דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ח בסיון תשפ"ד 24.06.24
30.8°תל אביב
  • 30.0°ירושלים
  • 30.8°תל אביב
  • 27.7°חיפה
  • 30.8°אשדוד
  • 36.0°באר שבע
  • 42.3°אילת
  • 36.2°טבריה
  • 28.8°צפת
  • 31.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"אני ממושב פטיש. שמעת עלינו?"

רועי אברהם (צילום: יונתן בלום)
רועי (רועיקי) אברהם, דור שלישי בפטיש. "לזרוע תפוחי אדמה זה יצירה. לראות את הנגב ירוק, זו השאיפה" (צילום: יונתן בלום)

ארבעה דורות של חוסן במושב פטיש: מעלבונות העבר עד גבורת 7 באוקטובר; מזיכרונות הירצחה של ורדה פרידמן ב"חתונת הדמים" ב-1955 עד נפילתה של בת המושב, החיילת אופיר דוידיאן, בחרבות ברזל; מתחושת נידחות עד גאווה מקומית

יהל פרג'

תושבי מושב פטיש לא תכננו להיות גיבורים. בבוקר 7 באוקטובר, עם האזעקות שפילחו את שמי האזור, כשקישוטים עדיין תלויים בסוכות שבחצרות, החלו להגיע הדיווחים על צעירים שצריך לחלץ מאזור חניון רעים. ליאל דוידיאן נסע שבע פעמים, הלוך וחזור, להביא מאזור המסיבה את המבלים שנקלעו למתקפת טרור:

"בסביבות 08:30 קיבלתי הודעה מאחותי שתלמידים שלה זקוקים לחילוץ", הוא מספר, "לא גיבור ולא יודע לאן, לא יודע כלום, נוסע בדרך הלא ראשית, עובר את הברושים, רואה ליד העץ 14 חבר'ה לבושים למסיבה, גמורים. מצליח לדחוס תשעה, החמישה שנשארו ביקשו שאחזור, אמרתי להם שאחזור לפני שישקע האבק. הורדתי אותם בחצר הבית שלי, ונסעתי להביא את השאר. אישתי אומרת לי: 'לאן אתה נוסע? יש מחבלים' אני אומר לה: 'מחבלים או לא, אני נוסע להביא אותם'".

דוידאן – קרוב משפחתו של משיא משואת המחלצים, רמי דוידאן, ואח של עוז דוידיאן, שגם הוא חילץ משתתפי מסיבה – הוא עורך דין ויו"ר הוועד החדש של המושב. לפני המתקפה עוד חשב לעבור למושב קרוב יותר לגבול, להשאיר קרוואן בנחלה שלו, ולחזור אליה כשהמצב יתחמם עד יעבור זעם. עכשיו אין מה לדבר על להתקרב לעזה. המשימה המרכזית שלו בתפקיד היא לבצר את פטיש: "אני רוצה לתחום את המושב – גם גדר, גם שער, גם סוללה". כן, 15 קילומטר (מרחק אווירי) מחאן יונס, סביב מושב פטיש אין גדר, ואין אחד במושב שלא מאמין בנסים אחרי שבשבת הארורה מחבלי הנוח'בה לא נכנסו למושב. ולא רק שאין גדר, גם כיתת כוננות לא הייתה.

גם בסוף מרץ 1955 לא הייתה גדר סביב המושב. חמש שנים אחרי שהגיעו המייסדים, רובם ככולם כורדים שעלו יחד ממחוז בוקאן באיראן, התקיימה במושב חתונה חגיגית. בשיא ריקודי הצ'ופי, הגיחו מהאפלה מחבלים (אז קראו להם פדאיון), השליכו רימונים וירו בחוגגים. במתקפה נפצעו 19 ממשתתפי החתונה, ונרצחה ורדה פרידמן, מדריכה צעירה מכפר ויתקין, שנענתה לקריאה של הנהגת תנועת העבודה באותן שנים להגיע למושבי העולים בדרום כדי לסייע. "ורדה קפצה על הרימון, זו עדות של הרבה אנשים", מספר אברהם אליאסים בן ה-74, "בזכותה לא נהרגו עוד אנשים. היו שני שומרים, אבל הם לא ידעו לירות".

