המעלית הקלסטרופובית עולה בעצלתיים את כל הדרך לקומה ה-25. כמו מגדלים חדשים רבים שנבנו בישראל בשנים האחרונות, מועד סיום הבנייה ומועד האכלוס מסרבים להסתנכרן, ואף שמסדרון הבניין מבריק וריחני, פנים המעלית נראה כמו ארגז דיקטים דחוס ומחניק. לרגע מתגנב חשש: האם המעלית תעמוד במשימתה ותגיע לגובה הנדרש?

ככל שהספרות על המסך מתחלפות ועולות, המרחק מהקרקע ממיר את עצמו לתחושת בטן לא הכי נעימה. דלתות המעלית נפתחות. כמה צעדים לתוך הדירה, וישר למרפסת. העיר באר שבע נפרשת למטה כמניפה. רוח של קומה 25 מלטפת את הפנים, מסחררת קלות את הגוף.

חנה שטיינברג וניר ארז מנתיב העשרה עברו לדירה בבאר שבע. ארז: "המילה מושלם לא מתארת מספיק טוב את החיים שהיו לנו" (צילום: יונתן בלום)

"כאן, כשאנחנו בקומה ה-25 ורחוקים מהקרקע, אני מרגישה שהכול בשליטה, ואין פחד", אומרת חנה שטיינברג (51), עד לפני עשרה חודשים תושבת נתיב העשרה. את הדירה החדשה בבאר שבע בחרה אחרי בדיקה מקיפה. שילוב של רצון של לחיות בשכונה איכותית, מחיר סביר ורחוק מהקרקע. הבית שלה במושב עומד על תילו ועדיין ברשותה וברשות בעלה. לכן, כדי לממן את הדירה החדשה, הם שברו חסכונות חיים, שעד 7 באוקטובר קיוו שיממנו לה פרישה מוקדמת ולשניהם טיול מסביב לעולם.

"החלטנו שלא נהיה פליטים שעוברים מדירה שכורה אחת לאחרת", מספר בעלה, ניר ארז (60). הם הגיעו למושב לפני שבע שנים לאחר שנים של חיפושים אחר מקום שיהיה להם לבית. והם מצאו אותו במושב הצמוד לגבול הצפוני של הרצועה. הנוף, הים, השקט, הפילאטיס במרחק דקה וחצי הליכה מהבית והשכנים שתמיד מחייכים, תמיד שואלים לשלומך, ועם זאת נזהרים בפרטיותך. "המילה מושלם לא מתארת מספיק טוב את החיים שהיו לנו".

"בית מלא באנרגיות טובות הפך ברגע לזר"

בצהרי 7 באוקטובר, בעיצומו של מסע הטבח האכזרי, שבו נרצחו 21 מתושבי נתיב העשרה, חדרו מחבלים לביתם. ארז נלחם על ידית דלת הממ"ד שעה ארוכה, וכיתת הכוננות חילצה את הזוג ופינתה אותו עם רוב חברי המושב לקיבוץ מעלה החמישה.

בשבועות ובחודשים שלאחר מכן התגלגלו לעוד כמה מקומות, אך כבר בנובמבר 2023 שטיינברג החליטה סופית: לנתיב העשרה היא לא חוזרת יותר. לעולם.

"בהתחלה חשבתי שאולי כן אחזור", אומר ארז. "אבל היום אני אומר לעצמי שזה טירוף מוחלט". הוא ביקר בבית כמה פעמים מאז הטבח, וכל כניסה אליו עשה תוך כדי סריקת כל המרחב עם נשקו האישי. בפעמים הספורות שבאו לקחת מעט חפצים, שטיינברג מצאה את עצמה עומדת בפתח הבית ובוכה.

"מה זה בית?" אומר ארז, "מקום שאליו אתה נכנס אחרי יום ארוך וקשה וכל תלאות היום נעלמות. זה היה בית שאהבנו מאוד. בית מלא באנרגיות טובות שברגע אחד הפך לזר".

ארז ושטיינברג. ארז: "בהתחלה חשבתי שאולי כן אחזור, אבל היום אני אומר לעצמי שזה טירוף מוחלט" (צילום: יונתן בלום)

בהתחלה הוא כעס על המחשבה לעזוב, במיוחד אחרי כל ההשקעה שהשקיעו בו. אבל אחרי כמה ביקורים הבין שהתחושות שלו כלפי הבית השתנו כמו הזמנים: "אני נכנס לשם ולא מבין מה אהבתי בכלל".

