פערים עצומים בהשקעה בין ישראל למערב מקשים על שיקום העוטף, כך עולה מכנס בנושא 'אתגרי השיקום והצמיחה אחרי ה-7 באוקטובר', שנערך היום (חמישי) במכללה האקדמית תל אביב יפו, בהובלת המכללה ותנועת דרור ישראל. לדברי מומחים שהשתתפו בכנס, השקעה כה נמוכה אינה מאפשרת למדינה לקדם תוכניות שיקום מספקות לטווח הארוך. בשטח הדברים מורגשים כבר כעת, כך עלה מדבריהם של נציגים מיישובי העוטף וגבול הצפון.

על פי בדיקה של ההוצאות הציבוריות במדינות העשירות בעולם, אותה ערך בחודשים האחרונים פורום ארלוזרוב, התגלה שהפער בהשקעות ציבוריות בין ישראל לממוצע המערבי עמד בשנת 2022 על כ-170 מיליארד שקלים. ישראל, עם הוצאה אזרחית של 31.5% נמצאת הרחק בתחתית הטבלה כאשר הממוצע המערבי עומד על 41.3%. בהתגלמות מספרית מדובר בסכום ששקול לכשליש מתקציב המדינה בשנת 2022, וגדול פי חמש מסך ההשקעה של המדינה בשיקום הצפון והדרום.

למרות ההוצאות הגבוהות של המדינה על בטחון, שגדלו משמעותית בעקבות המלחמה, חלקו המשמעותי של הפער, לפי בדיקת הפורום, אינו קשור להוצאות ביטחוניות. גם אחרי הוספת הוצאות הביטחון הישראליות לספרי ההוצאות של מדינות המערב, הפער בינן לישראל ממשיך להיות גדול, ולעמוד על 100 מיליארד שקלים.

"מדובר בפער עצום בהוצאות, שמקורו בהחלטה ערכית ולא רק במציאות הביטחונית" הסביר בכנס יוני בן בשט, מנהל מחלקת המחקר של פורום ארלוזורוב. לדבריו, למרות הגדילה המשמעותית בהוצאה האזרחית בעקבות המלחמה, בין היתר על ידי סיוע לאזרחים ותקצוב מנהלות השיקום, לא מדובר בשבירת מוסכמות כלכלית. מדובר, לכל היותר, במספר תזוזות תקציביות, שבהמשך יתגלמו גם בקיצוצים חדים שיפגעו בעיקר בחלשים.

לדבריו, המדיניות הכלכלית הזו מחזיקה מגזר ציבורי רזה עם פערי שכר של עד 30% בינו לבין המגזר העסקי (הפער הגדול במערב, לפי בדיקת הפורום). הדרך היחידה לאתגר את מסגרת ההשקעות-קיצוצים המדוברת, היא על ידי מציאת מקורות מימון שיגדילו את סך התקציב.

נטל המס יצטרך לעלות – נדרשות תכניות ברורות שיובילו לצמיחה

בן בשט התייחס בדבריו לפרופ' יוסי זעירא, מחשובי הכלכלנים הישראלים, שהראה שהוצאות הביטחון בישראל התחילו להצטמצם משמעותית לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך אלו תורגמו בעיקר להורדת מיסים ולא להרחבה בהשקעות ציבוריות. ההכנסות הציבוריות (כיחס מהתוצר) ירדו מ64% ל 35% בארבעת העשורים האחרונים. הכנסות מדינת ישראל ממיסים עומדות על כ-80% מסך ההכנסות שלה, והצמצום פגע קשות ביכולות המימון שבתורן פגעו בעיקר בתחומי החינוך, הבריאות, הרפואה והרווחה.

לדברי הפורום, גם פריצה נוספת במגבלות החוב הישראלי, שעומד כיום על 69% ונחשב נמוך ביחס למערב – לא תספיק בשביל לקדם מערך שיקום נרחב. תידרש העלאה משמעותית של נטל המס – החל מ-4% כהמלצת בנק ישראל, ועד 10%, בשביל להגיע ליכולות השקעה ההולמות את ממוצע המדינות העשירות. לטענת בשט, כדי שהמדינה תצליח במשימה להגדלת נטל המס – היא תצטרך לבנות מסגרות אמון חדשות עם הציבור. למטרה זו, עליה להפנות את הכספים לתוכניות ברורות שיתמכו בצמיחה, ובראשן חינוך ותשתיות.

