היום (חמישי), לאחר יותר מעשרה חודשי פינוי, מסתיים פינויים של יותר מ-40 יישובים בעוטף עזה. כעת מוגדרים כמפונים רק 11 יישובים, שפינויים יימשך לטווח ארוך יותר. על פי נתוני מנהלת תקומה, כ-3,800 תושבים צפויים לשוב לבתיהם בימים הקרובים, ולהצטרף ליותר מ-47 אלף, יותר מ-70% מתושבי החבל, שכבר שבו לביתם. 'דבר' שוחח עם ארבעה ממי שעושים את דרכם חזרה הביתה.

"יש חברים שכבר אמרו לי שלא יבואו לבקר"

פביאן אפרן-אליהו (45), פרי גן. נשואה+2. עברה למועצה ולמושב רק באוגוסט לפני שנה ולמרות שמחזיקה בבית במרכז הארץ, החליטה לשהות כל תקופת הפינוי במלון ביחד עם הקהילה שלה ולחזור למושב.

למה בחרת להגיע לאשכול?
"יש לנו דירה בנס ציונה וגם העבודה שלי במרכז הארץ – אבל כבר לפני שנים הבנתי שאני חייבת לעוף מהמרכז, כי הוא פשוט לא מתאים לי. התאהבנו באשכול בגלל שיש שם את השקיעות הכי יפות בארץ. כשעברתי לפרי גן הרגשתי בית, שפיות ותחושה של משפחה. אין שם את המרדף אחרי כסף, ואפשר פשוט ליהנות מהחיים.

אחרי כל מה שקרה יכולת פשוט לשבור חוזה ולא לחזור יותר.
"היה לי ברור שאני חוזרת. ב-7 באוקטובר היינו בחו"ל, וכשחזרנו זזנו מחברים לחברים. יום אחד התקשרה אלי אחראית הקהילה, שבקושי הכרתי, ואמרה לי לעזוב את הכול ולהגיע למלון באילת להיות עם הקהילה. הגענו לאילת ואני מרגישה שזכיתי – הכרתי משפחה. מבחינתי היום זה או לחזור לחיים שברחתי מהם במרכז, או לבחור במה שהרגיש לי כבית".

איך מתכוננים לחזרה הביתה?
"הגעתי כבר בשבוע שעבר כדי לנקות את כל קורי העכביש שהצטברו במשך עשרה חודשים, וגם קניתי הרבה מצרכים. בסופ"ש הקרוב אנחנו כבר מביאים חברים מהמרכז לעשות שבת. יש לנו שבועיים להתכונן לשנת הלימודים, ושאלת בית הספר עדיין עומדת בלב מחלוקת מאוד קשה באשכול שממש קרעה את המועצה. לדעתי זה היה מהלך לא טוב לפצל את הילדים בין בתי הספר, אבל מצד שני, אם יש אמא שמרגישה לא בטוחה לשלוח את הילד שלה – צריך לאפשר לה אלטרנטיבה".

מה הייתה התגובה של המשפחה שלך לחזרה?
"אמא שלי בחרדות נוראיות עליי. היא מכבדת את ההחלטה שלי, אבל חושבת שאני עושה טעות. הילדים שיגעו אותי במלון ורק רוצים להגיע חזרה לפריגן. הבכור שלי בן 9. המורה שלו היא אלמנה שאיבדה את בעלה ב-7 באוקטובר והיה צריך לתווך לו את זה. צריך גם לתווך את זה שהיו מחבלים במושב שלנו. שיש אזעקות. שיהיו אזעקות.

מה בחיים היום מרגיש אחרת?
"יש כאלו שחושבים שאשכול הולכת רק לפרוח מעכשיו ושהנורא מאחורינו. האמת היא שאף אחד לא יודע איך החיים יראו מכאן. יש לי חברים שכבר אמרו לי במפורש – הם לא יבואו לבקר אותי.
"אני אישית התחלתי תהליך הוצאת רישיון לנשק וארגנתי את הממ"ד שיהיה סוג של בונקר. אנחנו בונים גם תכנית חילוץ לעצמנו במידה ותהיה פלישה כדי להיות הכי בטוחים שאפשר. אין ביטחון מלא בחזרה הזו – אבל ליהנות מהחיים ולחיות אותם כמו שהייתי רוצה – מבחינתי זה רק בפריגן".