המעבר לבאר שבע קירב את שטיינברג לעבודתה באוניברסיטת בן גוריון. ארז, נגר במקצועו, החזיק עד המלחמה נגרייה שחצי מהזמן הייתה במושב. כיום הוא עובד רק בבאר שבע. "העסק שלי קרס. אני מופסד ב-700 אלף שקל".

בעשור השישי והשביעי לחייהם, בני הזוג מתחילים את חייהם מחדש כאילו היו זוג צעיר בעיר הגדולה. דירתם החדשה אומנם לא ענקית כמו הבית והחצר במושב, אך היא רחבת ידיים, מרוהטת בטוב טעם, והנוף המרהיב משתרע מקריית גת בצפון עד לאשלים בדרום.

תקופת האבל והפרידה מהבית במושב החזירו את ארז לימי ההתנתקות, שעליהם צפה מהצד השני של הגדר: "ב-2005 הייתי אומר לאלו שפונו מגוש קטיף, 'חבר'ה, על מה אתם בוכים, קיבלתם וילה ענקית ושטח תמורת כלום'. והם היו עונים: 'נוותר על הכול. רק לחזור הביתה'. עכשיו אני מבין אותם. איך זה שזורקים אותך מהבית. שאונסים אותך לעזוב את כל החיים שלך".

שטיינברג מספרת שאף אחד לא הוכיח אותה על ההחלטה לא לשוב. מי כבר יכול להגיד משהו לאדם שנלחם על חייו על ידית הממ"ד? לדעתו של ארז, רבים מאלו שחוזרים נאלצים לעשות את זה בגלל מצבם הכלכלי. התחייבויות למשכנתאות גבוהות וצורכי משפחות עם ילדים קטנים: "אני מבין את מי שחוזר, ומבין עוד יותר את אלו שלא".

הערכה: כ-20% מהמפונים לא חזרו לבתיהם בעוטף

לפני כשבועיים, ב-15 באוגוסט, 65 אלף תושבי עוטף עזה, המכונה כיום גם חבל תקומה, נדרשו לחזור לבתיהם אחרי יותר מעשרה חודשי פינוי. היוצאים מהכלל הם תושבי 12 היישובים שפונו לטווח ארוך, כמו תושבי בארי ונתיב העשרה, בשל קרבתם לגבול והנזק הכבד שנגרם ליישובים, שהפכו אותם ללא מתאימים למגורים.

אף גורם רשמי לא פרסם את מספר התושבים שבחרו לא לחזור. לפי ההערכות בכמה קיבוצים ומושבים, שהנהגותיהם שוחחו עם 'דבר', כ-20% מתושבי העוטף לא חזרו לבתיהם. מחצית מהם ככל הנראה גם לא יחזרו.

מנהלת תקומה הקצתה כ-3 מיליון שקלים בחודש עבור סיוע בשכר דירה למשפחות שבחרו לא לחזור לבתיהן, לפחות זמנית. הנתונים הללו מרמזים על כמה אלפי משפחות לפחות, שבאופן מוצהר לא מתכוונות לחזור. ובכל זאת, יש תחושה שהנושא יושב במידה מסוימת בארון החברתי של האזור.

"קול בראש קורא: תברחי"

"המדינה, תקומה, המועצה ואפילו הקיבוץ שלי מסתכל עלינו כאנשים משוגעים", אומרת מיכל קורן קריב (52), חברת קיבוץ מפלסים 27 שנים. פניה וקולה מוכרים היטב בקיבוץ ומחוצה לו. בחודשים האחרונים התראיינה רבות בנושא הצורך והרצון לא לחזור, שלהרגשתה הפך למעין טאבו.

"הילדים אומרים לי: 'לא יקרה שוב'. אלופים בצבא קובעים לי: 'הדברים השתנו'. סליחה, איך אתם טוענים את הדברים האלה? על סמך מה אתם יכולים להגיד דבר כזה ועוד בביטחון כזה?"

