ורוניקה רומניק גדלה בבית קתולי שגרתי בוורשה, ולא זוכרת מה היה הדבר שמשך אותה ללימודי המזרח. מסמך ישן שחברתה הארכיונאית הראתה לה בארכיון של המכון היהודי בוורשה חשף אותה לראשונה למי שיהפוך להיות הגיבור שלה – מרדכי טננבוים. "זה היה עותק של היומן של טננבוים, שהועתק בכתב יד ונשמר בארכיון", נזכרת רומניק בת ה-36. "היו בו כל מיני כתבים שלו שחשפו אותי לראשונה לדמות שלו ולפרשיות האהבה שהוא ניהל בגטו תוך כדי שארגן את המרד. לניסיון שלו לדלות ולשמור מידע על יהדות ביאליסטוק בארכיון מחתרתי".

רומניק הוזמנה בספטמבר האחרון לנאום בסנאט הפולני בוורשה, במלאת 80 שנה למרידות בגטאות. היא סיפרה על טננבוים והקריאה מיומנו: "עכשיו מה שחשוב זה הגנה על הגטו. התוכנית הגדולה – למקש את הגטו. כל הרחובות הראשיים, התנועה קלה. ניסיונות עשינו. הכול מוכן מבחינה תיאורטית ותוכניתית ומאות גרמנים ייהרגו. נכריח אותם להילחם בנו בארטילריה ובמטוסים".

ממשפחה חרדית להנהגת תנועת 'דרור' החלוצית

רומניק החלה את הקריירה האקדמית שלה לפני 14 שנה. "למדתי גם במכון למדעי המזרח בוורשה, אבל לא אותו אחד". רומניק מספרת שטננבוים נרשם ללימודי מזרחנות בגלל הזהות הציונית שלו, ובמטרה להכיר טוב יותר את המזרח התיכון לפני שיעלה ארצה.

טננבוים נולד בוורשה, אחד משבעה ילדים של דוד טננבוים והניה שרה לבית גולדמן, משפחה חרדית. הוא נטש עם אחד מאחיו את אורח החיים הדתי, ולמד בתיכון העברי 'תרבות'. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער 'פרייהייט' (לימים 'דרור') ונשלח מטעמה להכשרה בקיבוץ של תנועת 'החלוץ' בברנוביצה, פולין, השתתף בקורס למורים לעברית בווילנה, ליטא, ועבר אימון צבאי בזילונקה, גם היא חלק מברית המועצות. לאחר שאוחדה 'פרייהייט' עם תנועות 'החלוץ הצעיר' תחת השם 'דרור' ב-1938, נבחר טננבוים להנהגת התנועה שפעלה מהמטה בוורשה. בין היתר, היה עורך ביטאון התנועה 'אונזערע ידיעות'.

מרדכי טננבוים. "נכריח את הגרמנים להילחם בנו בארטילריה ובמטוסים" (צילום: יד ושם)

לאחר שפלשה גרמניה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח טננבוים עם כמה מחבריו לתנועה לקובל, ברית המועצות, ובהמשך הגיעו לווילנה במטרה לעלות ארצה. בשל המספר המועט של סרטיפיקטים, רק חלק מהחבורה יכלו להמשיך לארץ ישראל. טננבוים וזוגתו טמה (תמרה) שניידרמן החליטו לחזור לפולין הכבושה כדי לדאוג לחניכי התנועה ולארגן מחדש את פעילותה.

"הם פעלו במחתרת בווילנה עוד בתקופת הכיבוש הסובייטי", מספרת רומניק, "ארגנו תעודות מזויפות, ניסו לארגן פעילים לעלייה לארץ, העבירו מידע בין הסניפים של התנועה בערים השונות. אחרי שהגרמנים כבשו את האזור הזה, הם המשיכו בפעילות המחתרת. טננבוים היה מהראשונים ששמעו על רצח היהודים בפונאר. הוא שלח את בת הזוג שלו בזהות בדויה לוורשה לספר על זה, ויצר קשר עם אנטון שמידט, חייל אוסטרי בוורמאכט, שלימים הוכר כחסיד אומות עולם על פעולות ההצלה שלו יחד עם טננבוים".

