המכסים הנרחבים הם אחד מצעדי המדיניות הבולטים והשנויים במחלוקת של דונלד טראמפ, שישוב בינואר לכהן כנשיא ארצות הברית. מבקריו טוענים שהוא יביא לאינפלציה ויפגע בכלכלה האמריקאית. אבל טראמפ ולפחות חלק מתומכיו, משוכנעים שכדי להחזיר עבודות איכותיות לארה"ב, ניהול הכלכלה האמריקאית חייב לעבור שינוי יסודי.

טראמפ מציג לשיטתו תוכנית פשוטה ואפקטיבית. חברות שיעבירו את תהליך הייצור, ואת המשרות האיכותיות שנלוות אליו, לארצות הברית, ייהנו מתנאים כלכליים נהדרים: שיעור מס נמוך במיוחד, רגולציה מקלה, אנרגיה זולה וגישה לשוק הצריכה הגדול בעולם, השוק האמריקאי. חברות שישמרו את הייצור מחוץ לארה"ב, ואלו צפויות להיות חברות אמריקאיות רבות, ייאלצו לשלם מכסים, ולסבול משיעור מס גבוה יותר. בכספי המכסים, לפי טראמפ, הממשל ישתמש לטובת האזרחים האמריקאים.

לפי תוכנית טראמפ, חברות המייצרות בארה"ב לא ישלמו מכסים, וישלמו מס חברות של 15%. חברות שלא מייצרות בארה"ב ישלמו מס חברות של 21%; המכס שייגבה מהן יהיה 25% במקרה של קנדה ומקסיקו, ו-35% במקרה של סין, המתחרה הגדולה של ארה"ב. למורת רוחם של מי שמודאגים משינויי האקלים, טראמפ שואף להוזיל את האנרגיה דרך דה-רגולציה של הפקת נפט וגז טבעי בארה"ב. המהלך הזה אמור להעצים את מגמת הרחבת ייצור האנרגיה מממשל ביידן.

טראמפ מדגיש שמיליוני משרות ייצור נדדו בעשורים האחרונים מארצות הברית למקסיקו, למזרח הרחוק, ולאזורים נוספים בעולם. הסובלים העיקריים מכך הם אמריקאים עם השכלה יחסית נמוכה, שמצביעים לטראמפ בשיעורים גבוהים. לעובדים מרקע כזה, משרות תעשייה נוטות להיות יציבות יותר ועם הכנסה גבוהה יותר בהשוואה לחלופות הזמינות.

הפנייה לאותם קהלים הוכיחה את עצמה מבחינה אלקטורלית עבור טראמפ, אך בצעדים שלו יש גם היגיון מאקרו כלכלי. ארה"ב היא הכלכלה הגדולה בעולם והצרכנית הגדולה בעולם. הביקוש האדיר למוצרי צריכה מארה"ב מזין את הצמיחה הכלכלית במדינות אחרות, אך רבים מתושבי ארה"ב סובלים מתהליך הדה-אינדסטריאלזציה (הפיכת הכלכלה לפחות מתועשת). לפי נתוני הבנק העולמי, הצריכה בארה"ב מהווה באופן עקבי יותר מרבע מהצריכה הגלובלית. במקום שחברות ומפעלים "יגזלו" מארה"ב לארצות אחרות, טראמפ טוען, "אנחנו ניקח מפעלים וחברות ממדינות אחרות".

מבקריו של טראמפ עשויים להצביע על הכהונה הראשונה שלו, שהנהנים העיקריים ממנה היו העשירים ביותר. הצעד הכלכלי המשמעותי ביותר בכהונה זו היה הקלות מס, שהיטיבו בעיקר עם עשירי ארה"ב ותרמו לחוב הציבורי האמריקאי. בכל מה שקשור להשבת משרות תעשייה לכלכלה האמריקאית, ממשל ביידן התעלה על ממשל טראמפ הראשון בעזרת מדיניות ההשקעות המרחיבה שלו.