"יש עלינו דאחקות שאנחנו כורדים"

שנה לאחר הפיגוע בחתונה, שמכונה מאז "חתונת הדמים", ואחרי מתקפה נוספת של מחבלים מעזה, נשלח למושב נתן גרוס, כתב עיתון "דבר". ב-3 בפברואר 1956 התפרסמה כתבתו ועוררה תרעומת. לא בכדי. הכתבה טבולה במיטב הגזענות, ההתנשאות והבוז, שהיו אז מנת חלקו של ציבור לא קטן, כלפי העולים מארצות האסלאם. תיאורים דוחים ושקריים כמו: "רבה הפרימיטיביות של המתיישבים הכורדים וכושר טמיעתם מפגר במאה שנה אפילו מזה של התימנים", או "את המשק שנמסר להם רואים רבים כעין 'הפקר' ומתייחסים אליו בזלזול והזנחה. סבורים הם כי טובה גדולה הם עושים למדינה בישיבתם בנגב", או "קשה לומר שתושבי פטיש הם חלוצים במובן הציונות, לאחר ארבעה חודשי מעברה הביאום לכאן, העמידו לרשותם בתים של שניים או שלושה חדרים…".

התושבים לא נשארו אדישים לפרסום בעיתון הפועלים, ושיגרו מכתב מטעם הוועד. כך כתבו: "אנו תושבי מושב פטיש הזדעזענו מאוד בגלל מאמרו של נתן גרוס… אנו תמהים שהמערכת נתנה מקום לפרסום חומר זה בעתון ההסתדרות. ולגופו של עניין: מצב הבטחון והמשק מצריכים התיישבות בספר של אנשים אמיצי לב, אנשי עמל, אוהבי המדינה. ורק אנשים כאלה עשויים להקים ישוב חדש ולקוות לעתיד טוב, לכפר פורח, להוצאת לחם מהאדמה בכבוד ובעמל כפיים".

התושבים מבהירים במכתב שנפגעו ונוזפים בתנועת העבודה על היחס המשפיל. גרוס מתנצל והפרשה דעכה, אך תחושת השוליות, ההשפלה, וההזנחה נשארה. כך גם תחושת הגאווה.

במושב. 450 בתי אב, 106 משקים חקלאיים. רועי אברהם: "אני רואה טרקטורים ומתרגש" (צילום: יונתן בלום)
במושב. 450 בתי אב, 106 משקים חקלאיים. רועי אברהם: "אני רואה טרקטורים ומתרגש" (צילום: יונתן בלום)

"יש עלינו דאחקות שאנחנו כורדים, ושהקופסה ריקה, אבל זה ההפך הגמור", אומר בחיוך רועי (רועיקי) אברהם, דור שלישי במושב, יו"ר מועצת התלמידים בתיכון האזורי מרחבים. "כשאני פוגש אנשים חדשים, בנות, אני אומר בגאווה: 'אני ממושב פטיש, שמעת עלינו?' מייחצן את המושב, בטח. בעתיד, אחרי לימודי ההנדסאי שזה התנאי של אבא, אני רוצה לחזור. אני רואה טרקטורים ומתרגש. לזרוע תפוחי אדמה זה יצירה. ראית את השדות בדרך, זה לא מרגש? לראות את הנגב ירוק, זו השאיפה".

"אנחנו רגילים לזה", אומר אביאור, חברו של רועי אברהם. "אני לא עושה טובה לחזור לפה, כמו כל אלו שבאים עכשיו לגור בעוטף, ועושים טובה. אני מרגיש רגיל".

"ונפלת פתאום עצומת עיניים"

אברהם נשען על קיר המיגונית הצמודה למועדון הנוער, שעליו ציור: מפת ארץ ישראל השלמה, במרכזה התאריך 7.10.2023, ותחתיו הכיתוב "לא נשכח" ומגן דוד כחול. על הקיר הצמוד ציור פניה היפים של אופיר דוידיאן זכרה לברכה, שנרצחה ב-7 באוקטובר בבסיס אורים שבו שירתה.