"רגע מיוחד של התקוממות בהיסטוריה של היהודים בגולה"

רומניק רצתה לכתוב את עבודת סיום התואר הראשון שלה על העיתונות העברית בפולין לפני פרוץ המלחמה, אך לאחר שנתקלה ביומן של טננבוים, שינתה את נושא המחקר. המחקר הראשון שלה היה תרגום מדעי של היומן לפולנית עם פרשנות של האירועים, והתפקיד של טננבוים בתור מפקד מרד גטו ביאליסטוק.

טננבוים הגיע בסתר לוורשה ב-1942, והיה ממקימי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) וממארגני ומתכנני המרד. בנובמבר 1942 הגיע בשליחות אי"ל לביאליסטוק, ושם עמד בראש הארגון. הוא הצליח לאחד כמה תנועות לארגון לוחם משותף. הוא ארגן את פעילי תנועות הנוער לקראת המרד, דאג לרכישות הנשק, להתבצרות, וניסה לאסוף חומרים היסטוריים לארכיון בסגנון הארכיון המחתרתי 'עונג שבת' בגטו ורשה. לימים נודע הארכיון בשם ארכיון מרסיק-טננבוים.

היומן שקראה רומניק לראשונה ב-2009 ושינה את חייה, נפתח ב-13 בינואר 1943. טננבוים כותב שנפגש עם מ' כמילניק, שהבטיח לו לכתוב פרקי זיכרונות משנות המלחמה, בעיקר על עבודת התנועה וארגונה, כדי שהארכיון ישרוד לאחר שהגטו יוחרב. בהמשך היומן יש רשימות קצרות על איסוף חומר היסטורי, על פגישות עם אנשי 'גורדוניה' ועל הבקשה שיכתבו על חורבן הקהילה, על השיטה ועל בחירת החומר, על כך שרבים מן העוסקים באיסוף חומר הוצאו לגירוש תוך כדי עבודתם. ימים ספורים לאחר מכן החל 'המרד הקטן' בגטו ורשה, תוך כדי האקציה השנייה, אז לכדו הגרמנים את בת זוגו טמה שניידרמן, ומאז נעלמו עקבותיה.

ב-3 בפברואר 1943, עוד לפני האקציה של פברואר, תוך כדי הכנות קדחתניות למרד, טננבוים היה טרוד בשאלה כיצד להבטיח שהחומר ההיסטורי שעוד היה בגטו יישמר. הוא כתב ביומנו: "אינני יודע באיזה אופן ה'שרייבאכץ' (התכתובת) הזה יגיע ל'צוקונפטיקע דורות' (לדורות הבאים). באין ברירה צריך יהיה לחסל גרמני אחד, לעבור את הגדר ולהוציא את זה".

עוד בינואר 1943 ביקש מציפורה פינק למצוא מקום מחוץ לגטו שיוכל להטמין בו את החומר ההיסטורי. אבל החומר עדיין לא היה מוכן להעברה. מייד אחרי האקציה, באמצע פברואר 1943, קיבלה פינק הוראה מטננבוים למצוא מקום בטוח מחוץ לגטו להטמין בו את החומר, כי סברו שהאקציה תתחדש ב-28 בחודש. "נסעתי לשם כך אל איכר בסביבות ביאליסטוק, אך החלטתי אז, שיש סכנה גדולה בהעברת החומר אל מחוץ לעיר, בגלל החיפושים שערכו הגרמנים בדרכים, והודעתי על כך לטננבוים", סיפרה לימים פינק. "בינתיים שוב נשתפר מצב הגטו וההשמדה נדחתה לתאריך אחר. החומר לא הוצא".

לפני המרד הצליח טננבוים להביא אל שורות אי"ל תנועות נוער שלא שיתפו פעולה לפני כן. הוא גם ערך דיון פתוח וסוער בהנהגת הארגון שבו הרוב קיבל דעתו כי יש ללחום בתוך הגטו עד הסוף, ורק לאחר שלא יישאר גטו, לצאת ליערות, אם יהיו לוחמים יהודים שיישארו בחיים.

"האנשים צריכים למלא את חובתם בגטו אך לא מוכרחים דווקא להיהרג", כתב טננבוים ביומנו. "להפך. צריך להעמיד בפניהם מטרה פוזיטיבית. אחרי מילוי החובה בגטו, כשנשארת בחיים – ליער! להמשיך בנקמה!" במקום אחר ביומן כתב: "גישתנו: מילוי התפקיד הלאומי בתוך הגטו. לא לעזוב את הזקנים לבדם. ואם נשארת בחיים – הזדיין וצא היערה!"

