זה היה השבוע האחרון שלי ללימודים בקנדי סקול בהרווארד. כסטודנט ישראלי, זו לא הייתה השנה שצפיתי לה. מאז פרוץ המלחמה בעזה, אנחנו עדים לא רק לביקורת לגיטימית על המדיניות של ממשלת נתניהו או כלפי התגובה הכואבת של צה"ל, אלא מגמה שיטתית של דה-לגיטימציה לזהות הישראלית ולזכות הקיום של מדינת ישראל.

ישראל הפכה לשק החבטות המושלם לתאוריות פוסט קולוניאליסטיות ואנטי-אימפריאליות שהתפשטו בעשורים האחרונים באוניברסיטאות העלית. כש"כל המאבקים קשורים אחד לשני", בסוף מוצאים גם גורם אחד שאשם בכל. אם רק נצליח להסיר את הבעיה הישראלית, ככה טוענת האידיאולוגיה, נזכה בהישג מכריע מול המערכת המדכאת כולה.

ההפגנות כנגד ישראל מעוררות חרדה גדולה בקרב הקהילה היהודית, שמאז המלחמה, חוותה עלייה של פי 3 במקרים האנטישמיים לפי ה-FBI. בהפגנות בקולומביה ראינו מפגינים קוראים ליהודים לחזור לפולין, תמיכה גלויה בחמאס, וסטודנטים שאוסרים על ציונים כניסה למתחם האוהלים. האנטישמיות שוב מוכיחה סתגלנות מופלאה ואת סוד כוחה.

בכל תקופה, האנטישמיות תמיד ידעה להשתנות ביחס לצרכי השעה, כשהיהודים הם האובייקט המושלם להשלכה של כשלי החברה. בברית המועצות, הקפיטליזם היה האויב והיהודים היו הקפיטליסטיים הכי גדולים. בארה"ב של שנות ה-50, הקומוניזם היה האויב והיהודים היו הקומוניסטים הכי גדולים. כיום, הדבר הכי נורא זה גזענות וקולוניאליזם וראו זה פלא, מדינת ישראל היא המדינה הכי גזענית בעולם והישראלים הפכו מבני אומה ששבה למולדתה לקולוניאליסטים צמאי דם.

לא מדיניות חוץ, מדיניות פנים.

סדרת מחאות האוהלים מסמנת היפרדות סופית מהמתרחש באופן ממשי במזרח התיכון. אחד המרצים שלי שאל אותי אם לדעתי המפגינים בהרווארד-יארד יותר שונאי ישראל או פשוט מזועזעים מההפצצות בעזה? עניתי לו שלדעתי שתי הסיבות לא נכונות. בפועל המלחמה כבר אחרי השיא שלה. נכון, מהלכיה של ישראל מעוררים זעם בקרב פרו-פלסטינים, אבל שורש ההפגנות נטוע לחלוטין בתהליכים פנים-אמריקניים.

מאז מלחמת העולם השנייה, כל דור מצא את המחאה שלו. לדור הבומרים היה את וויטנאם. למילניאלס היה את "כיבוש וול סטריט" (Occupy Wall Street) ולדור ה-Z יש את המאבק הפלסטיני. התעצמות ההפגנות, שמלוות באמירות אנטישמיות מובהקות, מבטאות מספר תהליכים גלובליים אך המוביל הוא פסימיזם חברתי ופוליטי עמוק אצל הדור הצעיר. סקרים מראים ש-3/4 מהצעירים האמריקאים מתחת לגיל 30 חושבים שהמדינה נעה לכיוון הלא נכון, יותר מכל קבוצה אחרת. שליש מהמצביעים הצעירים מחזיקים בדעה שלילית על טראמפ וביידן, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. 63% מרגישים שאף מפלגה לא מייצגת אותם. אחוז תלמידי כיתה י"ב שאומרים שקשה להם למצוא תקווה בעולם הגיע לשיא מאז 1976, השנה שבה החלה אוניברסיטת מישיגן במדידות.