תומכי המכסים נגד "מעמד התורמים"

את הפער בין ההכרזות למציאות בממשל הראשון מסבירים תומכי מדיניות המכסים במאבק הפנימי בתוך המפלגה הרפובליקאית. מי שעומדים לצידו של טראמפ בסוגיה הזו הם בין היתר איש התקשורת סטיב באנון, שכיהן כאסטרטג ראשי בשבעת החודשים הראשונים של ממשל טראמפ; פיטר נבארו, כלכלן אמריקאי ששימש כנשיא מועצת הסחר של הבית הלבן; ורוברט לייטהייזר, עורך דין אמריקאי שכיהן כנציב הסחר, שמוגדרת כמשרה ברמת הקבינט.

נבארו ובאנון נחשבים למקורבים לטראמפ, ואף היו שותפים להתססה נגד הבחירות שבהן הפסיד לג'ו ביידן. הם הורשעו בעבירות הקשורות בהסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, שהייתה חלק מניסיון לערער על תוצאות הבחירות ב-2020, ואף ריצו עונש מאסר.  לפי נבארו, הרעיון היה לעכב את כניסת ביידן לתפקיד כדי שמספר מדינות, הנשלטות על ידי רפובליקאים, יוכלו לבטל בהליך פורמלי את תוצאות הבחירות בהן, וכך למנוע בפועל את הבחירה בביידן.

באנון, תומך מכסים מובהק ומבקר של מה שהוא מכנה ה"ממסד" הרפובליקאי, הביע מיאוס מהניסיונות להשפיע על בחירת בעלי תפקידים מרכזיים בממשל טראמפ החדש. באנון: "הם אנטי-פופוליסטים, אנטי-כלכלה לאומית. הם הולכים להראות למעמד התורמים, המעמד שהם באמת נותנים לו דין וחשבון, שהם יכולים לעצור את טראמפ, והם הולכים לנסות לעצור את טראמפ במסגרת הסנאט."

באנון מזהה את טראמפ כמוביל מדיניות של "כלכלה לאומית", המעדיפה את אזרחי ארה"ב על מהגרים לא חוקיים ועל אזרחי מדינות אחרות, והביע תמיכה במיסוי של עשירי על. הקמפיין של טראמפ ספג ביקורת קשה לאחר שבאחת העצרות לתמיכה בטראמפ כינה אחד הדוברים את פורטו ריקו 'אי צף של זבל'. באנון הכחיש את ההאשמות בגזענות, אמר שאין לו בעיה עם מהגרים חוקיים, וכינה את גישתו לאומיות "אזרחית" ולא אתנית.

במאמר ל'ניוזוויק' שבו הציג את תוכניתו לקראת הבחירות שהתרחשו בנובמבר, טראמפ ציין בין השאר את התחרות שמהגרים בלתי חוקיים יוצרים על משרות של אמריקאים. בהקשר זה, טראמפ טען שמי שסובלים מכך במיוחד הם שחורים ודוברי ספרדית. התמיכה לטראמפ בשתי קבוצות אלו עלתה משמעותית בין בחירות 2020 לאלו של 2024.

נבארו, כלכלן תומך מכסים, האשים את הממסד הרפובליקאי בהתנגדות לתוכנית השקעות בשווי טריליון דולר שפיתח במהלך ממשל טראמפ הראשון. "הכישלון הזה – ככל הנראה תוצאה של אותם שרלטנים מוולסטריט שעבודות של צווארון כחול לא מעניינות אותם – גובל בפשע. לא הייתה חקיקה חשובה יותר לאג'נדה של טראמפ ביחס לתעשיית הצווארון הכחול מאשר חוק ההשקעות בתשתיות". לפי באנון ונבארו, רפובליקאים המקושרים לוולסטריט הכשילו את ממשל טראמפ הראשון מבפנים.

