מאות התכנסו אתמול (שישי) באולם הספורט בראש פינה כדי להיפרד מעומר ויינשטיין, חקלאי בן 47, אב לארבעה מהמושבה מטולה, שנהרג עם ארבעה עובדים נוספים כשיצאו לקטיף תפוחים במטע המשפחתי.

טקס האשכבה התקיים בראש פינה עקב הנחיות פיקוד העורף, שלא אפשרו התכנסות במושבה שבה גדל ועבד, או בקיבוץ דפנה שאליו עבר עם אשתו הדס ועם ילדיהם, איילה, איתמר, ישי וניתאי, לפני עשור. טפטוף גשם על גג האולם במהלך הטקס העיד, לדברי הנוכחים, על העצב התהומי שמילא את הלבבות, וכנראה גם את השמיים.

את האולם מילאו אנשי מטולה המפונים, תושבי מושבות הגליל הוותיקות ראש פינה ויסוד המעלה, חקלאים מרחבי הגליל ומעמק החולה – ביניהם חברי קיבוץ דפנה המפונים, לצד חוקרי מכון מיגל ועובדיו. משפחתו של ויינשטיין היא מראשוני מטולה, והוא תואר כאהוב על רבים כל כך, בכל אשר פנה. לאחר הטקס נטמן בבית העלמין של מטולה בנוכחות משפחתו המצומצמת.

אשתו הדס נפרדה ממנו: "היית עבורנו ציר שמחזיק אותנו, בזכות העוצמה שלך שלא נגמרה אף פעם. היינו מוגנים בזכותך, לא משנה מה היה, אם קל או קשה. עשית טוב סביבך בכל מצב. עכשיו באמצע החיים נעלמת לנו. גידלנו יחד 4 ילדים כל כך מוכשרים שהיו לך גאוות עולם. כמה דאגת ועזרת. רצית שהם רק יצליחו. עומר יקר, מה יהיה עכשיו בלעדיך?"

"אמרת, 'אין מה לעשות, צריך לשמור על הגבולות, והמטעים הם הגבולות"

ילדיו תיארו אותו כאב מסור ואוהב עד אין קץ, שנטע בהם ביטחון והיה עבורם מקור השראה. איילה, בתו, ספדה לו: "אבא היה תמיד בודק מה הוא יכול לתקן בעצמו לפני שהיה מאשים אחרים. היה אומר לי: 'יש לך בעיה? תיזמי, אל תחכי שמישהו אחר יעשה".

איילה סיפרה שהפצירה באביה שלא יסתכן בעבודה במטע. "אמרת, 'אין מה לעשות, צריך לשמור על הגבולות, והמטעים הם הגבולות. כמה סיפרת לנו שעבודה חקלאית חייבת להיות מלווה באהבה גדולה למקצוע. כי אחרת אי אפשר להמשיך. כמה הייתי שואלת בתור ילדה, 'אבא, זה לא מתיש ומייאש לקום כל יום בארבע, לצאת לעבוד בחום עד הערב כל יום?'. ענית לי שאתה אוהב את זה. שהמטעים הם עוד ילדים שלך, שעבודת האדמה חשובה לך מאוד, ושבחרת ללכת לעבודה שמבוססת ערכים, ולא לעבוד בהייטק, למרות שבקלות יכולת לעשות זאת. תמיד הייתי גאה להיות היחידה בחדר שאבא שלה חקלאי. לאורך כל המלחמה הזאת, כשלא היה לנו בית ואנחנו לא במטולה ובדפנה. תמיד דאגת לשדר לנו יציבות".

עוד סיפרה על אהבתם המשותפת למתמטיקה, שהייתה מתובלת באחריות חברתית. "אהבת מתמטיקה מאוד, אבל תמיד אמרת לי כמה חשוב ללמד ילדים אחרים. שזו לא חוכמה להיות טוב במשהו בלי לעזור. אבא, כולם יודעים איזה קשר מיוחד יש לי ולך. כולם יודעים שאני ילדה של אבא, אז איך אני יכולה להיות לבדי בלעדיך?"

"כשהתחילה המלחמה, אבא לא היה מסוגל לא להיות במטולה", סיפרה, "זה הבית שלו, זה מפעל החיים שלו.  הכי כואב לי שבתקופה האחרונה כבר לא הייתה לך תקווה לעתיד החקלאות. אמרת שאתה לא רוצה חיים כאלה לילדים שלך. הם חכמים, שילכו לעבוד בהייטק. כבר אין אנשים שיבואו להיות חקלאים. זה הטריד אותך מאוד כי המדינה חייבת חקלאות. אני פונה לכולכם: אני רוצה שתזכרו, לפני כל דבר, ערכים של ציונות וכבוד לארץ ישראל ושתפיצו בכל מקום את החשיבות הגדולה של החקלאות ושל כל מה שאבא שלי עשה".

