שרת החינוך החדשה של ארה"ב, בטסי דבוס, היא אחד מהמינויים מעוררי המחלוקת בקבינט של הנשיא דונלד טראמפ. הכרזתו של טראמפ על מועמדותה לתפקיד בנובמבר האחרון, עוררה התנגדות חריפה מצד איגודי המורים וארגוני חינוך, שטענו שמדובר באשת עסקים ללא שום ניסיון בתחום. חשש נוסף שהעלו מתנגדיה היה שדבוס תשתמש במעמדה כדי להכניס תאגידים המקורבים לעסקיה לתוך מערכת החינוך – זאת בתמורה להנחות מס משמעותיות. על ההיכרות שלה עם התחום עליו היא אחראית, ניתן אולי ללמוד מהעובדה ששרת החינוך החדשה של ארה"ב מעולם לא למדה במערכת החינוך הציבורית במדינה.

למרות הסערה, וההתנגדות הנחרצת של חברי המפלגה הדמוקרטית, אישר הסנאט את מינויה בשבוע שעבר בהצבעה צמודה של 51-50. הקול הנוסף לאישור המינוי היה קולו של סגן הנשיא, ויושב ראש הסנאט, מייק פנס. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אושר מינוי חבר קבינט על ידי הצבעה שוברת תיקו של סגן הנשיא. אחרי האישור, הכריז טראמפ שמערכת החינוך האמריקנית תעבור מהפכה. "תחת המנהיגות של דבוס, נבצע רפורמה במערכת החינוך האמריקנית", אמר הנשיא, "נשבור את הביורוקרטיה שמשאירה את הילדים שלנו מאחור כדי שנוכל לספק חינוך ברמה עולמית ובתי ספר פרטיים לכל המשפחות".

עבר עשיר בעסקי החינוך

דבוס, בעצמה בת למשפחת תעשיינים אמידה, נשואה למיליארדר דיק דבוס, בן לאחת המשפחות העשירות ביותר במישיגן ומי שעמד בראש חברת השיווק הרשתי AMWAY. במשך שנים ניהלו השניים את קבוצת ההשקעות  Windquest אותה ייסדו.  דבוס, חברה בכנסייה הקאלוויניסטית, ידועה בתמיכתה – הפוליטית והכספית – בהכנסת תכנים נוצריים לבתי הספר.

משפחת דבוס היא גם תורמת גדולה למפלגה הרפובליקנית ומועמדיה. במהלך השימוע שנערך לה בסנאט לפני אישורה לתפקיד, הודתה כי מאז שנת 1989 תרמו היא וקרוביה מעל ל-20 מיליון דולר למפלגה. למעשה, 21 סנטורים שתמכו באישורה קיבלו ממשפחת דבוס תרומות בסכומים שנעים בין אלף דולר ל-43 אלף דולר.

למרות היותה אשת עסקים, דבוס היא פעילה מוכרת בתחום החקיקה החינוכית במדינת מישיגן. במהלך כהונתה כיו"ר המפלגה הרפובליקנית במדינה, מאמצע שנות התשעים ועד תחילת שנות האלפיים, פעלה לקידום מדיניות של "בחירה חופשית" בחינוך דרך "שיטת השוברים", כמו גם בהקמתם של "צ'ארטר סקולז" (בתי ספר בזיכיון), בעיקר בעיר הגדולה ביותר במישיגן – דטרויט. גם טראמפ ידוע כתומך נלהב של שיטת הבחירה החופשית, והוא אף הבטיח לתקצב אותה ב-20 מיליארד דולר במהלך כהונתו.

