חוק ההסדרה שעבר בשבוע שעבר בכנסת הוא חוק רע, אשר יוצר חור שחור בלב ספר החוקים הישראלי. אם לא יוצב משקל נגד לחוק ההסדרה, עלול החוק השלילי הזה לשאוב אליו אט אט חלקים הולכים וגדלים של שיטת המשפט הישראלית, עד שכל האור שבמרחב ייבלע בכוח המשיכה המרעיל של החוק השחור, ולא ייותר אלא חלל בחלל החלול.
המאפיין המרכזי של החוק, והוא שהופך אותו לחוק כה מזיק, הוא היותו חוק אנטי-ממלכתי, או אנטי-מדינתי. דווקא היבט זה לא זכה לדיון מעמיק עד כה בציבוריות הישראלית לעומת שני היבטים אחרים של החוק המוזכרים תדיר כמעוררי הסערה: האפשרות להפקיע קרקעות של אזרחים פרטיים פלסטיניים וההחלה של החוק הישראלי בשטחי יהודה ושומרון.
אך האמת היא שחוק ההסדרה אינו מחיל את החוק הישראלי בשטחי יו"ש יותר מאשר חוקים אחרים שכבר קיימים בספר החוקים, לרבות תקנות שעת חירום אשר מחילות את הדין הצבאי באזור זה. קשה לראות, מבחינה צורנית ומהותית, בחוק זה התקדמות לעבר סיפוח השטחים. להיפך, החוק מהווה בריחה פחדנית מלקיחת אחריות באופן מדינתי, ומפרק את סמכויותיה של המדינה, כפי שנראה.
גם לגבי הפקעת הקרקע הפרטית, נדמה לי שמפספסים את העיקר. אכן, הפקעה של קניין פרטי הוא אקט פוגעני, חמור ובעל מימד דרקוני. אך הפקעה היא מסוג הפעולות שממשלה או מדינה עשויות לבצע, תוך העדפת מטרות ציבוריות על חשבון הפרטיות. במקרה של חוק ההסדרה מוחלים דיני ההפקעה, לרבות הפיצויים, באופן רטרו-אקטיבי על בעל קרקעות פלסטיני אשר הצליח להוכיח כי על שטחיו הוקמה התנחלות.
סרטון של ציפי לבני על הבעיות בחוק ההסדרה. התמקדות בשאלות הלא נכונות:
אכן, יש כאן עיוות קשה – חוקי ומוסרי – בכך שהפלסטיני אינו אזרח מאזרחי המדינה ועל כן אין לו יכולת להתבטא ולהשפיע על חוקי המדינה אשר מחליטה בענייניו, ואף בכך שהוא בעל מעמד נחות מבחינה משפטית לאלו אשר יהנו מקרקעותיו. זהו באמת עיוות קשה, המצדיק כנראה את השם שטבע ח"כ בני בגין (הליכוד) לחוק: "חוק הגזל". אך כל עוד הדיון נותר בתחום דיני ההפקעה, יתכן שחלק גדול מהישראלים ישתכנעו מהטיעון שבו משתמשים אלו שהובילו לחקיקה, על כך שמצבו של אותו פלסטיני אינו שונה מהותית, ומבחינת גובה הפיצויים לדוגמא, מאזרח ישראלי אשר גילה באיחור כי חתיכת קרקע שבבעלותו הופקעה ונעשה בה שימוש ציבורי.
על פי הטיעון הזה, טיעון "ההסדרה כמוה כהפקעה", אדם ישראלי עשוי לגלות כי הוא יורש של חתיכת קרקע היכן שהוא, ומה לעשות, בנו על חתיכת הקרקע הזו בניין. האם ניתן להעלות על הדעת כי הבניין יפורק וכל תושביו יפונו? לא, כמובן שלא. הדעת נותנת כי במקרה שכזה יפוצה היורש בכסף. כאמור, העובדה שמעמדו המשפטי של הפלסטיני הוא נחות לעומת מעמדו של האזרח הישראלי בטיעון זה, הופכת אותו לבלתי-קביל, אך לדעתי ההיגיון הבסיסי שבו עשוי לשכנע ישראלים רבים ואולי גם את בית המשפט, בכך שחוק ההסדרה איננו סותר מהותית את דיני ההפקעה בישראל.
אך לדעתי עם העברת חוק ההסדרה נפל דבר בישראל, ואין יודע עדיין מה נפל. הפעם יקוב החוק את הדין, וכנסת ישראל חוררה במו ידיה חור בסירת החוק הישראלי. אם לא נתקן זאת, הסירה תטבע.
מה זה הסכמה במשתמע?
העניין המהותי נעוץ בסעיף 3 לחוק, שם נכתב כי אם המדינה מגלה כי מתישהו בעבר נבנתה "בתום לב" התיישבות באזור יהודה ושומרון, והיא נמצאת על קרקע במחלוקת או שניתנה הסכמת המדינה להקמת ההתיישבות, המחלוקת תוסדר על פי הדין המקובל להפקעה.