איתמר, בנו של ויינשטיין, נפרד: "אהבתי ללמוד ממך על החקלאות, הענף שמילא את חייך. אתה נדיב ובכל מקום היית אהוב. תמיד בא בידיים מלאות. הפנים שלך היו מתמלאות בשמחה כשהיית מדבר עלינו, הילדים. כשהייתי בגן שברתי את הכתף. אבא ישב איתי כל לילה עד שהייתי נרדם. תמיד דאג לי ותמיד ידעתי שאני יכול לסמוך עליו. רק עכשיו אני מבין כמה מודל השראה הוא היה בשבילי. אתה השראה עבורי. אני בטוח שאתה דואג לנו גם מלמעלה. המחשבה על הדברים שעשינו יחד ממלאת אותי בעצב ואושר ביחד. אנחנו נפרדים בגוף, אבל לא בנפש".

ישי, בנו, ספד לו: "אתמול בשעה 9:08 שלחת לי הודעה שאני חמוד, שהעבודה שלי יפה ושאין עליי. אמרת לי שתתקשר בצהריים. הבטחת לי ולא הספקת. תמיד ענית לי לטלפון ופתאום לא ענית לי. אני רק רוצה עוד שיחת טלפון אחת איתך. לא הספקתי לדבר איתך כדי שאוכל להבטיח לך שאקיים הכל עבורך. אני אוהב אותך".

"הבטחת לי שאף פעם לא ייפול טיל בשטח פתוח, הבטחת לי שתשמור על עצמך", הוסיף. "אבא תמיד אמר לנו שאם נהיה טובים, טוב יחזור אליכם. אמרת לנו להסתכל על דברים באופן חיובי. שאם משהו לא מצליח במטע אחד, תסתכל על כל שאר המטעים ותראה שהם מצליחים ומשגשגים. אבל אתה היית כל המטעים. אתה היית הכל".

"נכרת ענף עבות מהעץ המשפחתי, שבר נוראי שמגיע עד השורשים"

ענבר, אחותו של ויינשטיין, אמרה בטקס האשכבה: "סבתא יפה הייתה אומרת, 'אלוהים תבהיל אותי, אבל אל תעניש אותי'. הפעם הוא העניש אותנו בגדול. היית חקלאי לתפארת, בכל רמ"ח איבריך. חקלאי בדם עם גנים של סבא שייקה ואבא מוישה. חרוץ ומסור מאין כמותך, לומד ומתפתח כל הזמן. סוחר ממולח שיודע לשאת ולתת, עם חוכמת חיים מדהימה וטוב לב, שיודע לשלב הומור במינון הנכון ובתזמון המתאים. ניהלת עם אבא משק למופת, 700 דונם של מטעים מהשורה הראשונה".

ענבר סיפרה על מסירותו של ויינשטיין למטע ועל החלטתו לעבוד בו למרות הסכנה. "בתחילת החודש כתבתי לך: 'היו לנו ניסים עד עכשיו, לא צריך להתגרות בגורל. אבא לא מקשיב לנו. אתם לא צריכים להמשיך לעבוד'. ענית לי, 'זה לא כל כך פשוט. תודה על הדאגה'. מתחילת המלחמה הארורה הזאת סיכנת את חייך. היית מגיע לעבודה ביום ראשון מוקדם בבוקר. נמצא בשטח עם אבא והפועלים. ישן לבד בממ"ד בבית בקיבוץ דפנה, תחת אזעקות בלתי פוסקות, אוכל מקופסאות שימורים כמו בטיול תרמילאים אחרי צבא, וחוזר לניר דוד, להדס ולילדים רק בסופי שבוע. שנה שלמה במסירות נפש, בחריצות אין קץ. סיפרת לי איך הילדים דואגים, שואלים כל פעם מתי אתה חוזר ואיפה בדיוק אתה נמצא. לא יכולת שלא להמשיך לעבוד, לעבד את האדמות, לקטוף את הפירות המשובחים".

"היית גם אבא לתפארת", סיפרה. "מקפיץ ולוקח לכל מקום, בכל שעה, מלווה לכל מקום שצריך, מתקשר ומפנק. היית בן מסור ואוהב לאבא ולאמא. אבא היה מספר לי בגאווה איזו מסירות ומחויבות יש לך. לא הולך לישון עד שסידור העבודה למחר לא מוכן. גם אתמול, מצאת את מותך כשהלכת לשטח עם העובדים, כדי להראות להם מה לעשות למחרת. היית אח דואג ורגיש לי ולעמית."