"בעלי נקבר פה בתחילת המלחמה, עכשיו אני מתרגלת מחדש לחיות בבית"

שרה מקב (81), מפלסים. מוותיקות הקיבוץ, חזרה עם קבוצת ותיקי הקיבוץ מעשרה חודשים של פינוי במלון אכדיה בהרצליה. שרה פונתה מקיבוץ ביחד עם בעלה הוגו תחת אש. מספר ימים אחרי הפינוי הוא חש ברע, הובהל לבית החולים ושם נפטר תוך זמן קצר.

חזרת לקיבוץ כחלק מהחלטה כללית של התושבים הוותיקים לחזור, אבל אישית, רצית לחזור לקיבוץ?
"בוודאי. זה הבית שלי. בעלי נקבר פה בתחילת המלחמה, ועכשיו אני מתרגלת מחדש לחיות בבית. מאז הפינוי והלוויה הייתי פה רק פעם אחת, כדי לקחת תרופות. בקיבוץ יש לי בת, שלושה נכדים ושני נינים. קבוצת המבוגרים החליטה מזמן לעשות חזרה מאורגנת, כדי להתניע את החזרה הכללית.
"ביום ראשון כשהגענו חיכו לנו במועדון עם כל החפצים שלנו, מוזיקה ואוכל. זו הייתה קבלת פנים עם הרבה מאוד בכי, אבל גם צחוק".

מה עשית בימים מאז שחזרת?
"מנקה בלי סוף לכלוך בן עשרה חודשים. צריך היה לרוקן את כל מה שפג תוקפו. למלא את הארונות והמדפים בחפצים החדשים שהבאנו מהמלון, ולזרוק ישנים. יש הרבה מתנדבים בקיבוץ שמבשלים לנו ועוזרים לסדר, אבל אני מסתדרת. הבית שלי נמצא ממש על הגדר, וכשאני מכבסת כביסה ותולה אותה אני רואה את כל בית מה שנשאר מבית חאנון".

זה מפחיד?
"אני בקיבוץ 63 שנה, ולא קרה לנו כלום. עברנו את כל המלחמות ולא פחדנו. המחשבה שלא לחזור לא עברה בי אפילו לשנייה. למרות שהפעם זה היה אחרת, וזה כן הפחיד. נכנסו לנו לתוך הבית. היום אני לא מפחדת, רק עצובה".

המשפחה שלך חזרה?
"הבן הגדול עמד לבנות בית פה והשקיע בו מאות אלפי שקלים, אבל בינתיים הוא לא חוזר. אומר לי שהוא צריך שקט עבור הילדים, ולבחון את המצב בהמשך. נכד אחר שלי הוא מכפר עזה, אז כל החברים הכי טובים שלו נרצחו. זו מכה מאוד קשה.
"אני מבינה את אלו שלא חוזרים. ממה שאני מכירה, זה יהיה המצב של בערך 60% מהצעירים שלנו. הם אומרים: אנחנו צריכים קצת שקט, נשכור דירה ונראה מה יקרה עוד שנה. זו דעתם של רוב הצעירים עם ילדים קטנים".

בעלך היה חולה באיזושהי מחלה לפני המלחמה?
"לא. הוא היא בריא לגמרי. בבית החולים זיהו איזה גידול בכבד, אבל אתה יודע, זה לא משהו שמתפתח כל-כך מהר. אני בטוחה שזה הלחץ, החרדה והריצות ממקום למקום. לישון לילה פה ולילה שם. לשמוע על כל מה שקרה לחברים שלנו. להיות מוקף בילדים שבוכים במלון, שראו את המתים. היה לו מאוד קשה עם זה, והגוף לא החזיק מעמד.
"את טקס האשכבה עשינו במלון, אבל היה לי חשוב מאוד לקבור אותו פה בקיבוץ, למרות שהייתה לחימה באזור. בלוויה היינו עשרה אנשים, מוקפים בחיילים".