דוידאן התגייסה רק שלושה חודשים לפני כן, שירתה בחיל טכנולוגיה ואחזקה, ונטמנה בבית העלמין באופקים. באנדרטת חללי המושב המוצבת בטבורו, במקום שהדשא הכי ירוק והוורדים הכי מטופחים, היא האישה השנייה שמונצחת, הראשונה היא ורדה פרידמן.

האנדרטה לנופלי הכפר: ורדה פרידמן שנהרגה ב-1955 ב"חתונת הדמים", ואופיר דוידיאן שנרצחה בבסיס אורים ב-7 באוקטובר (צילום: יונתן בלום)
האנדרטה לנופלי הכפר: ורדה פרידמן שנהרגה ב-1955 ב"חתונת הדמים", ואופיר דוידיאן שנרצחה בבסיס אורים ב-7 באוקטובר (צילום: יונתן בלום)

"… שיצאת מכפרך ונירך בקמה / וקיבלת עול בדידות וזרות ורוב-צער…/ שהשכלת לשמח חתן וכלה / ונפלת בפתאם עצומת עיניים" כתב המשורר נתן אלתרמן בשיר בחודש האביב על ורדה פרידמן, מילים שבשינויים קלים אפשר היה לכתוב על אופיר דוידיאן.

המיגונית לצד מועדון הנוער לזכרה של אופיר דוידיאן. רועי אברהם: "אופיר הייתה שמחה וחייכנית, בכל מקום שהייתה שמעו אותה" (צילום: יונתן בלום)
המיגונית לצד מועדון הנוער לזכרה של אופיר דוידיאן. רועי אברהם: "אופיר הייתה שמחה וחייכנית, בכל מקום שהייתה שמעו אותה" (צילום: יונתן בלום)

"נפגשנו כל החברים אחרי שהודיעו על אופיר", מספר אברהם, "ישבנו בבית של חברה במעגל, שקט, לא מדברים. ירו בה בדרך כשהיא רצה לחמ"ל. אופיר הייתה שמחה וחייכנית, בכל מקום שהייתה שמעו אותה. זה היה אחד הדברים הכי קשים שהיו לי בחיים. היו לנו כמה שיחות נפש אפילו, היא ייעצה לי בכל מיני דברים". הקשר של בני הנוער במושב קטן הוא כזה שקשה להסביר במילים. הם מכירים אחד את השני שנים רבות, את המשפחה, את החברים.

"זרקו רימון אחרי החתונה, רצו שנלך מפה"

העברית של רחל שלום, בת 95, הלכה לאיבוד בשנה האחרונה, והכורדית חזרה ממעמקי הראש והלב. ב-1950 היא עלתה לישראל עם הוריה ובעלה שמואל, הקימה מושב ושבט, וכיום היא בעיקר מתגעגעת. שני הילדים הראשונים שנולדו לה עוד באיראן, מתו בדרך לישראל. חיים, הראשון שנולד בארץ, איננו. רחל בטוחה שהוא נחטף. "אין קבר", היא אומרת כשלצדה בנה עופר והמטפלת דיפה. "כשהיה בן חצי שנה היה חולה, אבא לקח אותו לבית חולים בבאר שבע, וגנבו אותו", היא מספרת. "אבא היה תמים, לא ראו קבר, לא ראו גופה", אומר עופר, "היום היה צריך להיות בן 74 בערך". המשפחה לא בטוחה בגרסת החטיפה, אבל הספק מכרסם.

שלום היא מהראשונים במושב, מהמעברות בשער עלייה ובנימינה, עד למחנה האוהלים שהוקם לצד מושבי הקבע של פטיש ב-1950. שמונת ילדיה גדלו במושב, ארבעה בנים וארבע בנות, רובם עדיין גרים במקום. "חתונת הדמים", שבה נהרגה ורדה פרידמן, הייתה של אחותה, שמחה. "ישבנו בחוץ, באו ערבים, גיסי היה פצוע, בעלי היה פצוע, זרקו רימון אחרי החתונה. רצו שנלך מפה".