סיפורו של קיבוץ מפלסים ב-7 באוקטובר ממחיש את הקווים העדינים והמורכבים של הטראומה. כיתת הכוננות אומנם הצליחה להציל את הקיבוץ מהסתערות המחבלים לתוכו, אבל מעבר לגדר ביתה של קורן קריב עומד עיקול מפלסים שעל כביש 232, מזירות הטבח האכזריות ביותר של השבת הארורה. עבורה החזרה הביתה, אפילו רק לכמה ימים, זו חרדה בלתי פוסקת: "כל פינה היא פינת הנצחה. הבטן מתכווצת וקול בראש קורא: תברחי".

מיכל קורן קריב תעבור עם משפחתה לקיבוץ רוחמה. "יש סירוב של המדינה ותקומה להכיר בזה שאנחנו לא עוזבים את הבית, אלא נזרקנו ממנו" (צילום: יונתן בלום)

קורן קריב הגיעה לקיבוץ אחר בעלה, בן המקום. היא ילדה וגידלה בו שלושה ילדים, שעדיין גרים בקיבוץ. המתח סביב שאלת החזרה אינו דיון תאורטי על מה הדרך הראויה לפעול בה, אלא מחלוקת קשה בתוך הבית פנימה. מהימים הראשונים לפינוי, הילדים, כולם בגילי הנעורים המאוחרים, ביקשו לחזור לקיבוץ. וככל שמועד סיום הפינוי התקרב המתח נהיה קשה יותר. "מגיעות עכשיו לקיבוץ כל מיני שנות שירות והבן שלי אומר לי: 'איך זה שהם יכולים לחיות פה ואנחנו לא?'"

לא יותר מ-2 ק"מ מפרידים בין חומת ההפרדה מהרצועה והקיבוץ, והדי הלחימה הנמשכת ברצועה נשמעים בו היטב גם כיום, במיוחד בלילות. לטענתה, רק שני שלישים מחברי הקיבוץ שלה חזרו. הגרעין הקשה של הלא-חוזרים מורכב ממשפחות צעירות עם ילדים קטנים.

בעיני בעלה החזרה לקיבוץ והחיים בו הם עניין עקרוני ואידאולוגי, ולכן בהתחלה המשפחה התלבטה אם לחזור לקיבוץ חלקית, כשהיא תשכור דירה ביישוב מרוחק יותר. אך כמעט שנה של חיים מפורקים במלון הכריעו את הכף לכיוון שלמות המשפחה, והם צפויים לעבור כולם לקיבוץ רוחמה, המרוחק יותר מהרצועה, לפחות לשנה הקרובה.

דרישה מבג"ץ להגדיל את היקף הסיוע

בתחילת אוגוסט לקחה קורן קריב את הממשלה לבג"ץ. "יש סירוב של המדינה ותקומה להכיר בזה שאנחנו לא עוזבים את הבית, אלא נזרקנו ממנו". יחד עם עוד 40 משפחות היא עתרה נגד מתווה תקומה לסיוע למשפחות שאינן חוזרות. על הפרק: דרישה להגדלת היקף הסיוע ושינוי תנאי הקבלה שלו, שבין היתר דורשים מהמשפחות המעוניינות בסיוע להתחייב לליווי של צוותי החוסן במועצה, במטרה לעזור להם להתגבר על הטראומה ולשוב לבתיהם.

לפני שבוע פסק בג"ץ לטובת מתווה עם תנאי זכאות 'מרוככים' יותר. היקף הסיוע לא השתנה, אבל נקבע רף מינימלי לסיוע. קורן קריב מחכה לראות איך ייראה המתווה המעודכן לכשיפורסם. "רואים בבג"ץ שלנו ניסיון השתקה של כל התקומה וההפרכה הזו", אומרת קריב קורן, "אבל אני אומרת: להיות מוחזרים בכוח למקום הטבח ולחיות שם תוך כדי מלחמה פעילה זה המעשה הלא שפוי".

ח"כ אלון שוסטר (המחנה הממלכתי), חבר קיבוץ מפלסים ולשעבר יו"ר מועצת שער הנגב, כינס במאי את הוועדה למעקב אחר שיקום החבל והצהיר מפורשות: האנשים האלו אינם פחדנים, אינם לא-ציונים, ומגיע להם שהמדינה תראה את עומק הטרגדיה שלהם.

"גם הלא שבים שווים", אומר שוסטר ל'דבר'. לדבריו, חרף הביקורת, התמיכה של מנהלת תקומה באלו שלא חזרו סבירה ומאזנת בהגינות בין הצורך הפרטי והיעדים הלאומיים, שבראשם השבת התושבים לבתיהם: "נכון שהמדינה תעודד חזרת התושבים כמדיניות מרכזית, אך בל תשכח את אלו שהחליטו מסיבותיהם לא לשוב".