"חלמנו חלומות ובנינו תכניות, אבל לא יכלנו לחכות למדינה"

למרות השקעה חסרת תקדים של המדינה בשיקום הצפון והדרום, שעלותה כיום נעמדת ב-35 מיליארד שקלים (בנוסף לעוד מיליארדים עבור פיצוי על רכוש שניזוק ועבור תמיכה בעסקים ובעובדים) בשטח עצמו כבר מרגישים מחסור בתקציבים. שלומית פלוטקין, האחראית על מושבי העוטף בתנועת המושבים, סיפרה בכנס שכבר בחודשים הראשונים למלחמה, רוב המושבים הקימו גופי גיוס פילנטרופיים עצמאיים. הם הבינו הבינו שלא יוכלו לקדם שיקום רק בתקציבי המדינה.

"כולנו חלמנו ובנינו תכניות, אבל הרבה מושבים לא יכלו לחכות לתקציבי המדינה" אמרה פלוטקין. לדבריה, גם הסכומים שאושרו עבור הדרום, טרם עברו עיגון בחוק ונמצאים תחת סיכון לצמצום תמידי עקב העברת חלק מהסכומים ליישובים שאינם בעוטף עזה. "לא הייתה לנו ברירה אחרת, הבנו שאנחנו צריכים לגייס כספים באופן פרטי כדי להצליח לקדם תכניות" אמרה.

יורם אבן צור, חבר מליאת מועצת גליל עליון, שמייצג את מאבקם של שמונת קיבוצי המועצה שלא פונו בזמן המלחמה – הדגים כיצד מנגנון הקיצוץ מתגלם בסיפור של הקיבוצים שלא פונו. לדבריו, למרות שהקיבוצים סבלו קשות במשך מעל לשנה ממלחמה עצימה ומחסור חמור בשירותים ציבוריים – המדינה מסרבת לפצות אותם והם אינם נכללים בתוכניות השיקום הממשלתיות. "אני חושב שהאזור שלנו הבין שהמדינה מבקשת לספק את המינימום של השירותים – לא מעבר" אמר אבן צור, "זו מדיניות שכל מה שהיא רואה בהקשר ליישובי הצפון – הוא שחור ולבן. אין העדפות, אין דיפרנציאליות".

קריית שמונה: תושבים שפונו הבינו את הפער בין הפריפריה למרכז

סיגל ארביל, אשת חינוך מקרית שמונה, סיפרה שרבים מהתושבים המפונים בעירה הבינו בעקבות הפינוי את גודל הפערים בהשקעות בחינוך, בדגש על החינוך המשלים, בין הפריפריה למרכז. פערי אלו יעמדו במרכז הביקורת של הרבה מהתושבים כשישובו לבתים וידרשו את אותה מידת השקעה ביישובים שלהם. היא תיארה, כדוגמה, את היחס שאנשי קריית שמונה מקבלים בניסיונם לערוך אבחוני לקויות למידה לילדיהם: "אמרו לנו שלא נוכל לקבל מימון לאבחון כי כל הילדים בטראומות וצריכים אבחון – אז הבנו שאנחנו צריכים לדאוג לזה בעצמנו".

האתגר הגדול של המוסדות הציבוריים בפריפריה, ציינה ארביל, הוא משיכתם של עובדים מקצועיים במגזר הציבורי, מהלך קשה במיוחד נוכח הפער הגדול בין השכר במגזר הציבורי לזה במגזר העסקי. הפער הזה מורגש כעת באופן מובהק בפריפריה בשל ההישענות על שירותי המגזר הציבורי והצורך בכוח אדם מקצועי בתקופה זו.

"אנחנו חיים על רצף של שגרת חירום, קשה להפריד בין חירום לשגרה כשמדובר בהשקעות חברתיות" הסביר רועי יסוד, ראש מטה הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי. לדבריו, למרות שהחברה הערבית שימשה הלכה למעשה "ככוח המילואים הרפואי בעורף הישראלי", ובמיוחד באזור הדרום והצפון – החברה נתקלת מתת תקצוב קיצוני בכל הקשור בקידום תוכניות חינוכיות, רווחתיות ובזמן המלחמה – בתחום המיגון.