רחל שלום (95) ממייסדי המושב והמטפלת דיפה. "כולם פה משפחה" (צילום: יונתן בלום)
רחל שלום (95) ממייסדי המושב והמטפלת דיפה. "כולם פה משפחה" (צילום: יונתן בלום)

בפיגוע טרור נוסף, שבו השליכו רימון על בית, נפצע גיסה, ורגלו נכרתה. אחיה נפל במלחמת ששת הימים בסיני ונקבר בהר הרצל, היא מלאת צער שלא עלתה השנה לקברו ביום הזיכרון.

אחרי ספירה מהירה, עופר מגיע למסקנה: לרחל יש 29 נכדים ו-50 נינים, שחיים בכל הארץ. "כולם פה משפחה", אומרת רחל על פטיש, "עכשיו ברוך השם טוב, יושבים, אוכלים טוב, שותים. מאחלת לישראל שלא תהיה מלחמה, ושלא יזרקו רימון".

"בערב הודיעו שאופיר נרצחה"

אומנם הדורות הראשונים מבכים את אובדן חוויית השכנות, שבה היו נכנסים לכל בית בלי לתקתק (בלי לדפוק בדלת), משחקים ברחוב בכדור סמרטוטים וכולם הכירו את כולם, אך נראה שהחוויה הבסיסית הזו לא נפגמה לחלוטין. 450 משקי בית יש כבר במושב, ולא מעט שינויים עוברים על פטיש מאז ההרחבה, אך הכנסת האורחים מצילת החיים של התושבים את ניצולי המסיבות, מוכיחה שאופי לא משתנה מהר.

"הייתי במקלט עם הנכדים שלי", מספר אליאסים, שביתו ממוקם בקצה הצפון מערבי של המושב, צמוד לשדות. "וזה הדבר הכי קשה שהיה לי בחיים. הייתי 40 שנה קב"ט, משנת 1980 בערך היה עלי נשק, אבל לאחרונה החזרתי אותו. באותו בוקר כשקמתי הרגשתי בלי מכנסיים, הרגשתי זיפת, ראיתי את הנוער הזה, שעברו דרך הבית שלי, ולא היה לי מה לעשות", הוא מספר בהתרגשות. "הגיע אליי בחור צעיר בן 20, נפל לי על החזה, התחנן בפני: 'קח אותי הביתה, קח אותי הביתה', בכיתי. הכנתי לו משהו לשתות, הוא לא היה איתנו, סמים, שתייה וטראומה. הבאנו לו בגדים, ישן שעתיים וחצי. הצטערתי שלא יכולתי לעזור להביא את הילדים, אבל כל הצעירים של היישוב עשו עבודה יוצאת מהכלל".

"ואהבת לרעך כמוך". הכנסת האורחים מצילת החיים של התושבים את ניצולי המסיבות, מוכיחה שאופי לא משתנה מהר (צילום: יונתן בלום)
"ואהבת לרעך כמוך". הכנסת האורחים מצילת החיים של התושבים את ניצולי המסיבות, מוכיחה שאופי לא משתנה מהר (צילום: יונתן בלום)

דוידיאן: "בפעם הרביעית שנסעתי להביא את הצעירים, כבר הבאתי אותם לשכנה. אני פותח את הדלת של הבית, צועק לה: 'מגי, תני להם לאכול ולשתות', היא עוד לא הבינה. אחרי זה כבר יצאה הודעה במושב על לארח ולהציל. אחד חיבר עגלה לרכב ועלו עליה איזה 40 צעירים. בצהריים הייתי כבר גמור אחרי איזה שש-שבע פעמים. במושב היו כבר כמה מאות מבלים, ואין לאף אחד במושב אוכל. שימורי טונה נתנו להם, את כל הסירים שהכינו לחג".