בימים אלו הוא דוחף להקמת צוות שבראשו יעמוד משרד ראש הממשלה, במטרה ליצור מענה כולל לאלו שלא יחזרו, כולל אפשרות ללקיחת משכנתאות בתנאים נוחים, ליווי תעסוקתי ותמיכה רגשית.

"הדבר הזה שהילדים מתגעגעים אליו כבר לא יחזור"

"אני חושבת שאנשים שחזרו עשו טעות", אומרת באופן ברור, נוקב ולא מתנצל נגה גדג' (46) מעין הבשור. אחרי חודשי מחשבה רבים היא מבקשת לאתגר את ההנחות הבסיסיות ביותר מאחורי החזרה הגדולה הביתה.

"היינו בנקודת הכרעה היסטורית. לבוא למדינה ולהגיד: לא מוכנים לחזור עד שאין ביטחון. הממשלה הייתה מבינה שזה מצב שלא יכול להימשך. אבל עכשיו, בגלל שרוב התושבים חזרו, הרבה יותר קשה לדרוש. המדינה כבר אומרת: טוב, אם חזרתם הביתה, כנראה שאתם כבר לא מרגישים חוסר ביטחון".

נגה גדג' התפנתה מעין הבשור למדרשת בן גוריון בשדה בוקר. "האם מקום שאליו כמעט נכנסו מחבלים, שבבתי החברים שלי במועצה טבחו, רצחו, אנסו וחטפו, יכול להמשיך להיקרא בית?" (צילום: יונתן בלום)

גדג' גדלה רוב חייה במושב עין הבשור וחזרה אליו אחרי שנישאה. "מושב של חמולות", שרבים מבני גילה חזרו אליו אחרי החיים הסוערים בעיר. חזרו בשביל המשפחה, הקהילה, הטבע והחופש. "עין הבשור זה המקום שלי. לאנשים במושב אכפת אחד מהשני, אנשים שם אוהבים אותי ואני אותם. בית זה הרבה יותר ממקום גיאוגרפי. אבל השאלה מהו בית מעסיקה אותי כל הזמן מאז 7 באוקטובר. האם מקום שאליו כמעט נכנסו מחבלים, שבבתי החברים שלי במועצה טבחו, רצחו, אנסו וחטפו, יכול להמשיך להיקרא בית?"

כבר בתחילת המלחמה התמקמה משפחתה, עם עוד כמה משפחות מעין הבשור, במדרשת בן גוריון בשדה בוקר. חתמו חוזה לחצי שנה, ואז עוד קצת עד סוף שנת הלימודים, בשביל הוודאות לילדים, ולעצמה: "כשהגענו למדרשה הייתי בטוחה שעד יולי המלחמה תיגמר, החמאס יוכרע ונוכל לחזור הביתה בביטחון. אבל במאי הבנו שאין משהו שאפשר לבנות עליו".

ואז הגיעה מסכת השיקולים: מצד אחד ההבנה שהבית, עין הבשור, הוא מקום לא בטוח, והמעשה הנכון הוא לא להחזיר את הילדים למקום מסוכן. גדג' עובדת בתקשורת, בעלה מוזיקאי. הם לא כבולים לשום מקום, ועל פניו זה היה אמור להקל את הבחירה לא לחזור. אבל הלב רוצה לאימא והמשפחה במושב, לבית המוכר, לחברים. "הילדים מנדנדים כל הזמן: 'אימא, כולם כבר חזרו, למה לא חוזרים?'"

ומה עונים?
"שעוד לא בטוח במושב. שזו אחריות שלנו ההורים שהם יחיו במקום לא מסוכן. אני חושבת שהילדים מבינים. הבכור אפילו מבין מאוד. הוא קלט כבר לפני זמן שמה שהיה עד 7 באוקטובר, הדבר הזה שכל שאר הילדים כל כך מתגעגעים אליו, כבר לא יהיה. שמשהו השתנה".

"החזרה דורשת שינוי תפיסתי קשה"

את הביקורת הנוקבת על החזרה היא לא מפנה לתושבים עצמם, שכן תושבי העוטף, שבמשך עשרה חודשים התגלגלו בין חדרי מלון ודירות שכורות בכל הארץ, הם האחרונים שצריך להזכיר להם את קושי החיים מחוץ לבית והגעגוע אליו.

