הדיון על לקחי מחדל 7 באוקטובר מציף שאלות שחורגות מחילופי ההאשמות הפוליטיים בשאלה איזה "דרג" אשם. הוא נוגע לתרבות הפוליטית, הציבורית והשלטונית בישראל, למבני קבלת ההחלטות, לסוגיות חברתיות, ומעל הכול – לפרשנויות שונות למושג האחריות. אך ללא ועדת חקירה ממלכתית באופק, ועם דיון ציבורי מחנאי ורדוד, נראה שעיסוק מעמיק בנושאים האלה רק הולך ומתרחק.
שתי הצעות חוק חדשות שמונחות על שולחן הכנסת מבטאות שתי תפיסות לגבי הנסיבות למחדל. שתיהן נוגעות בסוגיות עמוקות ודרמטיות. אבל בעוד אחד מהחוקים המוצעים עשוי להביא שינוי חשוב – החוק השני מעיד על גישה שטחית במקרה הטוב, וניסיון לשכתוב ההיסטוריה במקרה הרע.
אחד: תרופה מדומה לקונספציה
הצעת חוק אחת מבקשת להניע מהלך של הקמת מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית לזו של גופי המודיעין, שתהיה נפרדת מגופים אלו וכפופה ישירות לראש הממשלה. הצעה זו נוגעת לסוגיה משמעותית ביותר – תחום הבקרה במודיעין – ה"איפכא מסתברא". היא מבוססת על הבנה שנוצרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שיש לאתגר את הקונספציות העומדות בבסיס תפיסת המודיעין.
בדברי ההסבר להצעה, שאותה יזם ח"כ עמית הלוי מהליכוד, הקמת המחלקה מוצגת כיישום של המלצת ועדת החקירה אחרי מלחמת יום כיפור. נטען כי השפעת מחלקת הבקרה שהוקמה בתוך אגף המודיעין "קטנה מאד", וכי "כשלי המודיעין הישראלי לאורך השנים לא אותגרו על ידה". המציאות מורכבת יותר.
הספר 'פרקליט השטן', שפרסם המרכז למתודולוגית המודיעין חודשים ספורים לפני מתקפת 7 באוקטובר, עוסק כולו בגלגולה ההיסטורי והרעיוני של מחלקת הבקרה. הספר בוחן חלופות לה, ומגיע למסקנות מעורבות. לפי כותבי הספר, דוד שטרנברג, דוד סימן-טוב ודורון מצא, ניכר "פיחות במעמדה" של יחידת הבקרה, והעשור האחרון מלמד על מבוכה וחיפוש דרך. לצד זאת, הם מציינים את התרומה של היחידה לאורך השנים ביצירת תחרות על הפרשנות, ובכך שהיא מתמרצת את חטיבת המחקר באגף המודיעין להצטיין.
בספר עוסקים גם באפשרות של יצירת גוף בקרה חיצוני לאמ"ן. גם פה – המסקנות מעורבות. הכפיפות של חטיבת המחקר לאמ"ן אכן מגבילה אותה, אך המרחק בין גוף עצמאי לבין אגף המודיעין יגרום בהכרח לכך שלגוף כזה תהיה נגישות נמוכה יותר למידע המודיעיני.
ספר זה נכתב כאמור לפני המחדל המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ישראל. אחריו, נראה שהצורך בבקרה על עבודת המודיעין ברור. אבל הניסיון לענות על הצורך דרך "יועץ ישיר לראש הממשלה" הוא רעיון רע.
ראשית, הקמת גוף חדש מטשטשת את העובדה שיש גוף עצמאי שתפקידו לגבש תפיסת ביטחון עבור הממשלה – המטה לביטחון לאומי (המל"ל) במשרד ראש הממשלה. זה נכון שבקרת מודיעין איננה אחד מתפקידי הליבה שלו, אבל יש לו את הסמכויות הנדרשות על מנת לעסוק בכך – כולל קבלת מסמכים מסווגים, מחויבות לבנות תמונת מצב מודיעינית ואפילו אגף מודיעין. כל שנדרש הוא החלטת ממשלה שתוסיף את זה לתפקידיו.