בימים האלה, רוב הסטודנטים בהרווארד אמורים להיות בשיא ההתלהבות כלפי הקמפיין של ביידן במטרה למנוע מטראמפ לחזור לבית הלבן, אך הם מוצאים את עצמם מול שני מנהיגים קשישים שמסמלים עבורם את העבר, לא את העתיד. התחושות הללו היו כלפי ביידן עוד לפני המלחמה בעזה ומאז רק התעצמו. בנוסף, התפיסות הפרוגרסיביות שתפסו אחיזה איתנה באוניברסיטאות סובלות מהתנגדות גוברת, והפוליטיקאים שמייצגים אותן סופגים תבוסה אחר תבוסה.

הצעירים האמריקאים מלאים באנרגיה פוליטית שאין להם לאן לנתב אותה. החברה האמריקאית מקוטבת מתמיד והצעירים מחפשים פתרונות. כשחברות מגיעות למצב של משבר יש להן שתי אופציות: לחשוב מה אפשר לעשות או לחשוב את מי אפשר להאשים. נראה שתלמידי קולג' רבים בחרו באופציה השנייה.

אנטי-ציונות היא סימפטום לחברה בקריסה

בהסתובבות במאהלי המחאה ברור מי האשם האולטימטיבי – ישראל. הסיבה שאין לכם ביטוח בריאות חינם? המימון הצבאי לישראל. אלימות השוטרים כלפי מיעוטים? בגלל הכשרות של משטרת ישראל. המועמדים הפרוגרסיביים מפסידים בבחירות? בגלל הלובי הישראלי. צעירים אמריקאים רבים מפנים את ייאושם כלפי ישראל והופכים את הציונות למילת גנאי. במאהל המחאה של הרווארד קוראים לישראל "היישות הציונית", כפי שהיא מכונה על ידי איראן, חמאס ושאר אויבים של ישראל. מה ישראל תעשה או לא תעשה כבר לא כל כך משנה להם.

ודווקא בגלל זה, האמריקאים צריכים להיות מודאגים. עלייה באנטישמיות ואימוץ נרחב של תפיסות אנטי-ציוניות הן לא הבעיה, אלא בעיקר סימפטום לחברה בקריסה. לאורך ההיסטוריה, כל חברה שאימצה תפיסות אנטישמיות או אנטי-ציוניות נרחבות, קרסה. זה קרה לגרמניה הנאצית וזה קרה לברית המועצות. הסתכלו בעולם. כל מדינה שבה אנטי-ציונות היא תפיסה רווחת היא מדינה כושלת. מדינות שמנסות להתנער מהתפיסות האנטישמיות (כמו בחריין, איחוד האמירויות, מרוקו, ערב הסעודית) ובוחרות ליישם תפיסות של פלורליזם דתי וקרבה לישראל, הן במקרה גם מדינות שמצליחות להתקדם. למה? כי הן לא מחפשות אשמים, אלא מחפשות מה לעשות.

התפשטות המחאה לישראל מונעת אמנם על-ידי תחושה עמוקה של צדק ורצון להשפיע, אך מוזנת על-ידי פסימיזם תרבותי עמוק. אימוץ נרחב בקרב צעירים לתפיסות אנטי-ציוניות, במיוחד במדינה שהיא הידידה הגדולה בעולם לישראל וליהודים, צריכה להוות תמרור אזהרה בולט. מנגד, למרות התהליכים הפנימיים בארה"ב, ישראל חייבת להפנות מבט פנימה ולחשוב איפה היא טעתה וממשיכה לטעות. בנאומו ביד ושם, אמר ראש הממשלה באנגלית כי "נילחם לבד אם נצטרך". כתלמיד של היסטוריה יהודית, הייתי מצפה מנתניהו לדעת שהעם היהודי מעולם לא שרד בארץ ישראל לאורך תקופה ללא תמיכה איתנה של בעלי ברית חזקים. מה שקורה עכשיו בקמפוסים אמנם מונע מתהליכים פנים אמריקאים, אך אין זה אומר שישראל יכולה להפנות מבט או להסיר אחריות.

הכותב הוא מומחה ליחסי ישראל-ארה"ב, עמית מחקר בבית הספר לממשל קנדי בהרווארד