הבעיה, כפי שרואה אותה גדג', היא מערכתית וערכית. ממענקי השיבה המצטמצמים ועד ועדות הזכאות לסיוע להמשך הפינוי, המדינה הפעילה לחץ כלכלי וחברתי ניכר כדי שהתושבים יחזרו בלי קשר למידת מוכנותם או רצונם בפועל.

"הרי מה יקרה פה בסוף? ב-1 בספטמבר יבואו לפה כתבים שיצלמו את כל הילדים עם הילקוטים עוברים את שער בית הספר עם באנרים של 'אנחנו ננצח'. זו תמונת ניצחון שהיינו צריכים לסרב לה ובמקומה להגיד את האמת: עוד אין ניצחון. המקום לא בטוח. החטופים לא חזרו. השיקום עוד רחוק".

גדג': "חשבתי שגם בעזה אימהות רוצות שהילדים יחיו בשקט, וטעיתי" (צילום: יונתן בלום)

אבל הדרישה לשינוי מחשבתי אינה רק מאחרים. גם אצלה, בתור בת המקום, חל שינוי: "במשך כל השנים הרגשתי שהדיבור על זה שרק רוצים להרוג אותנו הוא פרופגנדה, עד שזה דפק אצלי בדלת. חשבתי שגם בעזה אימהות רוצות שהילדים יחיו בשקט, וטעיתי. ההכרה שיש אנשים שמאוד רוצים במותי ומות ילדיי קשה. החזרה דורשת שינוי תפיסתי מאוד קשה".

יש לך דימוי לחזרה בטוחה?
"אין מה לדבר על שיקום החיים שלנו באשכול לפני שיחזרו החטופים. לא נוכל לחזור לחיים נורמליים כל עוד חברים שלנו בעזה. רק כשהם יהיו בבית נוכל להתחיל להשתקם.

"מבחינת ביטחון הדברים ברורים: שלא יורים עלינו. בכלל. שאין אפשרות שמחבלים יעברו את הגבול. רצועת ביטחון סטרילית, אמיתית. שהחמאס לא שולט יותר בשטח. גם עכשיו, יותר מעשרה חודשים לתוך המלחמה, עדיין יורים עלינו מהרצועה ויש צבע אדום כל כמה ימים. צה"ל קבע ש'אין מניעה ביטחונית לחזור לאזור', אבל יש מניעה ביטחונית – יש ירי ויש מחבלים מעבר לגדר. אסור לנו להתייחס למצב הזה כאילו הוא נורמלי – הוא לא.

"בצה"ל אומרים לנו שכיפת ברזל תגן מעכשיו על כביש 232. בונים חומה נגד טילי נ"ט על בית הספר. זה מטריף אותי. התמגנות יכולה להיות תוספת, אבל לא תפיסה שלמה. אני מבינה שזו לא חברת ביטוח ואין דרך למנוע ממחבל בודד לפגוע, אבל צריך להגיע למצב מערכתי שבו אין איום".

מפחידה אותך המחשבה שלא תחזרו?
"אני מאוד מפחדת מזה שבעוד עשרה חודשים נעמוד בפני השאלה אם לחזור או לא, כי הדברים לא השתנו. אני מפחדת מהנקודה שבה נצטרך להכיר בכך שזה המצב ואין אפשרות לשנות אותו. אבל אני מקווה ומאמינה ופועלת לשינוי. אני יודעת שהוא אפשרי".

"איפה בכלל ראינו את האירוויזיון?"

זה די נדיר שאירוע מסוים, אפילו לא גדול במיוחד, מצליח לזקק חודשים של התלבטויות וחיבוטי נפש לכדי החלטה ברורה. עבור משפחת יורן, זה היה האירוויזיון האחרון.

מוצאי שבת, 7 במאי, שבעה חודשים ליום שבו שני יורן (44), בעלה ושלושת ילדיהם חולצו מביתם במושב פרי גן, הממוקם בחלקה הדרומי של המועצה האזורית אשכול. הם ישבו בביתם הזמני בקיבוץ נחשונים, עדן גולן עלתה לבמה וההתרגשות בסלון הייתה בשיאה. "פתאום בעלי פונה אלי בשאלה מוזרה", נזכרת יורן, "'מאמי, מי ייצג אותנו באירוויזיון בשנה שעברה?' 'תגיד לי מה קרה לך? נועה קירל!' עניתי. 'וואלה. נכון', הוא אמר, 'אני פשוט לא מצליח להיזכר איפה בכלל ראינו אותו'".