שיטת "הבחירה החופשית" מבטלת את המחויבות לאזורי רישום, כך שהורים רשאים לרשום את ילדיהם לכל בית ספר במחוז, ואפילו במדינה, בהם הם מתגוררים. שיטת השוברים, במסגרתה מעניקה המדינה למשפחות שוברים לתשלום שכר לימוד, אמורה לאפשר לכל התלמידים לבחור באופן חופשי את בית הספר בו הם רוצים ללמוד, ללא שיקולים כלכליים. תומכי השיטה טוענים שהסרת הרגולציה והפיקוח על תהליך הרישום לבתי הספר, מאפשרת לקהילות חופש גדול יותר בעיצוב החינוך אותו יקבלו ילדיהן, ומאפשרת למוסדות החינוך חופש גדול יותר להתאים את עצמם לצורכי הקהילה אותה הם משרתים.

בתי ספר בזיכיון, בשונה מבתי ספר ציבוריים שממומנים באופן מלא על ידי הממשל הפדרלי או המדינתי, יכולים לקבל מימון גם מגופים פרטיים במקביל או במקום התקציב הממלכתי. בזכות המימון, נהנים הגופים הפרטיים מנקודות זכאות במס.

מתנגדי השיטה טוענים שהיא מטיבה בעיקר עם משפחות במעמד כלכלי גבוה. שכן היא מאפשרת להן להוציא את ילדיהם מבתי הספר הציבוריים "החלשים", ולהעבירם לבתי ספר "חזקים" בזיכיון. מהלך שמשאיר במערכת החינוך הציבורית רק תלמידים ממשפחות שאין ביכולתן לממן בית ספר יוקרתי יותר. עוד טוענים המבקרים שהתנערות המדינה מאחריות הישירה לחינוך והוויתור על היכולת לפקח על בתי הספר, המובילים לפגיעה בתנאי העבודה של המורים ומעמדם, יוצרת מקלט מס בעבור בעלי הון, ופותחת דלת לקידום אינטרסים של בנקים ותאגידים פרטיים במערכת החינוך.

"פוגעת בחינוך במקום לתמוך בתלמידים"

כניסתה של דבוס לתפקיד עוררה, כאמור, גל מחאות, בעיקר בקרב המורים המאוגדים וארגוני החינוך הציבורי. נשיאת התאחדות החינוך הלאומי, האיגוד המקצועי הגדול של מורים במערכת החינוך הציבורית בארה"ב, לילי אסקלסן גרסיה, אמרה כי מאמציה של דבוס לאורך השנים "פגעו בחינוך הציבורי במקום לתמוך בתלמידים" . לטענתה, התכניות בהן תומכת דבוס פועלות, במציאות, לחיזוק בתי הספר הפרטיים על חשבון משלם המסים ותחת תירוץ של עזרה לתלמידים חלשים.

בשבוע שעבר הפגינו מאות הורים ואנשי חינוך מחוץ לבית ספר ציבורי בוושינגטון אליו הגיעה דבוס לביקור. שרת החינוך הטרייה אמרה כי היא מכבדת את המוחים אך הוסיפה כי "אף אחד לא ימנע מאלו אשר רוצים בטובתה של המערכת הציבורית לנסות להיכנס ולתקן אותה". ג'ניפר איברהים, עובדת סוציאלית מוושינגטון, שיחד עם בנה הקטן הייתה בין המפגינים אמרה לתקשורת כי היא לא חושבת ששרת החינוך הנוכחית תיטיב עם בתי הספר. "אני רוצה לתמוך במערכת החינוך שלנו, לדאוג שכל אחד יקבל חינוך שווה מהמערכת" אמרה איברהים, "ולא לשם הולכת המערכת. צ'ארטרים לא טובים יותר יותר מבתי ספר ציבוריים".

מפגינים מחוץ לבית ספר חטיבת ביניים בוושינגטון. (צילום: AP Photo/Maria Danilova).