תמיכתו של נבארו במדיניות המכסים ספגה לעג מהממסד הכלכלי בארה"ב, לאחר שטען שהפחתת הייבוא תומכת בביקוש. נבארו ציין שהביקוש מורכב מהוצאות ממשלתיות, השקעות, צריכה, והייצוא פחות הייבוא – כלומר ככל שיש פחות ייבוא, שגורע מהביקוש, המצב הכלכלי ישתפר.

הכלכלנים הגיבו שהפחתת הייבוא נועדה למנוע ספירה כפולה, כלומר – עם הפחתת הייבוא תתקיים הפחתה דומה בצריכה, ולכן הביקוש לא יעלה. אולם הרעיון של נבארו וטראמפ לא מופרך. לשיטתם, הפחתה בייבוא תנתב את אותה צריכה לשוק המקומי, וכך במקום שחברות זרות יענו על הביקוש האמריקאי, יעשו זאת חברות מקומיות שיספקו משרות איכותיות.

טראמפ העדיף מועמד פשרה לשר האוצר

המאבק הזה ניכר בסבב המינויים לקראת כהונת טראמפ השנייה. נציב הסחר לשעבר לייטהייזר היה אחד מהשמות שעלו כמועמד לשר האוצר בממשל טראמפ, אולם במקומו נבחר סקוט בסנט, מועמד שהיה מקובל יותר על וולסטריט.

לייטהייזר תקף עוד בשנות ה-90 את הסחר החופשי, כך צוין בטור דעה ב'ניו יורק טיימס' שתמך בבחירתו לאוצר. לפי הטור, לייטהייזר חזה לפני עשורים שהכנסת סין לארגון הסחר העולמי, ומתוך כך סחר חופשי יחסית של המערב איתה, תפגע בתעשייה האמריקאית. בכך יצא לייטהייזר נגד הממסד הכלכלי באותה עת, שהביע תמיכה גורפת במהלך. במכתב שנחתם על ידי 150 כלכלנים, בהם 13 זוכי פרס נובל, נטען שהצטרפות סין תיטיב הן עמה והן עם שותפות הסחר שלה.

את טור התמיכה, שפורסם לפני הבחירה בבסנט, כתב מתיו שמיץ ממגזין 'קומפקט' המזוהה עם מחנה טראמפ. שמיץ קבע שבמבט לאחור, לייטהייזר צדק. מחקר שבדק את השפעת המהלך על עבודות התעשייה בארה"ב מצא שכמות המשרות אכן פחתה דרמטית. לפי המחקר, פירט שמיץ, כמעט מיליון משרות אבדו עקב המהלך.

לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, טראמפ חשש שבחירת מועמד כמו לייטהייזר, שמציג קו מסויג כלפי סחר חופשי, תביא לירידות שערים. בעקבות ניצחון טראמפ בבחירות שווקי המניות האמריקאים זינקו, וטראמפ, כך דווח, רצה שמגמה זו תישמר. חשוב מכך, מינוי המועמד של טראמפ לשר האוצר תלוי באישור הסנאט, המורכב מרפובליקאים שתומכים במדיניות סחר חופשי.

בסנט הוא איש השקעות, שעבד בקרן ההשקעות של ג'ורג' סורוס, ונראה שהוא מקובל על הממסד הרפובליקאי הוותיק ועל וולסטריט. ג'ייסון פורמן, כלכלן מהרווארד שהיה יועץ כלכלי בכיר בממשל אובמה והתנגד נחרצות למדיניות המכסים של טראמפ, וגם למכסים שהונהגו בממשל ביידן, אמר שבסנט הוא "בחירה הגיונית לגמרי לשר האוצר". לפי דיווח בוושינגטון פוסט, ג'יימי דימון, מנכ"ל בנק הענק ג'יי פי מורגן צ'ייס, מחזיק בדעה חיובית על בסנט. עם זאת, בסנט הביע תמיכה מפורשת בשימוש במכסים ובאנון רואה בבחירה בו ניצחון.