"זה קרה במטע התפוחים ולא במקרה", אמרה דודתו של ויינשטיין, אורה. "זה קרה במהלך יום עבודה רגיל, וגם זה לא היה במקרה. כי חקלאי לא עוצר, וגם לא ניתן לעצור אותו. זה קרה על אדמת המשפחה שלנו במטולה. ארבעה דורות של אנשי אדמה ועמל. עומר היה בן ממשיך. נקרעה השושלת. נכרת ענף עבות מהעץ המשפחתי. שבר נוראי שמגיע עד השורשים, עמוק עמוק".

"הוא לא ויתר על העבודה במטע, זו הייתה השליחות שלו"

ח"כ בני גנץ (המחנה הממלכתי) הגיע ללוויה וספד אף הוא: "כוח העמידה של מטולה תמיד עמד במבחן ומשפחת ויינשטיין במשך ארבעה דורות תמיד בחזיתה". גנץ סיפר שלפני כשנה, חודש לאחר פרוץ המלחמה, פגש את ויינשטיין במסגרת ביקור בצפון. "זה היה יום גשום, ובסוף הפגישה עומר ואביו נכנסו עם שקי תפוחים, נעליים רטובות וחיוך רחב. אני זוכר היטב כמה עקשן היה עומר, כמה התעקש להמשיך בקטיף, להמשיך לעבוד את האדמה ולגדל את התפוחים, גם בתקופת מלחמה, ובעיקר בתקופת מלחמה. הוא לא ויתר. זו הייתה השליחות שלו. יחד עם הצבא הם מצאו את הדרך לעשות זאת".

"רגע לפני שנפרדנו בפעם ההיא", סיפר, "התעקש מוישה, אביו של עומר, להביא לי שק תפוחים, כדי שאחלק לחבריי במרכז, שיטעמו תפוח אמיתי ושידעו, כך אמר בקולו החזק הנשמע למרחקים, שבמטולה ממשיכים לגדל תפוחים".

"עומר לא שלח את הפועלים שלו, אלא הלך איתם", הוסיף גנץ. "גם בחקלאות יש מנהיגות. אני אנצל את ההזדמנות הכואבת לשלוח מכאן תנחומים למשפחות הפועלים שנהרגו. כשמצטטים את טרומפלדור, שאומר שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו, מדברים עליכם, אנשי מטולה, אנשי האדמה, אנשי המדינה.

"אנחנו יכולים וצריכים לראות גם את התקווה הגדולה בניצחון שיבוא, בשיקום ובפיתוח שיבואו בעקבותיו ובעשייה הגדולה שעוד לפנינו, שתצדיק את מחיר הכאב הנורא ונפילתם של בנינו ובנותינו. זה נכון לכרם שלום בדרום, לנאות הכיכר במזרח, וזה נכון כאן, למטולה ולחניתה שבצפון. אני אעשה יחד איתכם את הכל כדי שזה יקרה, וזה יקרה".

"איש עם חיוך נצחי, אהב אדמה ואנשים"

אבי מדינה, נציג קהילת דפנה, סיפר שוויינשטיין, שגדל במטולה, עבר להרחבה בדפנה בשנת 2014 לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי האגרונומיה באוניברסיטה העברית. "גידל באהבה ומקצועיות גידולים חקלאים וזנים חדשים, בשטחים ובטולה", סיפר. "הוא היה איש עם חיוך נצחי, בלתי נתפס. איש מתוק, חייכן, תכול עיניים, שבכל מקום שהיית פוגש אותו בקיבוץ, היית רואה לב פועם עם חיוך גדול".

מדינה סיפר על ויינשטיין שהיה איש משפחה מסור וחקלאי בנשמתו. "תמיד היה צמוד אליו אחד הילדים שלו והייתה לו דרך להגיד את שמם, פשוט ידעת כמה אהבת אב מתקיימת בו", הוסיף מדינה. "כמו שאהב את ילדיו, כך אהב, חי ונשם את החקלאות. אם היית פוגש אותו כשבדיוק חזר מהמטעים, היה מחייך, מציע לטעום אפרסק ומעמיס כמה בשקית. כולם ידעו שלאפרסקים של עומר יש טעם אחר, טעם גן עדן. הוא אהב אדמה ואנשים, ולעד ייזכר עם אהבותינו". מדינה הודה ליו"ר המחנה הממלכתי ח"כ בני גנץ ולח"כ גלעד קריב (הדמוקרטים), שהגיעו לטקס האשכבה: "מכם אני מבקש, תמשיכו להיות אופוזיציה למלחמה, כדי שהשלום יגיע בהקדם".