לגבי "מחדל המיקרו" – השיחות שנערכו בליל ה-6 לאוקטובר על סימנים מעידים למתקפה – קשה לחשוב איך גוף כזה היה משנה את התמונה. בימים האחרונים מתפרסמות עדויות סותרות לגבי באילו דברים עודכן המל"ל, ואיפה המידע נעצר. זה מעניין ברמת האחריות האישית, אבל לא ברמה המבנית. אי אפשר לצפות מגוף מטה לקיים הערכות מצב עצמאית בזמן אמת.
לגבי "מחדל המאקרו" – כדי לאתגר את הקונספציה לא צריך לבצע בקרת עומק של החומר המודיעיני. מטה המל"ל היה אחראי לגבש ניירות עמדה לגבי תפיסת הביטחון ומדיניות הביטחון. הנחת המוצא שחמאס מורתע הייתה מבוססת על הרעיון הביטחוני של הסבבים וההפוגות, ששלט בדרג הביטחוני והמדיני עשור לפחות. היו שאתגרו אותו, אבל דעתם לא התקבלה.
בסופו של דבר, הצעה לשינוי מבני כזה עוד לפני שהייתה חקירה אמיתית של הנסיבות למחדל נראית רע. במסווה של הגדלת האחריות – נודף מההצעה ניחוח של הסרתה, והפיכת המחדל לעניין פנימי למערכת הביטחון בלבד. לכך גם מצטרפת הדרישה שמי שיהיה חבר בגוף החדש יעבור צינון של שנתיים לפחות משירות באחד מגופי הביטחון.
שני: תפיסת הביטחון על השולחן
הצעת חוק נוספת בנושא, שאותה יזמו חברי הכנסת גדי אייזנקוט (המחנה הממלכתי) ויולי אדלשטיין (הליכוד), כבר עברה בכנסת בקריאה טרומית. היא קובעת דרישה פשוטה: כל ממשלה תצטרך לאשר מסמך אסטרטגיית ביטחון לאומי. מסמך זה יוכן על ידי המל"ל, לאחר התייעצות עם גופי הביטחון, ויאושר תוך 150 יום מהקמת הממשלה. המסמך יועבר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לביקורת, ויעודכן אחת לשנה לצד חוק התקציב.
מסמך זה יכיל כמה מרכיבים: הנחות היסוד הביטחוניות, יעדים, מיפוי איומים, ניתוח הזירות, משאבי הביטחון, וניתוח חולשות אפשריות בתפיסת הביטחון. המסמך יהיה חסוי ופרסומו ייאסר, אבל גרסה מקוצרת שלו תתפרסם באתר האינטרנט של הממשלה וברשומות.
אפשר לטעון, במידה מסוימת של צדק, שיש פער גדול בין מסמך כזה לבין היכולת ליצור שינוי ממשי במציאות. אבל הנה תרגיל מחשבתי: נניח שממשלת נתניהו הנוכחית הייתה נדרשת לאשר איפשהו באזור מאי-יוני 2023 מסמך ובו הערכת מצב לגבי חוסר הרצון של חמאס בעימות. אולי זה היה מאושר אוטומטית. אבל אולי מישהו מהשרים היה מבקש הבהרות נוספות, או מבקש לבחון את הנושא. לחילופין: איך הייתה נראית העברת הכספים מקטאר, כשהיה צריך לבחון אותה בכלים של תפיסת ביטחון לאומית?
בכל מקרה, מסמך כזה יגביר את "האחריותיות" (accountability) של השרים וחברי הממשלה למדיניות הביטחונית שהם מובילים. זה שונה מאוד מהמצב היום. נתניהו מעולם לא פירט בצורה ברורה ומקיפה את המדיניות הביטחונית שניהל מול רצועת עזה, במשך כל שנות שלטונו. וזה לא רק נתניהו – זו התרבות הפוליטית בישראל, שמעדיפה מרחב עמימות על פני קביעת מדיניות. התרבות הזו צריכה להשתנות.
