך", היא מספרת, "והמדריכה של אחת הקבוצות שהתחבאו, ביקשה מהילדים, תוך כדי המשחק, להיות בשקט. תוך שנייה, כל הילדים קפאו. במשך דקות ארוכות לא נשמע צליל. נחמד לפעמים שילדים לא מרעישים, אבל  בחיים לא ראיתי דבר כזה".

את דירת שלושת החדרים הקטנה היא חולקת עם אמה. "אמא יכלה לקבל דירה", היא מספרת, "אבל פחדה לגור לבד". שטחה של הדירה כשליש משטח ביתה האישי ברעים, ואין בה מספיק מקום לכל ציוד היצירה שלה, שנשאר בבית בקיבוץ. היא מגיעה לרעים פעם בכמה זמן להיות עם אחיה, ולהעניק תשומת לב לחתולים מיאו וכאפה, שעדיין מסתובבים בקיבוץ. "מיאו הופיע פתאום חודש לאחר ההתקפה. כעס עלי שנעלמתי. חשבתי להביא אותם לתל אביב, אבל אי אפשר באמת להזיז חתולים. הם חייבים את החופש של הקיבוץ".

היא עצמה התגוררה בעבר יותר מ-20 שנה בתל אביב עד שלפני כעשור חזרה לקיבוץ. כיום היא מופתעת לגלות את השוני שעברה העיר, בעיקר בדרומה. "גרתי אז במרכז והוא נחשב למקום החי ביותר בעיר, עכשיו מחוץ לבית שלי, בפלורנטין, יש אינספור אפשרויות".

היא נרשמה לכמה סדנאות אמנות, שבאחת מהן, כחלק מתהליך טיפולי, היא מכינה יומן ויזואלי – חיבור של צילומים, רקמה, ציור, או כל מלאכת יד שאינה מערבת כתיבה. "כתיבה היא כיום דבר מאתגר, גיליתי שהזיכרון שלי נפגע לפחות בחצי, ואני לא היחידה, זה עלה אצל הרבה מהאנשים. מה שיפה בתל אביב זה שזמינים פה הרבה סוגי טיפול שונים, בניגוד לאשכול. כשחיים בתל-אביב מבינים עד כמה אשכול הוא פריפריה – שם כולם לומדים אצל אותו מורה לקדרות ואותה מורה לציור".

"אמא ואני נחזור הביתה בוודאות. הבית זה הילדות, הזיכרונות, הבתים ועצי הפרי. אבל גם לאף אחת משתינו אין את האמצעים לשכור דירה במקום אחר"

בבתי הספר באשכול, הועסקה דרימר דרך קרן קרב, בשכר טוב כדבריה. הסל שחברי הקיבוץ מקבלים מהמדינה היה נדיב בהתחלה, והדירה שלה גם אובזרה על ידי המדינה, אך ככל שחולפים החודשים מתעוררים חששות כלכליים: "השכר שלי היום נמוך משמעותית, כי היקפי המשרה השתנו; תל אביב יקרה משמעותית מאשכול, והעיר גורמת לך כל הזמן לבזבז. אמא ואני נחזור הביתה בוודאות. הבית זה הילדות, הזיכרונות, הבתים ועצי הפרי. אבל גם לאף אחת משתינו אין את האמצעים לשכור דירה במקום אחר".

היא כועסת על התנהלות הממשלה בעניין שחרור החטופים, משתדלת לא לצפות בטלוויזיה. "אנחנו לא צריכים לחסל את עזה", היא אומרת, "אלא לדרוש יותר ביטחון לקיבוצי הגדר". כשהמוח מבקש מנוחה היא יוצאת לטיולים ונותנת לעצמה ללכת לאיבוד ברחובות העיר: "בקיבוץ אתה יוצא להליכה סביב הגדר וזה כל מה שיש. פה יוצאים להליכה ולא מרגישים אותה בכלל. פשוט הולכים לאנשהו. זה עושה מאוד טוב".

"רק בנירים אני יודעת שארגיש שוב בטוחה"

כל חייה הבוגרים של הדס קרלינסקי (36), עברו עליה בקיבוצים. היא אמנם נולדה בכפר סבא אך כבר משנת השירות בשומר הצעיר, דרך ההיכרות עם ירון בן זוגה (קיבוצניק בעצמו), ועד ההחלטה לקבוע את ביתה בקיבוץ נירים, היא חיה צמוד לקרקע. בשלושת החודשים האחרונים, לראשונה מזה 18 שנה, היא גרה בעיר, בבית דירות, בקומה ראשונה.

הדס קרלינסקי בביתה הזמני בבאר שבע. "נראה לי שהבעיה העיקרית היא שיותר מהכול, אני פשוט מתגעגעת הביתה" (צילום: דוד טברסקי)

שכונת הפארק בבאר שבע, ביתה הנוכחי, היא שכונה של בניינים חדשים, דמויי לגו, בני 4 עד 8 קומות. משאיות בטון עדין נוסעות ברחובות בשתי וערב; מנוף מתנשא פה ושם; ומגרשי בנייה צמודים לכביש מהיר, שמקיף מתחם איקאה. "איך להגיד את זה ..", היא לוקחת אוויר ועוצרת לשניות ארוכות, "נורא פה".