"משיגים הכול בעצמנו, כמעט הכול במימון תורמים"

נעם רופמן (46), ניר עם. נשוי+3. חבר בכיתת כוננות בקיבוץ, המשפחה חוזרת לראשונה הביתה, לאחר עשרה חודשים של פינוי במלון הרודס בתל אביב.

בקיבוץ ניר עם ביקשו במשך תקופה להאריך את הפינוי, בגלל הלחימה ברצועה, אבל ללא הצלחה. איך התחושה עם החזרה?
"מאוד קשה. ניסינו ממש בכוח לשמור על איזושהי קהילתיות מסוימת אבל הקהילה מאוד התפזרה, וזה המשבר הכי גדול בתולדות הקיבוץ. חודשים ביקשנו להאריך את הפינוי כי הרגשנו שהחזרה לא בטוחה לנו ולילדנו.
"לצערי, בכירי הצבא שבאו לדבר איתנו היו יהירים כשאמרו שאפשר לחזור ב-100%, ומנהלת תקומה פשוט לא ראתה אותנו. המתווה שהוצע לאלו שמבקשים לא לחזור הוא בדיחה. כרגע דנים עליו בבג"ץ, אבל לנו אין זמן. ביום חמישי המלון נסגר – לאן נלך?"

במנהל תקומה אמרו שניסו לעשות פתרון הוגן שמוסכם על הרשויות. מה בעיניך לא הצליח?
"במנהלת תקומה באו עם רצונות טובים, אבל הם חסרי ניסיון, ונתקלו במחסום מול האוצר והפוליטיקאים. התפיסה שלהם נסובה רק סביב העניין הנדל"ני, איך לשקם נדלן, איך לתקצב את הנדל"ן. הייתי ב-99% מהפגישות מול משה אדרי, לא היה כמעט שום דבר שחושב את האזרחים, איך יראו החיים שלהם".

מה אתה מרגיש שחסר?
"אין ביטחון. זה שממשיכים לירות טילים, ניחא, אבל מה עם השאר? מספיק שייכנסו 3 מחבלים בלילה כדי לפגוע. והבעיה הכי קשה – כשהמדינה תכריז על סיום לחימה, המצב יהיה כנראה מסוכן יותר, כי החיילים ייעלמו עוד פעם".

איך מתמודדים עם חוסר הביטחון?
"סומכים רק על עצמנו. אנחנו מתאמנים, מתחמשים. אנחנו משיגים הכול בעצמנו, כמעט הכול במימון תורמים. מה שראוי היה שיקרה זה שעד שהמדינה לא תכריז על סיום הלחימה, כל הישובים במרחק של עד 2 ק"מ היו מוגדרים כשטח לחימה – כי בפועל אנחנו בשטח לחימה. אבל במקום זה החליטו לפעול על פי שיטת היישובים האדומים – שכמסתכלים עליהם, מבינים שזה בעיקר עניין נדל"ני. כאילו הפגיעה הפיזית בבתים היא כל מה שמשנה".

אז למה לחזור?
"אני גם שמח שאנחנו חוזרים. אני אוהב את הקיבוץ. אבל המון אנשים, ובעיקר המשפחות הצעירות, היו  צריכות לעשות את החשיפה הזאת באופן איטי והדרגתי, כדי שהם לא יעזבו. זו מחלוקת שפוגשת אותי בבית. אשתי הייתה שמחה לקבל עוד קצת זמן. הבת הבכורה אמרה לנו כבר במרץ: אני יודעת שיש מלחמה – אבל אני רוצה הביתה. כרגע עוד לא ברור סופית איפה יהיה בית הספר שלה, אני מסתכל על השנה שהייתה וזו שתהיה ואומר שהן אבודות מבחינת הילדים".

"איך קמים ומנהלים בית, אחרי ההתנוונות מהמלון?"

כרמל ברדוגו שצקי (30), כרמיה. נשואה+3. הגיעה לקיבוץ לפני שבע שנים, ושם נולדו גם ילדיה. בזמן הפינוי גרה במלון בקיבוץ נחשולים, ושכרה דירה באשקלון. מנהלת תחום תעסוקה באשכול רשויות נגב מערבי.