רועי אברהם: "אבא שלי חזר מבית כנסת, אמרתי לו: 'אבא, חדירת מחבלים'. סבתא שלי שלא שומרת שבת באה להגיד לנו להדליק טלוויזיה. פתאום אנחנו רואים מהחלון מלא אנשים בבית העם, אנשים מהמושב באו עם טנדרים ואספו ילדים מהמסיבה. פתחו את המכולת, חילקו להם מים. הם התקלחו אצלנו, נתנו להם מה שצריך, אבל הם היו בהלם. בדיעבד חשבתי על זה שלא פחדתי. אחרי שעשו רשימות מי הגיע לפטיש, לקחו אותם באוטובוסים, בערב הודיעו שאופיר נרצחה".

"ראיתי את סבא שלי חולב"

הילדים של מושב פטיש, ילדי גן תאנה, רובם נכדים ונינים של מקימי ומקימות המושב, יודעים שיש מלחמה. הגן היה סגור חודשיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, ומאז הם לא יוצאים לטיולים במושב וגם המשחקים בחצר מצומצמים, מספרת ורדה הגננת. הם הדור הבא של המושב, ויש להם חלומות: פלג בן ה-5 רוצה לעבוד בפרות כמו סבא; מאור בן ה-5 רוצה להיות בצבא; נרי בן ה-6 רוצה שיהיה לו אופנוע; הילי בת ה-6 חולמת להיות נסיכה; אביטל בת ה-6 רוצה להיות גננת; אופיר בת ה-6 רוצה להיות מורה בבית ספר; אילור בת ה-5 וחצי שואפת להיות חיילת או שוטרת; ומרום בת ה-5 רוצה להיות רופאה. הם יודעים שישראל חוגגת 76 השנה.
אביטל: "שתי הסבתות שלי גרות קרוב אחת לשנייה והן גרות בפטיש".
פלג: "איריס ורמי הם סבא וסבתא שלי".
ורדה הגננת: "רמי זה מי שהדליק משואה".

ילדי גן תאנה. "עד שנהיה גדולים תפסיק המלחמה" (צילום: יונתן בלום)
ילדי גן תאנה. "עד שנהיה גדולים תפסיק המלחמה" (צילום: יונתן בלום)

אתם יודעים למה הוא הדליק משואה?
פלג: "כי הוא הציל אנשים".
מי עוד הציל אנשים?
הילי: "אבא שלי גם הציל אנשים, באוטו שלו והביא אותם הביתה".
פלג: "גם אבא שלי הציל".
מאור: "גם דוד שלי הציל".
תרצו לגור בפטיש כשתהיו גדולים?
נרי: "אני לא רוצה לגור בפטיש כי יש מלחמה, אני רוצה לגור בנתיבות".
כולם: "עד שנהיה גדולים תפסיק המלחמה".
מה אתם מאחלים לישראל?
הילי: "שתיגמר המלחמה".
אילור: "שהמחבלים ייהרגו".
מרום: "שנתפלל לחיילים ושיהיה הרבה הפתעות לחיילים ושיהיה להם הרבה כוחות ובריאות ואושר".
אביטל: "שאנחנו ננצח במלחמה".
נרי: "שנאהב את החיילים".

במשך כחודשיים שהו חיילים בבית העם הסמוך לגן תאנה, והיו חלק מחיי הגן. לאחרונה עזבו, אבל הילדים לא שוכחים אותם.
אילור: "הבאנו קופסאות של חטיפים לחיילים".
אביטל: "רוצה שייתנו לחיילים הרבה אוכל בריא כדי שיצליחו".
"אבא שלי חייל באורים", מספר מאור בהתרגשות, וכולם אחריו מספרים שגם אח שלהם, אבא או דוד, חיילים. אבל לא רק חיילים, לרבים מהילדים יש גם לול או רפת בבית. חקלאות, כמו לדורות של הוריהם, היא חלק מהיומיום. "לסבתא שלי יש רפת", מספרת אביטל בהתרגשות, "וראיתי את סבא שלי חולב עם המכונה".

