שמעון אמסלם, אחד מסמליה המובהקים של הפועל תל אביב, לא הלך בדרך המצופה משחקן במעמדו והפך למאמן, כנראה כי הבין מהר מאוד שמקצוע הכדורסלן הוא לא זוהר כמו שכולם חושבים ושצריך לדעת לדאוג גם ליום שאחרי.

אמסלם גדל בשדרות ושיחק בהפועל שער הנגב עד שהזמינו אותו למבחנים בהפועל ת"א ומאז הוא אדום בנשמה. כנער הבין מהר מאוד שעל מנת להצליח בכדורסל צריך להוכיח את עצמך בקבוצה ולהסתכל עליה כבית וכמקום העבודה. "כשהגעתי בגיל 18 להפועל ת"א לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי, זה היה משהו שידעתי שאני אוהב לעשות וטוב בו, אבל ראיתי שחקנים יותר חזקים ומהירים ממני. לאט לאט ראיתי שדווקא הגישה יותר חשובה מהכישרון. בגיל 21 הייתה לי הצעה לחוזה במכבי ת"א, כבר הייתי אז סמל בהפועל שהייתה באותה תקופה בהתרסקות כלכלית. העו"ד שלי שאל אותי: שמעון אתה רוצה לחתום במכבי? הייתי נורא בלחץ, נסעתי הביתה להורים, סיפרתי לאבא שלי ז"ל והוא אמר לי: 'אני שומע שאתה לא מרוצה, למה?', אמרתי לו 'אבא, אני לא מרגיש שזו הדרך הנכונה, יש לי עוד הרבה מה ללמוד, עוד לא קרעתי זוג נעליים אחד, זה תהליך, אני מרגיש שבהפועל מקבלים אותי ושאני מתחבר לרוח של המועדון.' ואבא שלי אמר לי משפט שאני לא אשכח, הוא אמר: 'כסף זה לא הסיבה שאנחנו עושים דברים, זו רק התוצאה של הדברים שאנחנו עושים'."

מאז, ביסס אמסלם את מקומו באוסישקין והיה לקפטן ולסמל של האדומים במשך עשור מעונת 83/4 עד 93/4 לפני שהספיק לעשות הפוגה קצרה ולנדוד להפועל חיפה, אילת, בני השרון וגבעת שמואל ובהמשך לחזור ולסיים את הקריירה בהפועל ת"א, כאשר בכל הקבוצות ששיחק בהן הקפיד להיבחר לקפטן אפילו אם לא ביקש זאת במפורש. "קפטן זה מישהו שנבחר קודם כל על ידי השחקנים שמאמנים בו, אני מאמין שקפטן זה לא רק אחד שעושה 'אל אל הפועל'. במשך חמש עשרה שנים הייתי קפטן בגלל שכל יום קמתי לאימון והייתי חייב לתת את המקסימום. תראה לי בן אדם אחד שקם כל בוקר לעבודה ונותן את המקסימום. מקסימום זה אומר מקסימום התנהגות, דוגמא אישית, יחס למאמן, לשופטים, לכתבים, לאוהדים. בזה נמדדת מנהיגות."

שמעון אמסלם במדי הפועל תל אביב (צילום באדיבות המצולם).

כספורטאי שהיה לסמל במועדון בו שיחק במשך מרבית שנות הקריירה שלו, המציאות העכשווית, בה שחקני כדורסל מעטים מצליחים להטביע את חותמם בקבוצות בהן הם משחקים, מדאיגה אותו מאוד.
"בתקופתי הכל היה מקרי, מאמן ראה שחקן ואז היה מביא אותו לקבוצה, מעבירים כרטיס והשחקן הפך להיות שייך למועדון. אם היית שחקן טוב היית נשאר והיו מחליטים כמה תרוויח או בכמה למכור אותך. היום השחקנים חושבים דרך הכסף. אני מאמין ששחקן צריך קודם כל לבנות את עצמו ברמה המקצועית ורק אחר כך לחשוב על כמה כסף הוא ירוויח. היום כל שחקן חושב שהוא יעבור בגיל 21 למכבי תל אביב וישנה את העולם, אבל זה לא עובד ככה. שחקן צריך קודם לבנות את עצמו בתוך המועדון ורק אחר כך לחשוב איך הוא מרוויח ומתפרסם, לפני הכל שחקן צריך דקות משחק ומאמן שמאמין בו. לצערי שחקנים היום מחליפים 12-10 קבוצות בקריירה והם לא שואלים את עצמם איפה אני באמת תורם, איפה אני מרגיש מחובר לקהילה, לאוהדים".