איך התחושות לחזור הביתה לראשונה אחרי עשרה חודשים?
"אנחנו מתרגשים לחזור לכרמיה, לחיים שזימנו לעצמנו עד 7 באוקטובר. במקביל, יש גם הרבה חששות. כבר כמעט שנה אנחנו בלי הקהילה, ואני רואה השפעות חברתיות לא פשוטות. כשהבת שלי יצאה מהקיבוץ, היא הייתה בת פחות מארבע, ועכשיו היא כבר כמעט בת חמש. הכול שונה, דורש הסבר מחדש. הקטן שלי בן שנה וחצי, והוא חי מחוץ לקיבוץ יותר זמן מאשר בתוכו".

החזרה תואמת את הציפיות?
"הייתה מחשבה שכשנחזור אז הכול יהיה מאה אחוז. הכול יהיה בטוח, המצב הביטחוני יהיה אחרת, ובעיקר צורת החשיבה של האנשים בישראל תשתנה. בכירים בצבא אמרו לנו עוד בינואר שאפשר בפועל כבר לחזור, אבל באותה המידה אמרו לנו ישירות – שהמצב הביטחוני באזור לא ישתנה לפחות בשנה וחצי הקרובות. יש פה פער מסוים בין מה שמרגישים ורוצים לבין המציאות. זו לא חזרה שלמה ויש בה כורח מסוים. כאילו אין לי ברירה אלא לחזור הביתה".

מה השינוי המורגש ביותר במעבר?
"במעבר שלי מהמלון לדירה הזמנית שלנו באשקלון פתאום הרגשתי התנוונות – בחוסר היכולת לתחזק את הבית, בבישולים. זו ממש שחיקה ביכולות הבסיסיות של הקיום. עכשיו השאלה הזו מציקה יותר חזק – איך שוב פעם קמים ומנהלים בית? איך דואגים למשפחה והילדים בבית שלך? הייתי מופרדת במשך חודשים מהחברות ומהחברים שלי ואנשים בקהילה שלי, ועכשיו זה למצוא את עצמך מחדש במקום הזה, להתמקם בכל התפקידים הקהילתיים שהולכים להשתנות".

ביישובים שליד צפון הרצועה הלחימה עדיין מורגשת ביום-יום. ירי של צה"ל, אזעקות. איך מדברים עם הילדים על החזרה לשם?
"אם הייתי מרגישה בצפון תל אביב יותר מוגנת הייתי עוברת לשם. אבל אני לא. ראיתי בעיניים שלי בשנה האחרונה כל כך הרבה אזורים במדינה שהם לא ממוגנים, זה הזוי. אין מתכון לביטחון באף מקום במדינה. זה ככה גם בעולם. אני לא מרגיש שיש מקום שהוא בטוח בשבילי, בתור יהודייה וישראלית".

את מרגישה את אותם הדברים גם על הילדים?
"הבת הבכורה לא ידעה מה זה ממ"ד או צבע אדום לפני 7 באוקטובר, כי הטקטיקה שלנו כמשפחה תמיד הייתה לקום וללכת לפני הבלגן ולחזור כשהכול עובר. פתאום מצאנו את עצמנו 13 שעות בממ"ד עם שאלות כמו: למה אסור לצאת? מה קורה למי שפוגע בו טיל? למה החיילים שומרים על הגן? למה יש ילדים מתים? אין תשובה ברורה איך מתמודדים עם השאלות האלו.
"לפני שחזרנו לפה לקחתי אותה לביקור. לא נכנסו לבית, רק הסתובבנו בקיבוץ עם כל הבומים מסביב, ופשוט דיברנו את התחושות. אני חושבת שיש אצלה הרבה התנגשויות בתוך הראש כמו: איך זה שאני מביאה אותה לבית שלה, שזה מקום בטוח, אבל עדיין יש בו מלחמה".

עברה לך מחשבה שאולי בכל זאת כדאי להאריך את הפינוי, גם אם זה על חשבונכם?
"החלטתי שאנחנו חוזרים ואני לא ממשיכה להתחבט בשאלה הזו. הגישה שלנו היא לתת לחזרה הזדמנות. אני לא רוצה להגיד מה יהיה ואיך יהיה ומה יגרום לי ללכת או מה יגרום לי להישאר. אני מקווה שהדברים ילכו מכאן לחיוב, ואני מקווה להישאר עם התקווה הזו".