רנדי ויינגרטן, נשיאת פדרציית המורים האמריקנית, איגוד מקצועי של אנשי חינוך בו חברים כ-1.5 מיליון מורות ומורים וחברה במועצה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, ביקרה אף היא בחריפות את המינוי. ויינגרטן כינתה את דבוס "המועמדת בעלת האידאולוגיה החריפה ביותר נגד החינוך הציבורי". כינוי המתייחס להתבטאויות עבר של שרת החינוך, בהן טענה שמערכת החינוך הציבורית היא "מערכת סגורה, תעשייה סגורה ומונופול שסופו להרוס את כל המערכת". ויינגרטן ביקרה גם את תפיסה של דבוס את מערכת החינוך כתעשיית שוק של ידע, בו ספקי השירות צריכים להתחרות על התלמידים על ידי הצבת סטנדרטים ומדדי התייחסות הלקוחים מעולם ההון.

דטרויט: מקרה מבחן

מומחים לחינוך המתנגדים לעמדותיה של  דבוס מציגים את "מהפכת החינוך" שהובילה במישיגן כתמרור אזהרה למה שיכול לקרות בכל רחבי ארה"ב, במידה ותיישם בפועל את חזונה. מאז 2009, בעקבות המשבר הכלכלי שתקף את מישיגן, ותכנית ההבראה שבאה בעקבותיו, נסגרו מאות בתי ספר ציבוריים בדטרויט ובערים הסמוכות, מפאת חוסר תקצוב .

תלמידים צועדים מחוץ לבית ספר תיכון בדטרויט שעתיד להיסגר, אחד מ-38 בתי ספר שמדינת מישיגן הודיעה על סגירתם (צילום: AP Photo/Carlos Osorio).

כשהחל הדיון הציבורי על בתי ספר בזיכיון, בזמן כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, היה אלברט שנקאר, אז ראש פדרציית המורים האמריקנית, מחלוצי השיטה, וטען שהיא תיטיב עם המערכת על ידי יצירת מרחב של התנסות עבור המורים. אך עם העברתו של חוק (אותו קידמה דבוס עצמה) שאישר פתיחת בתי ספר אלו במישיגן ב-1993, יצא שנקאר נגדם ואף כינה אותם "גימיק" לפירוק איגודי המורים. לטענתו, הכנסת בתי ספר אלה מאשרת את התפיסה הציבורית השגויה לפיה ארגוני המורים הם מפלצות ביורוקרטיות שמונעות כל חידוש.

מאז  נפתחו בדטריוט כ-82 בתי ספר בזיכיון. למעשה, מישיגן היא כיום המדינה בה פועל המספר הגבוה ביותר של בתי ספר מסוג זה, ו-80% מבתי הספר מופעלים על ידי תאגידים ליצירת רווח. העובדה שכל גוף בעל הון מספק יכול להקים בה בית ספר על דעת עצמו, העניקה למישיגן את הכינוי "המערב הפרוע של עולם עסקי החינוך".

דוגמה לתהליך שעברה דטרויט, ועשוי להתרחש בכל ארה"ב, הוא סיפורה של משפחת מור. בראיון לכתבה שערך המגזין Vice על מערכת החינוך במדינה, סיפרה אליה מור, המתגוררת בפאתי דטרויט, איך מצאה את עצמה ללא בית ספר לבנותיה אחרי שבית הספר המקומי שלהם נסגר ב-2013.

מור לא יכולה להרשות לעצמה לשלוח את ילדיה לבתי ספר בזיכיון בתוך דטריוט או לעבור לפרברים, כמו שעשו שחלק מהמשפחות כשבתי הספר החלו להסגר. היא גם לא יכולה להרשות לעצמה לשלוח את את הבת שלה לגן ילדים מרוחק במטרופולין של דטרויט. משפחת מור, כמו הרבה משפחות חלשות באזור מוכה האבטלה והעוני, חייבת בית ספר שכונתי חזק כדי לאפשר עתיד אחר לילדים שלה, אך בית ספר כזה אינו בנמצא.