אמסלם מאמין כי הדבר נכון לא רק בספורט ועל כן הוא מרבה להפגש עם ספורטאים ולהשמיע את דעותיו גם מחוץ לעולם הספורט בהרצאות שהוא מעביר. "אני מסתכל היום על המדינה שלנו ואני מרגיש שאנחנו באוטובוס עם נהג אבל אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. הדבר הראשון שמכוון אותך למקום שאתה רוצה להגיע אליו זה מנהיגות ודוגמא אישית, לא לומדים את זה, אין קורס למנהיגות.
ככה הקמנו את ארגון השחקנים ואת המחלקה במכללה למנהל, שספורטאים יוכלו לעשות תואר ראשון."

ספורטאי צריך לחשוב גם על העתיד

פגשתי את אמסלם במכללה למנהל בראשל"צ שם הוא מתפקד כראש מדור הספורט בדקאנט הסטודנטים, במסלול האקדמי של המכללה, ומסייע לספורטאים וספורטאיות מקצוענים רבים להשתלב במסגרת של לימודים אקדמאים במהלך הקריירה. "ספורטאי ממוצע יוצא לשוק העבודה בגיל 35, לרוב הוא לא יודע מה לעשות ופתאום רואה ילדים בני 24 בפור עליו. יש שחקנים שפורשים היום עם מיליון דולר שהרוויחו כל הקריירה, זה לא סכום שהם יכולים באמת לבנות איתו את החיים. אז הם קנו בית, פתחו איזה בית קפה והופס הם כבר מתחילים באפס. בלי שהם למדו משהו, בלי פנסיה, כי אין לך באמת פנסיה כספורטאי, כולם רוצים כסף בכיס ולא דואגים לעתיד שלהם. במסלול שהקמנו במכללה למנהל אני מלווה אותם ועוזר להם עד שהם מסיימים עם תואר ביד."

כיאה ל"סוציאליסט חסר תקנה", אמסלם חבר לניר אלון בארגון השחקנים, יחד יצאו למאבקים רבים למען תנאי ההעסקה של הכדורסלן הישראלי ומייצגים את השחקנים בדיונים והסכמי שכר. "התחלנו מנושא הביטוחים של שחקני הנבחרת ואז היה את העניין שהאיגוד החליט שכולם חותמים על חוזה אחיד ורצינו שהשחקנים יוכלו להיות חלק ממי שמגדיר מהו ההסכם, כך הקמנו את הארגון. הכלל הראשון שלנו היה שבכל משא ומתן שעשינו בארגון, השחקנים מול המנהלת והאיגוד, לא היינו מוכנים שהמאמנים ייקחו בהם חלק, בשום פנים ואופן, כי אני לא חושב שהאינטרס שלהם הוא שהשחקן הישראלי יצליח, האינטרס שלהם זה שיהיו כמה שיותר זרים ואם זר לא טוב אז להחליף בזר אחר, לצערי זו הגישה היום."

שמעון אמסלם (צילום באדיבות המצולם).

"לביחד יש כוח שאי אפשר לשבור"

אחת ההצלחות הגדולות של הארגון עד כה הייתה החלת 'החוק הרוסי' הקובע כי בכל זמן נתון יהיו בקבוצה שני שחקים ישראלים על המגרש. "דווקא בתקופה שכולם מקדשים את הכסף ואת כל מה שנראה נוצץ ואמריקאי, אנחנו באנו ושמנו במשחק את האינטרס של השחקן הישראלי. היום זה שיש חוק שבכל זמן נתון של המשחק חייבים לשחק שני ישראלים זה הישג ענק שאסור לזלזל בו, זה אומר שיש 80-70 שחקנים ישראלים שמשחקים בליגה ומקבלים הרבה דקות, וקבוצה שלא משקיעה בשחקנים הישראלים כל שנה מועמדת לירידה. מהבחינה הזאת הספורט הוא מקום עבודה כמו כל מקום עבודה אחר וגם לספורטאים מגיע שמישהו ידאג לזכויות שלהם." הוא הוסיף כי "המועדונים מפחדים מהחוקים שנותנים זכויות לשחקן כי הם לא רוצים לשלם פיצויים ופנסיה כמו שצריך, אבל הם לא מבינים שחוקים נועדו להגן לא רק על מי שיש להם אלא על מי שלא יכולים לייצג את עצמם. בשביל זה הקמנו את ארגון השחקנים ובגלל זה הוא נחשב בעיניי רבים להצלחה אדירה."

