העסק: 'בלומה', בית קפה וגלריה מקומית בקיבוץ כפר בלום. בעלים: רחל דיין-זמיר (56) ועודד דיין (57). מתי הוקם: 2018. כמה עובדים לפני המלחמה: 20. היקף פעילות כיום: כ-30%.

כשנכנסים לקפה בלומה, מרגישים מייד את האווירה החיה. בשולחן הקרוב יושב זוג נערים לארוחת בוקר מאוחרת, מאחוריהם שני חיילים על כוס קפה. זוג פנסיונרים מהקיבוץ יושב בשולחן שלישי, ורחל דיין-זמיר, בעלת הבית, מקפיצה על הברך תינוק של חברה כשחיוך רחב על פניה. תוך כדי שהיא עושה סיבוב כדי לבדוק שכולם מרוצים, נכנסים שלושה מילואימניקים עם מקלע נגב, לשבת לקפה.

בתקופת המלחמה, חלק גדול ממי שיושב בבית הקפה הם חיילים. "הם אוכלים פה חינם, אז הם באים", מסבירה דיין-זמיר, "יש ימים שבאים הרבה חיילים, ויש ימים שפחות".

רחל דיין-זמיר בבית הקפה (צילום: סוניה גרשפט)

(צילום: סוניה גרשפט)

דיין-זמיר מגישה כריך מושלם של דג מעושן עסיסי ולימוני. "בעבר קנינו סלמון מנורווגיה", היא אומרת, "עד שתפסתי את עצמי, והבנתי שזה הזוי כשיש לנו פה קרוב את הדגים של קיבוץ דן. הפורל המעושן שלהם הרבה יותר טעים".

דיין-זמיר מספרת שלפני המלחמה היו מגיעים לבית הקפה מכל האיזור, מראש פינה ומצפת למשל, וגם משאר הארץ: "בקיץ המון תיירים היו עולים לצפון. מלון פסטורל כאן לידינו היה מלא בנופשים, ולא בחיילים כמו עכשיו. היה פה מפוצץ". היא אומרת שאנשים מהמרכז "התאהבו בכפר בלום", וצוחקת: "היו שואלים אותי אם אני יכולה לסדר להם כאן בית".

"היינו פותחים מחצלות בחוץ על כל הדשא", היא אומרת, "ומחוץ לחלון היה תור ארוך של אנשים שבאים להזמין. ציפינו ש-7 באוקטובר, היום האחרון של החג, יהיה כאן יום ענק. ואז קרה כל מה שקרה".

"פותחת כדי שלאנשים יהיה לאן לברוח ואיפה להיפגש"

בני הזוג דיין-זמיר בנו את ביתם בהרחבה של הקיבוץ לפני 14 שנים. "לפני כן הפלגנו במשך עשר שנים בכל העולם. עודד היה מהנדס, ואני בישלתי. חזרנו לארץ ובחרנו לגור בגליל. התחלנו בראש פינה והחלטנו שאנחנו רוצים לבנות בית בקיבוץ. המקום הזה היה חלום חיי – קפה וגלריה שמציגה עבודות של אמנים מקומיים", היא אומרת ומצביעה על קירות בית הקפה שעמוסות כולן בעבודות אמנות של אמנים מצפת, חצור, מטולה, ראש פינה ורמת הגולן. "לפני קצת יותר משש שנים הגשמנו את החלום ופתחנו את המקום".

לפני המלחמה העסיקה דיין-זמיר בבית הקפה 20 עובדים, בהם 4 אופות, עובדי מטבח, בר, מלצרים, ועובדי שיווק והפקה. "היום אני אופה. לעודד יש עסק משלו, הוא בונה לאנשים דברים 'קוסטום מייד', אלא שעכשיו אף אחד לא מזמין כלום, כולם רק שומרים על הבית הקיים שיישאר עומד. אז הוא נכנס לעבוד פה איתי, ומנהל את הבר. שירז הבת שלי עוזרת לי במאפיה, ובכל משמרת יש לנו עוד מלצרית או שתיים, נערות מהקיבוץ".

בית הקפה. "המקום הזה היה חלום חיי"

"לפני המלחמה הפקתי פה ערבי קונספט של מוזיקה, ג'אז, פואטרי סלאם, תרבות. היום אין לי לא שיווק ולא קונספט. אני פותחת לחמש שעות ביום, בעיקר כדי שלאנשים יהיה מעט לאן לברוח ואיפה להיפגש. זה נותן תחושה שיש חיים. חשוב גם קצת להתנתק."