שני יורן התפנתה מפרי גן בדירתה בראש העין. "באשכול זו הולכת להיות שנה של שיקום, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו בשיקום" (צילום: יונתן בלום)

על מרקע הטלוויזיה הופיעה התרעת צבע אדום בכמה יישובים בעוטף, ובראשה של יורן חזרה תמונה: בדיוק כך, שנה קודם לכן, במבצע מגן וחץ, היא ומשפחתה היו באותה סיטואציה. וכעת, כשהם מפונים באילת, מול הריקודים של עדן גולן והתרעות צבע אדום בצד המסך, נפלה החלטה: "באותו רגע אמרתי לעצמי: 'די. צריך שאלו לא יהיו יותר החיים של הילדים שלי'".

יורן מגיעה ממשפחה גדולה ומושרשת בפרי גן. הוריה, אחיותיה ואחיה גרים במושב (אחות נוספת גרה בקיבוץ ניר יצחק שמעבר לכביש). ומכל המשפחה, היא היחידה שבחרה לא לחזור לעוטף.

במהלך תקופת הקיץ התגוררה המשפחה במושב מזור, בבית הוריו של בעלה, והתכוננה למעבר לדירה חדשה בראש העין. בה, כך היא מאמינה, יתגוררו בשנה-שנתיים הקרובות. לפחות.

הרעש מחריש האוזניים של המטוסים החולפים מעל הבית, בדרכם לנתב"ג, הוא ההפך המוחלט לשמי פרי גן בימי שלום, מקום שאליו חבריה היו באים כדי להתענג על השקט; לשמוע ציוץ ציפורים ואוושת עלים נושרים לקרקע.

"באשכול זו הולכת להיות שנה של שיקום, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו בשיקום. די, היו לנו עשרה חודשים של שיקום. עכשיו רוצה חיים נורמליים".

שנה של שיקום היא שנה של פחות מורים בתיכון האזורי. ללא כיתה מדעית, ללא תוכניות לגישור על הפערים שנוצרו בשנה האחרונה, ובמבנה בית ספר, שלדעת יורן, ממוקם צמוד מדי לגדר: "לי לא הכי חשובים בעולם הלימודים והציונים, אבל לילדים זה חשוב. ולי חשוב לאפשר להם את המסלול החינוכי שהם עבדו כל כך קשה עבורו".

"על ההחלטה לא לחזור בוכים בלילות"

להבדיל מחנה שטיינברג וניר ארז בקומה ה-25 בבאר שבע, עבור יורן המעבר למגורים בקומה גבוהה היה מאתגר: "מושב זה ללכת יחפים בכל מקום, ופתאום מצאתי את עצמי בקומה 12, ובעלת בית שביקשה ממני לבוא למרפסת לראות את הנוף". היא לא צעדה סנטימטר מעבר למפתן. "עניתי: 'זה בסדר, תודה'". בסוף הם מצאו דירה בקומה שלישית. התפשרות.

יורן: "טיל אחד במקום הלא נכון, כיפת ברזל שפתאום לא עבדה, ונופל עליך אסון" (צילום: יונתן בלום)

"החלטה לא לחזור לבית זו החלטה שבוכים עליה בלילות". אנשים בקהילה שלה אמרו לה שהיא מטורפת, מפרידה את הילדים ומתרחקת מהמשפחה. אך הוריה ואחיותיה נתנו את ברכתם: "כל אחת מאיתנו נמצאת בסיטואציה משפחתית שונה. בחרנו לא לתת עצות. רק להקשיב ולהכיל".

לעזוב את הבית זה לחפש חברים חדשים, עבודה חדשה וגם סוג של דאגה חדשה לכל אלו שעדיין חיים בעוטף וממשיכים לגור באזור גם בימי מלחמה. ככל שנמצאים רחוק יותר ממוקד הסכנה החרדה רק מתעצמת: "המשפחה שלי נשארת שם להילחם על המקום הזה. טיל אחד במקום הלא נכון, כיפת ברזל שפתאום לא עבדה, ונופל עליך אסון. אין פה באמת שקט פנימי".