"חלאות!!!", "תחזירו את תעודת הזהות", "בארץ אחרת זה כדור בראש", "אנחנו מממנים את ההשתמטות של הנצלנים האלה", "תתפגרו אמן", "לא רוצים להיות שכנים שלהם אפילו. הפרדת מדינות עכשיו!!!!" ה"ברכות" הללו ורבות אחרות הומטרו על היהדות החרדית לאחר שנפוצה הכתבה על ה"חמ"ל" של הפלג הירושלמי למניעת גיוס לצה"ל של כלל החרדים.

הפלג הירושלמי מונה פחות מ-5% מכל הציבור החרדי, אבל נראה שההשפעה שלו הולכת וגדלה, לפחות בנושא הגיוס לצה"ל. אם החברה הישראלית לא תשים לכך לב, יותר ויותר חרדים עלולים "להתפלג", והעלייה הקטנה במספר החרדים שהתגייסו תהפוך לירידה.

הפחד החרדי

טענה רווחת בציבור הציוני בישראל היא שהחרדים צריכים פשוט להתגייס. יותר מדי אנשים עושים יותר מדי ימי מילואים, החומר כבר עייף, ועולה בדם. לפי הגישה הזו, אם הגיוס מפריע לאורחות חייהם של בני הישיבות, הם צריכים לזכור שהוא מפריע למהלך חייהם של כל ישראלי וישראלית, את חייהם של רבים מדי הוא עצר לנצח סביב גיל 20, בזמן שעשרות אלפים למדו בישיבה, או רק העמידו פנים שזה מה שהם עושים.

אבל כדאי להבין את הפחד בציבור החרדי. להיות חרדי זה מכלול חיים שאליו הצבא לא נכנס בשום צורה. זה לא "מפריע" לאורחות החיים שלהם, זה מפר את האדנים שעליהם הם מתקיימים. כקולקטיב הם לא יתנו כתף מתחת לאלונקה הצה"לית. אולי כן לזו של מד"א, אבל כך או כך, לא במספרים גדולים.

בחברה החרדית חוששים מהתגשמות התקווה הגדולה ביותר של מייסד צה"ל, דוד בן גוריון: שייווצר כור היתוך, ושהילד יחזור לא חרדי, או גרוע מכך, מישהו שיכניס חינוך 'לא יהודי' למחנה ה'טהור' של היהדות החרדית.

אבל הפחד הגדול ביותר בציבור החרדי הוא בדיוק ההפך מכך: שהצעירים החרדים יחזרו מהצבא כפי שהם נכנסו. שילמדו את שאר החרדים שאפשר לתרום למדינה, לעזור לעם ישראל ולארץ ישראל, לקדש שם שמיים ברוח ובחומר ואפילו קצת לקרב לבבות בעם. חיבור כזה עלול לסדוק את הגדרות שעצם קיומה של החרדיות נשען עליהן, ולא צריך ללמוד את כל הש"ס כדי לדעת שעדיף לא להישען על גדר סדוקה.

האתגר: לחבר לחברה הישראלית כמה שיותר חרדים

בעוד פחות מ-30 שנה הציבור החרדי יהיה המגזר הגדול במדינת ישראל. זו לא שאלה של אם, אלא של מתי בדיוק. החברה הלא-חרדית צריכה להתרגל להבנה הזו, ולשנות את השאלה בנוגע לגיוס החרדים מ'איך מגייסים כמה שיותר חרדים' לאיך מחברים בהקדם האפשרי את המקסימום האפשרי של חרדים לחברה הישראלית.

אם רוצים לחבר לחברה, לצבא ולכלכלה את רוב הציבור החרדי, זה שאוהב את עם ישראל ומקבל את מדינת ישראל, צריך להבחין בין מי שהולכים אחרי מורשת הרב עובדיה יוסף למשל, שדרש שכל חברי הכנסת של ש"ס יהיו בוגרי צבא, לבין הפלגים הקיצוניים שמעדיפים למות ולא לשרת את המדינה, ויש בהם אף מי שמאחלים למותם של חיילים.

בטווח הארוך, אם הפלג הירושלמי יתמיד בסירובו, אנשיו יצטרכו כנראה להפוך למיעוט מוכר במדינת ישראל, אולי לתושבים שאינם אזרחים, כמו נטורי קרתא, הדרוזים בגולן או ערביי מזרח ירושלים. אבל כאמור, ה'פלג' הוא המיעוט של החברה החרדית. האתגר שעומד בפני החברה הישראלית הוא לקרב אליה את רוב הציבור החרדי, ולגרום לו להקיא מתוכו את הפלגים האנטי-ציוניים שמנסים לפגוע במדינת ישראל.

הבעיה היא שהדווקא ציפוף השורות ביהדות החרדית סביב הגיוס עלול לגרום לחרדים שבסך הכול תומכים במדינה ליפול לזרועותיהם של הפלגים הקיצוניים. המשך ההתנגשות עם הציבור החרדי מעל כל במה רק יוביל ליותר הסתגרות והתבדלות מהמדינה ומהציבור החילוני, וחבירה של חלקים רבים יותר בחברה החרדית לפלג הירושלמי ודומיהם. כבר עכשיו הוא חיבר אליו את קהילת 'העדה החרדית', ובהסכמה לא רועשת גם חלקים מהציבור החסידי, הליטאי והספרדי.

להתמודד עם המיעוט הקיצוני

הפלג הירושלמי הוא מיעוט קיצוני ומסוכן למדינה. המשטרה, השב"כ, צה"ל וגופי אכיפת החוק צריכים לפעול נגדו כמו נגד כל התארגנות שמאיימת מבפנים על שלומה של מדינת ישראל, ולעשות זאת בנחישות, בחוכמה ובעורמה. במקביל, נדרשות פעולות חכמות ביחס להליכי הגיוס של הצעירים החרדים, וניהולם כך שאנשי הפלג לא יצליחו לשבש אותם.

הגיוס הוא רק האתגר הראשון, ואחריו תבוא גם ההתמודדות על אופי ההשתתפות של החרדים בצה"ל. הציבור יצטרך לוודא שצה"ל מאפשר לחרדים שיתגייסו להמשיך באורח חיים החרדי מחד, ומאידך שלא נוצר בתוכו צבא חרדי, או לחלופין שצעירים וצעירות שאינם חרדים לא ייפגעו. אבל האטמוספירה הציבורית שנוצרה כיום סביב נושא גיוס החרדים, מובילה להשתבללות עמוקה יותר של החרדים בתוך עצמם, ועלולה להפוך את כולם לפלג הירושלמי.