"אני קונה סחורה רק יומיים קדימה"

לדבריה, העבודה בימים אלה "בטפטופים". יש ימים טובים ויש פחות. "לפעמים ממש ריק. הכול תנודתי מאוד, לפי איזו תחושת בטן שעוברת על כולם. מספיק שתהיה עכשיו אזעקה וכולם ייעלמו. יש שבועות שאין בהם אזעקות בכלל, ולעומת זאת, ימים שבהם יש כמה אזעקות ברצף. רק לאחרונה, לפני שבועיים, חזרתי לפתוח בשבת, אחרי שאנשים התחננו שאפתח כדי שיהיה לאן לצאת".

עשרה חודשים לתוך "המלחמה שלא רוצה להיגמר" כדבריה, כל בוקר קמים עם כאב בטן, בלי לדעת מה יילד יום. "אני קונה סחורה רק יומיים קדימה. מפחדת להיתקע עם מלאי". הכנסות העסק ירדו בחדות מתחילת המלחמה, והמדינה נותנת פיצויים כלכליים מסוימים: "זה מבורך. תודה. אבל אנחנו רוצים כבר לגמור עם זה."

גם המחירים עלו בצורה מוגזמת לחלוטין: חמאה, פירות, ירקות, קפואים, הכל עלה ב-50%. מחיר השוקולד הכפיל את עצמו. "הגעתי למצב שאני מתלבטת אם להכין עוגות שוקולד, פשוט ככה".

לקוחות ומלצרים בבית הקפה. "לאחרונה חזרתי לפתוח בשבת, אנשים התחננו שיהיה לאן לצאת" (צילום: סוניה גרשפט)

"מפחיד אותי שנתרגל שלצפון לא מתקרבים"

"אני חושבת שאנשים יודעים מה קורה בצפון, עובדה שהם לא באים לפה", היא אומרת ומתארת את המצב הסוריאליסטי: "הכול עזוב, הכבישים ריקים. לקריית שמונה ולמטולה אף אחד אפילו לא מתקרב. התחושה המרכזית היא שאף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, שאף אחד לא עסוק בזה או מדבר על זה. הנשיא היה פה פעם אחת, אבל חוץ מזה ממש אף אחד לא מבקר."

"התחושה היא שיש דברים יותר חשובים", היא אומרת. "לא שעזה זה לא חשוב, ואני לא יודעת איך מנהלים כזה דבר. אבל אני מצפה שיהיה אופק, שיתקדמו לסיום. כשזה כל כך ארוך יש לדברים נטייה רק להתארך עוד יותר. פעם היינו אלופים בלקצר מלחמות: מלחמת ששת הימים, יום כיפור. מלחמת לבנון השנייה הייתה חודש וזה הרגיש ארוך. ועכשיו אנחנו כבר עשרה חודשים וכבר לא ברור מה פה נורמאלי, המלחמה או החיים?"

בחודשים האחרונים בית הקפה הוא מפלט של יחד. "אנחנו עדיין בתוך הטראומה. מפחיד אותי שזה יהפוך להיות 'הרגיל', שנתרגל שלצפון לא מתקרבים. יש ימים שאנחנו ממש רועדים ולא יוצאים מהממ"ד. ערב אחד שמענו כל כך הרבה בומים קרובים, נראה היה שזה לא ייגמר. הרגשנו שזהו. זה היה כל כך מפחיד. למחרת בבוקר כולם באו לכאן כי הרגישו שחייבים להיפגש, אחרי שכל אחד היה מסוגר לבד ורעד מפחד כל הלילה. כך היה גם אחרי האירוע הנורא במג'דל שמס."

"אי אפשר להמשיך את הפינג-פונג. אני לא רוצה שנהרוס את לבנון ולא שהם יהרסו את ישראל. כבר לא נשאר מה לשרוף בגליל העליון ובגולן. אני נושמת כל הלילה את העשן, רואה את נחילי האש על ההרים ובוכה. אנחנו רק רוצים שזה ייגמר. ההתמודדות הכלכלית לא פשוטה, אנחנו נאבקים בשביל לשרוד, אבל גם תמיכה כלכלית זה לא מספיק. צריך לסיים עם זה ולהתחיל את תהליך הריפוי".

ניתן ליצור קשר בדף הפייסבוק או בטלפון 050-5335460