ההצלחה הרבה של ארגון השחקנים לגמרי לא מפתיעה את אמסלם שרואה בו דבר טבעי שאין לשחקנים סיבה לא להיות חברים בו. "כשאנחנו עושים ישיבה מגיעים בכל פעם כמעט 90 אחוז מהשחקנים מליגת העל ומהליגה הלאומית, כולל שחקנים שבאים מאילת ומהגליל, כי הם מבינים שאנחנו פה בשבילם ועושים את הכל בהתנדבות.
רוב ההחלטות שהעברנו בארגון השחקנים היו ברוב של בין 97-90 אחוז, כולם מבינים את הכוח של הארגון ורוצים להיות תחת המטרייה הזאת של ההסתדרות, כי הם מבינים שלביחד הזה יש כוח שאי אפשר לשבור."

לשים את השחקן הישראלי במרכז

בנוסף, יש לאמסלם גם מסר למאמנים שלא בוחרים לקדם שחקנים ישראלים: "אני חושב שהעניין של הזרים בליגה זה מצב של 'הגולם קם על יוצרו', כשאני מגיע כפרשן למשחקים בליגה הלאומית (השנייה), אני רואה בכל פעם שלושה – ארבעה שחקנים זרים חדשים בקבוצות וזה מאוד חורה לי, כי במקום לשפר את הישראלים ולתת להם לשחק, זורקים את כל הכסף על זרים שמתחלפים כל חצי עונה וזה גם פוגע בקצב של הקבוצה והופך את המאמנים להיות מנהלי משחקים ולא מאמנים. זה לא אומר שאני נגד הזרים, אני חושב שהם מעלים את הרמה של המשחק וזה משפר את השחקנים. אבל החשיבה צריכה להיות איך השחקן הישראלי הוא במרכז והזרים משלימים ולא להיפך. לצערי יש היום מצב אבסורדי שיש שחקנים ישראלים שלקחו אליפות או גביע בקבוצות ואף אחד לא יודע מי הם."

על אף הביקורת על דרכם של המאמנים, מספר 8 באדום לא הלך בדרך שהלכו בה שחקני עבר גדולים שפרשו והפכו למאמנים בעצמם, "אני לא יכול להיות מאמן, הייתי עוזר מאמן של אריק שיבק בהפועל ת"א בשנה שפרשתי. עשיתי את זה רק כי ביקשו ממני. לקום כל בוקר ולאמן את אותם שחקנים ולהעיר את אותן הערות זה לא מתאים לי. אני בן אדם שחייב כל הזמן להיות בחוץ, בעשייה, לפגוש אנשים, לחפש אתגרים חדשים. מאמן זאת עבודה מאוד חשובה, אבל אתה רואה איך מאמן מתחיל את העונה מסודר עם ג'ל ופתאום הלחץ גומר אותו והוא נהיה מוזנח. לדעתי עשיתי דברים אחרים שיותר נגעו באנשים וגם עשו לי טוב."

שמעון אמסלם (צילום באדיבות המצולם).

לתרום למקום בו גדלת

כפי שדרש מעצמו על המגרש כשחקן, אמסלם לא מסתפק בהישגים שהושגו ומסמן לעצמו את היעד הבא: "אנשים מסתכלים עליי הרבה פעמים, בעיקר בשנים האחרונות דרך העיניים של הישרדות ורוקדים עם כוכבים, זה באחריותם בלבד. לפני 19 שנה הקמתי מפעל נייר בשדרות, שמעסיק רק את תושבי הדרום ואני לא אסגור את המפעל הזה בחיים, כי אני יודע מה זה עושה לאנשים שצריכים לעבוד ולפרנס משפחות ובעיקר כי הרגשתי חובה לתרום לעיר שגדלתי בה.
בתקופתי היו בדרום קבוצות ענקיות שכל אחד רצה לשחק בהן אבל היום לצערי זה לא המצב. לפני חודש הייתי במבחנים לנבחרת הקדטים, לא ראיתי שם אף שחקן מהדרום וזה רק בגלל שאין השקעה לא כי אין כישרונות. החלום שלי הוא להחזיר את הכדורסל לנגב, ואני עוד אגשים אותו, רק צריך קצת זמן ושותפים לדרך."