אם המשפחה היא בוגרת של מערכת החינוך הציבורית בשנות השבעים והשמונים והיא זוכרת אותה כמערכת אהובה ויציבה. עם המכה הקשה שספגה דטרויט אחרי יציאת תעשיית הפלדה והרכבים מחוץ למדינה (ומארה"ב), החלה העיר לקרוס במהירות, ומור מצאה את עצמה מגדלת את ילדיה בקהילה לא מתפקדת וללא עבודה יציבה. "אני מגדלת את ילדי במערכת חינוך שאהבתי ושאני עדיין אוהבת. אבל ראיתי את המדינה מגיעה, ובמקום למצוא פתרון, היא מרוקנת אותה ממשאבים", סיפרה מור.

את מקור הבעיה מזהים תושביה החלשים של העיר ברפורמה אותה קידמה דבוס, יחד עם מנהיגים נוספים מהמפלגה הרפובליקנית בשנות התשעים, שהעדיפה בתי ספר פרטיים והעניקה תמריצים למשפחות ששלחו אליהם את ילדיהן, וכפועל יוצא הותירה את רוב בתי הספר הציבוריים ללא תקציב והביאה את הקהילות החלשות של העיר לעברי פי פחת. "מנסים לבנות כאן תמונה של 'הכל בסדר, אתם רשאים ללמוד איפה שאתם רוצים'" אמרה מור, "אבל אם כל מה שיש לי קרוב לבית זה שני בתי ספר מחורבנים וסוגרים את הבית ספר השלישי שהיה טוב יותר – איזו בחירה כבר יש לי?".

עשור אחרי יישום התכנית, הציונים של תלמידי מחוז דטרויט הם הנמוכים ביותר בארה"ב, ובפער גדול. דגלאס האריס, פרופסור לכלכלה  באוניברסיטת טולאן, אמר לכתב הניו יורק טיימס שהישגי התלמידים בבתי הספר בזיכיון זהים לאלו בבתי הספר הציבוריים, והתוצאות הגרועות הביאו את אגודת הפילנטרופים הלאומית להפסיק את מימון בתי הספר האלה במחוז דטרויט. האריס נתן כדוגמה הפוכה את ניו אורלינס, בה הוחלפו, אחרי הוריקן קאתרינה, כל בתי הספר במדינה לבתי ספר בזיכיון. לדבריו, ההישגים הנמוכים בניו אורלינס הביאו את המדינה לקחת חסות על שליש מבתי הספר, להשקיע כספים רבים במשכורות המורים ובמשאבים של בתי הספר ולפקח על אופן ההתנהלות שלהם. תוך עשור, ציין דגלאס, הציגו בתי הספר נתונים מרשימים והגיעו לרמת התוצאות הממוצעת של ארה"ב.

במהלך השימוע שנערך לה בסנאט, התבקשה דבוס לחוות את דעתה על הסיבות למצבה של מערכת החינוך במישיגן. דבוס הגנה על בתי הספר בזיכיון, והציגה נתונים של בתי ספר בהם עמד ממוצע בעלי הבגרויות על 90%, במשך ארבע שנים ברציפות. עם זאת, מספר מומחים לחינוך ועיתונאים טענו שדבוס עשתה מניפולציה לנתונים ואף הציגה נתונים שגויים. למעשה, טענו, שאחוזי הבגרות בבתי ספר אלו היו קטנים בכחצי ממה שהציגה.

ההורים במישיגן נאבקים בשנים האחרונות להחזרת בתי הספר לקהילות שלהם. בתקופת המשבר בתי הספר היו לא רק מרכזי חינוך לילדים אלא גם מרכזים קהילתיים חשובים, בהם הורים ומורים היו מתכנסים ודנים על העתיד לבוא. בתי הספר העניקו תמיכה חומרית ונפשית למשפחות שהתמודדו עם המצב הקשה. היום ברור להם שהמחוקקים בזמנו, ובראשם דבוס – לא ראו את המשמעות הקהילתית של בתי הספר הציבוריים אלא רק את שורת הרווח והציונים. וכעת, על אף התוצאות ההרסניות שלו במישיגן, יש מי שחושש שדבוס תנסה להוביל את אותו התהליך ברמה הארצית.