מה שמוציא אותה לפעמים מדעתה הוא הרעש: "אני מתעוררת לטריקת דלתות; שכנה שצועקת על הילדים שלה; קולות עבודה; ואתר בנייה חשוך לחלוטין בלילות, שלא מקנה תחושת שלווה. אבל בתכלס, זה נוח, פרקטי, הבית אחלה. אני לא מרגישה שחסר לי משהו מבחינה חומרית. נראה לי שהבעיה העיקרית היא שיותר מהכול, אני פשוט מתגעגעת הביתה".

חמישה מחברי נירים נרצחו וחמישה נחטפו, שניים מהם עדיין בעזה. יומיים אחרי האזעקות ששטפו את ליל המתקפה האיראנית, קרלינסקי אומרת ש"אולי זה יישמע מוזר, אבל רק בנירים אני יודעת שארגיש שוב בטוחה".

ההחלטה לעבור לבאר שבע התקבלה בקהילת נירים אחרי דרך ארוכה. היו התלבטויות. כמה קיבוצים ומוסדות ביקשו לארח את הקיבוץ, ונדונה גם האפשרות להישאר במלון באילת. אך אחרי שיחות ממושכות הוחלט שחייבים לצאת ממנו. "בבאר שבע אומנם אין את המרחב הכפרי שרצו רוב החברים", אומרת קרלינסקי, "אבל היא מאפשרת לנו עצמאות מוחלטת ושליטה מלאה על חיינו – הדבר הכי הכרחי עבורנו כדי לחזור להקים את הבית שלנו מחדש".

קיר הצילומים בדירת המשפחה בבאר שבע. קרלינסקי: "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו הנה היה לתלות את התמונות של הילדים" (צילום: דוד טברסקי)

היא אמא לאסיף וגבע, בני ארבע ושנתיים; עתידה לסיים בהמשך השנה את עבודתה כעובדת סוציאלית במוסד סגור באשקלון, ורוב יומה מוקדש לחינוך בקיבוץ. בעלה, ירון, ממשיך לעבוד בחקלאות ונוסע יום-יום לבית קמה. "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו הנה היה לתלות את התמונות של הילדים. אחר כך הבאתי צעצועים, תמונות משפחתיות ואת הכתובה של ירון ושלי".

בעיניה, הדבר שהכי מאפיין את המעבר לעיר הוא שבירת שגרת העבודה. עד 7 באוקטובר, שבוע העבודה שלה היה שגרתי, וסדר היום היה משובץ בשעות ברורות מראש. כיום כל יום נראה טיפה אחר, החלטות משתנות כל הזמן ודברים נעשים במקביל. היא עוסקת בעיקר בחינוך החברתי של בני הנוער בקיבוץ – הבעיות שלהם, הטיפול וההדרכה ואפילו ניהול המסגרות. במהלך השבוע היא מוצאת את עצמה גומעת לפעמים מאות קילומטרים בין משימות שונות: מליווי בני שנת שירות של השומר הצעיר, מדריכים בוגרים שבאו לעבוד; ועד ביקור במכינות ובפנימיות שבהן נמצאים כרגע חלק מבני הנוער. והכל מתוך תפיסה שהזמני של עכשיו הוא הכנה למטרה הסופית: חזרה לנירים.

"כיום אני לא אותה הדס, אבל זה לא תמיד רע. אני יותר ציונית, יותר יהודייה. החזרה שלנו הביתה תהייה הכרעה מאוד גדולה, כי זה אומר שלא בורחים כשרע"

כמו דרימר, היא לא צופה בחדשות; מתקשה לזכור פרטים מיום האסון; ועד היום לא יודעת את רוב הפרטים שקשורים בו – בקיבוץ ובכלל. "זה מנגנון שההתמודדות מולו תהייה פרויקט חיים". המשפחה יצרה לעצמה הרגל, לצאת מדי שבת לטייל במקום אחר בדרום. "אנחנו משתדלים ליהנות משגרת החיים, מהשמחות הקטנות".

אחרי שעות שהיו נעולים בממ"ד כשהמחבלים בסלון, היא מתארת את חייה כיום כהזדמנות שנייה לחיות, הזדמנות שלא רבים קיבלו. "יש משהו מעניין בסיטואציה הזו של להיות-לא-להיות. בטח בגיל שלנו, שבו אנשים מחפשים את העוגן והביתיות, ופתאום באמצע החיים הכול מתפוצץ. פתאום אתה צריך ללמוד להיאחז באנשים ולא במקום. יש בזה משהו משחרר.

"כיום אני לא אותה הדס, אבל זה לא תמיד רע. אני יותר ציונית, יותר יהודייה. החזרה שלנו הביתה תהיה הכרעה מאוד גדולה, אבל כאלה הם החיים. הטוב לא נוחת עליך סתם, הוא תוצאה של עבודה קשה".