העיוות החוקי נעוץ כאן במילים "הסכמת המדינה". המלים האלו מפורשות בסעיף 1 של החוק, סעיף ההגדרות. "הסכמת המדינה" מוגדרת כהסכמה שניתנה "במפורש או במשתמע, מראש או לאחר מעשה, לרבות סיוע בהנחת תשתיות, הענקת תמריצים, תכנון תכניות, פרסום פרסומים שנועדו לעודד בנייה או פיתוח או השתתפות בכסף או בעין".
זוהי הגדרה פרוצה למדי, המאפשרת גם מצב שבו לא התקבלה החלטה מעשית של המדינה להקים ישוב – הדרך המקובלת להקמת ישוב היא החלטת ממשלה המשולבת בהחלטות של וועדות לתכנון ובניה שכמוהן כחוק – על מנת שהסכמת המדינה תנתן "במשתמע". מספיק שנמתח כבל חשמל והרי שניתן "סיוע בהנחת תשתיות", ומכאן ש"הסכמת המדינה" ניתנה "במשתמע".
אך החוק הולך ומרחיב את פריצת הגדרות המהותית הזו בדרך שבה הוא מגדיר את המושג מדינה. על פי החוק "המדינה" עשויה להיות כל אחד מאלה: "ממשלת ישראל או משרד ממשרדי הממשלה, רשויות האזור, רשות מקומית או מועצה אזורית, ומוסד מיישב".
מוסד מיישב הכוונה אגף לגוף לא מדינתי במובהק – כמו לדוגמא הסוכנות היהודית, או החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. כלומר, החוק מאפשר לכל איבר מאיברי השלטון, כולל רב"ש במועצה מקומית, או האחראי על תחום קראוונים בחטיבה להתיישבות, לעקוף את כל רשויות החוק בישראל ולהחליט על התיישבות. ואם יתברר שבדרך זו הוא, "על הדרך" הפקיע קרקעות פרטיות, יש לראות בהחלטתו כגוברת על כל מרכיבי החוק הישראלי. זוהי אנרכיה. אין בחוק זה אלא מתן הכשר חוקי-כביכול לצורת ההתנהלות הבלתי-חוקית ופורעת החוק הקיימת כיום ממילא בחלק משטחי יהודה ושומרון.
כללי הנימוס הפוליטי לא מאפשרים בימינו השוואות מסוימות מבלי להכוות ברותחין. בכל זאת אנסה כוחי, בתקווה שדברי יובנו בצורה הנכונה. העיוות של מושג הסכמת המדינה בחוק ההסדרה ניתן להבנה אם היינו מחילים אותו על מושג ההסכמה בחוק העונשין בנוגע לעבירת האונס. שערו בנפשכם כי מעשה מיני יוגדר ככזה שנעשה בהסכמתה של הנפגעת, כאשר הסכמה מוגדרת כהסכמה "במפורש או במשתמע, ככזו אשר ניתנה ברמיזה, בקריצה, באי-אמירת לאו, או באמצעות לבוש פרובקטיבי ומרמז".
כיצד מוגשמת מצוות ישוב הארץ?
פנחס ולרשטיין, מקים הישוב עמונה, לא מסתיר את העובדה שהוא הקים את המאחז, כראש מועצה אזורית בנימין, בניגוד להחלטת הממשלה ובניגוד לחוק. על פי החוק החדש, השטיקים והטריקים בהם נעשה שימוש כדי להלבין את המעשה, בעיקר על ידי ממשלות וגופים ממשלתיים שביקשו להמנע מעימות חזיתי ואכיפת החוק הישראלי על אזרחים ישראלים, הופכים עתה למה שהופך את המעשה הלא חוקי לכשר. זהו מצב מסוכן ביותר, אשר יכרסם כתולעת בדפים המתפוררים גם כך של החוק בישראל.
הרב יואל בן-נון הגדיר יפה את העיוות הזה בראיון לרשת ב' לפני כעשרה ימים. לשיטתו של בן-נון, מרגע שיש לנו מדינה, אין לנו צורך בהתיישבות בגניבה כדרך "חומה ומגדל". ההתיישבות של הציונות הדתית, והציונות בכלל, צריכה להיעשות על ידי הממשלה ורשויות החוק. זוהי הצורה הנכונה לימינו של הגשמת המצווה לישוב הארץ, וניסיונות להגשימה בדרך פרטית, אנטי-ממלכתית, אנטי-לאומית, כדרך ההתנחלות הבלתי-חוקית ומאחזי הגבעות, הם עבירה. לו היה הרב בן-נון קופירייטר של פרסומות לחומוס היה מנסח זאת כך: התיישבות עושים בהסכמת המדינה, או לא עושים בכלל.