הסתירה הפנימית: השקעה בתעשייה וקיצוצים בתקציב

בסנט טען שטראמפ לא מעוניין במלחמת סחר, אלא משתמש במכסים כאמצעי לחיזוק עמדתה של ארה"ב במשא ומתן. לפי הטענה, טראמפ יאיים בהעלאת מכסים, כדי לדרוש שמדינות אחרות יורידו מכסים. עם זאת, במאמר שפרסם ב'פוקס ניוז' בימים שלפני בחירתו למועמד, בסנט הביעה תמיכה נלהבת במדיניות המכסים, ולא רק כאמצעי לחיזוק עמדה במשא ומתן.

במאמר בסנט חוזר לאחד מהאבות המייסדים של ארה"ב ולשר האוצר הראשון שלה, אלכסנדר המילטון, שזכה לפרסום מחודש בשני העשורים האחרונים בזכות המחזמר שנקרא על שמו. "במשך שנים, החוכמה המקובלת דחתה את השימוש במכסים ככלי למדיניות חוץ ומדיניות כלכלית", כותב בסנט, אולם כמו אלכסנדר המילטון, אנחנו לא צריכים לפחד להשתמש במכסים כדי לחזק את הפרנסה של משקי בית ועסקים אמריקאים".

בסנט טען שהשימוש במכסים במאה חמישים השנים הראשונות של ארה"ב איפשרו לה להגיע לבכורה בתעשייה העולמית. סחר חופשי, הוא טוען, היה משאיר את ארה"ב במצבה של הודו, כלכלה שיוצרת ביקוש לתוצרת הבריטית אך לא מתחרה בה. המכסים מייצרים מקור הכנסה לאומי להשקעות, ומעניקים יתרון לתעשייה המקומית בגישה לשוק המקומי. היתרון הזה יכול להיות קריטי בשלבי התפתחות מוקדמים, לפני שהתעשייה המקומית מספיק מפותחת כדי להתמודד עם תחרות מבחוץ.

המעבר לסחר חופשי לאחר מלחמת העולם השנייה, גרס בסנט, לא הגשים את המטרות שבשמן הוחל: שגשוג כולל, והפיכת מדינות לא מערביות לליברליות. סין התעצמה ונעשתה סמכותנית יותר ויותר, והבסיס התעשייתי של הכלכלה האמריקאית נחרב.

על אף שיש ארה"ב כלכלה מתקדמת, מבחינה תעשייתית היא במובנים רבים נותרה מאחור לעומת מדינות אחרות. כל למשל בתעשיית השבבים, ובתעשיית המכוניות החשמליות. הדוגמאות האלו מראות איך הרעיון שלפיו התעשייה האמריקאית זקוקה להגנה כדי להדביק את הפער, נתפס כרלוונטי גם היום.

לצד זאת, הכוונה של בסנט לצמצם דרמטית את הגירעון האמריקאי, לא מסתדרת עם האג'נדה של פיתוח התעשייה. פיתוח כזה זקוק לתשתיות חזקות ולתמיכה בביקוש המקומי, כולל מהתקציב הפדרלי. בסנט רוצה להוריד את הגירעון ל-3%, אך נוכח כוונת טראמפ להורדת מס נוספת, צמצום כזה יהיה כרוך בקיצוץ מאסיבי בהוצאות המדינה – קיצוץ שייפגע בביקוש המקומי, בתשתיות, ובסיוע לתעשיות.

הגירעון הפדרלי היה גבוה מ-6% ב-2023, וכך גם צפוי להסתכם הגירעון של 2024. הפחתה של חצי בגירעון משמעה צמצום דרמטי של כמעט 1,000 מיליארד דולרים לביקוש. את הרעיון של השקעה בתשתיות שנבארו הציג יהיה קשה להגשים במקביל לקיצוץ כזה, גם עם פיצוי חלקי בדמות הכנסות ממכסים.