בתולדות השואה מסופר על כמה התקוממויות ובריחות ליער של יהודים בגטאות קטנים, בעיקר בשטחי אוקראינה ובלארוס. על פי רוב, יהודים בגטאות גדולים לא ניסו להתקומם במרד לוחם. "מרד כמו אלה שהוביל טננבוים בוורשה ובביאליסטוק היה דבר נדיר. רגע מיוחד של התקוממות בהיסטוריה של היהודים בגולה", אומרת רומניק בהתרגשות. "הם יכלו לברוח מלכתחילה ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, אבל ביקשו להישאר עם אחיהם היהודים עד שלא יהיה יותר גטו, ורק אם מישהו מהם ישרוד – שיצטרף ללוחמים ביערות. זו הכרעה שקשה מאוד להבין היום".

המרד בביאליסטוק החל ב-16 באוגוסט 1943 והיה ניסיון ההתקוממות הגדול השני לאחר מרד גטו ורשה, שפרץ באפריל 1943. בהתאם לעמדת הארגון הלוחם, המרד החל רק לאחר חידוש גירוש היהודים להשמדה. המטרה העיקרית של המורדים הייתה לשבור את המצור הגרמני על הגטו ולאפשר למספר המרבי של יהודים לברוח ליער קנישין הסמוך. קבוצה של כ-500-300 מורדים, חמושים רק בכ-25 רובים וכ-100 אקדחים וכמה בקבוקי תבערה תוצרת בית, תקפו את הכוח הגרמני. הגרמנים הגיעו למאבק מוכנים ומאורגנים, ונכנסו לגטו בכלי רכב משוריינים ובטנקים. מטוסים של חיל האוויר הגרמני חגו מעל הגטו.

בביאליסטוק פעל ראש מועצה יהודית (יודנראט) פופולרי בשם אפרים ברש, שהצליח לשמור על מרבית היהודים בגטו בחיים למשך תקופה ממושכת תוך קשירת קשרים עם הצבא הגרמני, בתקווה לשמור על 'גטו יצרני'. טננבוים נפגש עם ברש מבעוד מועד והזהיר אותו מפני כוונות ההשמדה, אך ברש החליט להיענות לצו הגירוש של הגרמנים. ללא תמיכתו, המורדים לא הצליחו לשכנע את רבבות היהודים להצטרף למרד במקום לעלות לרכבות. בתוך שלושה ימים בלבד הגטו כולו התרוקן מתושביו, ורק המחתרת נשארה להילחם קרב אחרון עד שהוכרעה.

כמעט כל המורדים נהרגו בשלושת הימים הללו. כמה ממנהיגי המרד התאבדו. עשרות לוחמים הצליחו לפרוץ מהגטו החוצה ולהגיע ליער קנישין, והצטרפו שם לקבוצות פרטיזנים אחרות. חברי ארגון בודדים שהו מחוץ לגטו בזמן המרד וניצלו. מתוך כמעט 60 אלף יהודים שחיו בביאליסטוק לפני מלחמת העולם השנייה, רק כמה מאות שרדו את השואה. מעטים מתושבי הגטו התחבאו במסתורים גם לאחר הגירוש, ושרדו עד נובמבר. כמה נמלטו וניצלו. מרדכי טננבוים לא שרד את המרד, ויש סברות שונות לגבי נסיבות מותו.

"הוא לא מהמורדים הידועים ביותר, וזה מצער אותי"

כדי לתרגם את היומן נאלצה רומניק להתחקות אחר מאורעות הימים ההם, וללמוד את השפות שטננבוים כתב בהן, מלבד שפת האם שלה פולנית. היא עברה לגור בארץ, ובמאמץ רב השיגה מלגה והתקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית. לאחר מכן למדה גם באוניברסיטת תל אביב. תחילה למדה עברית, ובהמשך גם יידיש, רוסית וגרמנית. התחביב שלה בשעות הפנאי היה לראיין שורדי גטו ביאליסטוק ואנשי מחתרת כמו חווקה פולמן רבן, שמחה רותם ואחרים. "היה לי חשוב לראיין שורדים כדי להבין מהם מי היה טננבוים, מה הייתה האווירה שפעל בה. לא כולם הכירו אותו, אבל הראיונות האלה הכניסו אותי לעובי הקורה. הצטברו לי מאות שעות של ראיונות עם ניצולים. אני ממשיכה עם זה עד היום. רק לאחרונה ראיינתי ניצול מגטו ביאליסטוק שחי בארה"ב והגיע לסיור בפולין".