"לאשכנזים היה הרבה יותר קשה כאן"

"כל דרומי, לפני 7 באוקטובר, מתפלל בלב שלו שייפול טיל בתל אביב, כדי שיבינו מה אנחנו מרגישים", קובע ליאל דוידיאן. הוא בן יותר מ-40, קצין במיל', עם בית מרשים, משפחה יפה ומשרד עורכי דין בתל אביב, אבל הכעס על הפערים, ההתנשאות והגזענות מבעבע. "קיללתי את בן גוריון, אבל אם היו מביאים את האשכנזים לכאן היה להם הרבה יותר קשה, לא היו מצליחים, אז אולי ה' כיוון את זה לטובה. ברור לי שאם היו מורידים 1,500 איש בפטיש לא הייתה מלחמה, זה היה נשאר אירוע של הדרום.

ליאל דוידיאן, יו"ר הוועד החדש של המושב. "אם היו מורידים 1,500 איש בפטיש לא הייתה מלחמה, זה היה נשאר אירוע של הדרום" (צילום: יונתן בלום)
ליאל דוידיאן, יו"ר הוועד החדש של המושב. "אם היו מורידים 1,500 איש בפטיש לא הייתה מלחמה, זה היה נשאר אירוע של הדרום" (צילום: יונתן בלום)

"אני כל היום בקונפליקט עם עצמי אם להחליף את השם משפחה מדוידיאן לדויד או משהו אחר. מאוד. בעיקר בשביל הבן שלי. אני רואה את ההבדלים עם חבר שגר בנווה מונוסון, וזה לא עניין של יכולות. שני הילדים שלנו נולדו ועלו לכיתה א'. אז הפער היה לא היה גדול, אבל היום אני רואה איזה חוגים יש לו, שחייה, דיבייט. נחמץ לי הלב".

אברהם אליאסים. "ההורים שלנו לא הלכו לאוניברסיטה, מה לעשות? אבא שלי ז"ל היה סנדלר, שפתאום היה צריך להיות חקלאי" (צילום: יונתן בלום)
אברהם אליאסים. "ההורים שלנו לא הלכו לאוניברסיטה, מה לעשות? אבא שלי ז"ל היה סנדלר, שפתאום היה צריך להיות חקלאי" (צילום: יונתן בלום)

אליאסים מספר שפטיש היה "יישוב של המערך. דתיים, אבל הצביעו מערך. אבא שלי השביע אותי להצביע רק ב', 'לא מעניין אותי, בשבילי', והייתי מערכניק שרוף. הקיבוצניקים היו סנובים, אפילו שלמדנו איתם. עם אלה מנבטים היה איזה יחד, איזה חיבור, אבל הנוער מאורים לא התייחסו אלינו, לא היינו קיימים. במהלך השנים ראו שהם מפסידים והיחסים התהדקו. ההורים שלנו לא הלכו לאוניברסיטה, מה לעשות? אבא שלי ז"ל היה סנדלר, שפתאום היה צריך להיות חקלאי".

"פטיש חזק יפוצץ את סלעי האויבים"

עם 106 משקים חקלאיים, 40-30 רפתות ועוד כמה לולים, פטיש הוא מושב על כביש הרעב (כביש 241), בלי גדר, עם היסטוריה של חדירות מחבלים, שב-7 באוקטובר התרחש בו נס. אילו הייתה חדירה היה מצב רע, רע מאוד. המשפחתיות שהמושב התגאה בה עוד חיה ובועטת, אבל האווירה השתנתה, ולא כולם מצטערים על זה. בני הנוער רוצים לחזור לחיות בפטיש אחרי הצבא, בזמן שהורים צעירים יודעים שמה שהאזור מציע לא מצליח להתחרות באפשרויות שיש במרכז.