ורוניקה רומניק וחווקה פולמן רבן. "היה לי חשוב לראיין שורדים כדי להבין מהם מי היה טננבוים, מה הייתה האווירה שפעל בה" (צילום: אלבום פרטי)

למה טננבוים?
"הוא לא מוכר כל כך. הוא לא מהמורדים הידועים ביותר, וזה מצער אותי. הוא היה אינטלקטואל אמיתי. מלבד הפעילות הצבאית, עמד בראש מעייניו הארכיון, המחשבה על העתיד, שיש עתיד אפילו אם כל יהדות פולין תושמד. המחשבה מה צריך לתעד לדורות הבאים. הוא גם היה רומטיקן גדול, התאהב, התאכזב. הוא דמות מאוד אנושית".

יכולת לכתוב תזה ולהמשיך הלאה. למה את מקדישה את חייך לזה?
"בהתחלה לא הייתי מודעת לחשיבות של מה שאני עושה. רק עם השנים כשנכנסתי לזה הבנתי שהפעילות שלי מרפאת את הטראומה. הראיונות עם הניצולים, תשומת הלב, ההקדשה של החיים שלי לנושא הזה, אולי מביאים איזה ריפוי. נכון שזה לא בריא לחקור את השואה, זה לא נותן עונג. זה משהו שאני עושה מתוך תחושת שליחות. התחושה שזה התפקיד שלי בהיסטוריה. הוא נרצח שם, אחרי שהנהיג במרידות בגטאות, ולא זוכרים אותו. התפקיד שלי זה להחזיר אותו להיסטוריה. הסיפור שלו נכנס לחיים שלי והפך לחלק מהביוגרפיה שלי".

מה עוד את מתכננת?
"אני רוצה לספר את הסיפורים כך שהקוראים יוכלו להרגיש טוב יותר עם מה שקרה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. יש עוד הרבה סיפורים שפשוט חייבים לפרסם. אני מתכננת לפרסם את המכתבים שלו מגטו ביאליסטוק בפולנית ובאנגלית במהדורה מדעית של כל כתביו. אולי בעתיד זה יתורגם גם לעברית. זה חומר מצוין, ואני מקווה שיפיקו מזה בהמשך סרטים, הצגות או יצירות אחרות שיביאו את הסיפור שלו להמונים".

ורוניקה רומניק ליד שלט הרחוב על שם מרדכי טננבוים בקריית ביאליסטוק ביהוד (צילום: אלבום פרטי)

במכתב שייעד טננבוים לחבריו בארץ כתב כך: "ידענו: אין מקום להגנה. הכוח שכבש את כל אירופה וריטש במשך ימים מדינות שלמות, יכול יוכל לנו, לקומץ צעירים. היה בזה אקט של ייאוש, של דטרמינציה. שאפנו רק לאחת: למכור את חיינו בעד המחיר – עד כמה שאפשר – הגבוה ביותר. התחלנו בהכנות להתגוננות.

"נמצאנו במרוץ תמידי עם פלוגות ההשמדה של הימלר: מי יספיק ראשון? הנספיק אנו להתכונן במקום למעשה הגדול והאחרון שלנו, או תבוא קודם האקציה ותמצא אותנו בלתי מוכנים?

"ברוב המקרים ניצח הימלר. חיילות אס.אס. ומשרדי הגסטאפו עבדו יותר טוב מאיתנו. אבל אם הכרחנו את חיילות גרמניה לחסל את הגטו הוורשאי בקרב ממושך בעזרת טנקים, הפצצה מאווירונים, מוקשים ותותחים – איננו המנוצחים.

"אינני יודע אם ומתי יגיע אליכם, חברים, המכתב הזה. רציתי בשורותיי אלה להקים מצבת זיכרון דלה לאלה שהלכו, שאינם כבר, שיקרו לי מכול. אל תשכחו אותם!"