שלושה ימים אחרי "חתונת הדמים" ההיא, ביקר דוד בן גוריון, שר הביטחון דאז, במושב. "אחים יקרים", אמר כמצוטט ב"דבר", "באתי למסור לכם את ברכת הממשלה, לשמוע מה חסר לכם ולומר לכם מה אפשר לעשות. אל תיראו ואל תחתו! יש פטיש לא רק במקום הזה, הרבה פטישים מפוזרים בארץ, אך יש פטיש חזק שיפוצץ את סלעי האויבים. צבא הגנה לישראל יש לו מטרה נעלה והיא לשמור על המדינה כולה". 69 שנים חלפו והסכנה ליישובים סמוכי הגדר נותרה בעינה.

"היינו נוסעים לעזה לקנות שם מצרכים", מספר אליאסים, "אחרי מה שקרה, אין איתם עתיד. לפני זה חשבתי אחרת, אולי אפשר לשבת לדבר איתם, אבל החמאסניקים, לאט, שטפו לילדים שלהם את המוח בבית ספר".

דוידיאן: "עצוב להגיד, אבל זו הייתה מסיבה של אנשים יפים, ואם חמאס לא היו נעצרים בה, הם היו מגיעים לפטיש. יש משפחות שיעזבו אחרי 7 באוקטובר, אם יחזור הביטחון יחזרו, זה כמעט גן עדן. כקצין הייתי האחרון שיצא מאחד היישובים בגוש קטיף, הם שמרו עלינו".

"משק לא מוכרים, זה בדם"

ורדה סעתי, סייעת בגן תאנה, נישאה לבן המושב לפני 34 שנים: "בעלי נולד פה, אנחנו אוהבים את המקום, רגילים, ולא מוכנים לעזוב". והיא ממש לא היחידה. אמא של שלום שלוי, רואה החשבון של המושב, הגיעה לפטיש ב-1952, ואביו שגויס לצבא האיראני הגיע מאוחר יותר. הוא ושמונת אחיו נולדו וגדלו כאן. "הם עבדו קשה. אבא עבד בבוקר בחקלאות ובלילה היה שומר. אימא עבדה במשק ובבית. הם באו לפה ולא היה פה כלום. נתנו להם אוהל אחד, אמרו להם 'תישנו פה'. כשהיינו חוזרים מבית הספר היינו עולים על העגלה וישר לעבודה, בערב מאוחר מכינים שיעורים ולישון. התיישבות באזור הזה זו ציונות, הם התיישבו והקימו ואנחנו ממשיכים".

ורדה סעתי, סייעת בגן תאנה. "בעלי נולד פה, אנחנו אוהבים את המקום, רגילים, ולא מוכנים לעזוב" (צילום: יונתן בלום)
ורדה סעתי, סייעת בגן תאנה. "בעלי נולד פה, אנחנו אוהבים את המקום, רגילים, ולא מוכנים לעזוב" (צילום: יונתן בלום)
שלום שלוי, רואה החשבון של המושב. "התיישבות באזור הזה זו ציונות, ההורים התיישבו והקימו ואנחנו ממשיכים" (צילום: יונתן בלום)
שלום שלוי, רואה החשבון של המושב. "התיישבות באזור הזה זו ציונות, ההורים התיישבו והקימו ואנחנו ממשיכים" (צילום: יונתן בלום)

דוידיאן נחרץ: "משק לא מוכרים, זה בדם, אי אפשר. תבחר איזה בית במושב, איזה שאתה רוצה, תציע לו 8 מיליון שקל, 10 מיליון שקל, אין מישהו שימכור. יש פה קצת ציונות, כי אם אנחנו עוזבים, ברור מי יבוא במקומנו. בצוואה של אבא שלי שמצאתי עוד לפני שהיו לי ילדים, הוא כתב שהוא מוריש את האדמה לילד שלי, ושהוא לא יוכל למכור 100 שנים. יש לנו אהבה לאדמה, זה לא עניין של כסף".

הכניסה למושב פטיש. ליאל דוידיאן: "יש לנו אהבה לאדמה, זה לא עניין של כסף" (צילום: יונתן בלום)
הכניסה למושב פטיש. ליאל דוידיאן: "יש לנו אהבה לאדמה, זה לא עניין של כסף" (צילום: יונתן בלום)
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!