"אני לא רוצה שהזיכרון של ביתי יזדהם בהליך המשפטי" אומרת היום (ראשון) דורית ברהום, שבתה מעיין ברהום נספתה באסון המכינה בנחל צפית ב-2018, בדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לגבי האסון. "אני חושבת על הדיסוננס הנורא ביום האסון, ביני שיושבת באבו כביר לבין הנאשמים שיושבים באותו הזמן עם עורכי הדין שלהם ומנסים להגן על עצמם. אז שלא יגידו עכשיו שהם מתנצלים – הם לא. חינכתי את מעיין שכשעושים משהו רע לוקחים אחריות ומשלמים מחיר – ולקיחת אחריות זה לא מה שקורה פה".
הורי נערות שנהרגו בנחל צפית עלו היום לדוכן בית המשפט שבועות לפני שייגזר דינם של מנהלי מכינת 'בני ציון' יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב, שהורשעו בנובמבר בגרימת מוות ברשלנות של 10 בני נוער ובחבלה ברשלנות של חניכים נוספים שנפצעו. על אף בקשת הפרקליטות, בית המשפט נמנע אז מהרשעתם בעבירה החמורה יותר של המתה בקלות דעת.
האסון אירע ב-26 באפריל 2018, בטיול גיבוש במדבר יהודה של חניכי המכינה הקדם צבאית 'בני ציון' עם תלמידי י"ב מועמדים למכינה. מדריכי הטיול הובילו קבוצה של עשרות בני נוער לנחל צפית למרות אזהרות חמורות על שיטפונות באזור. תשע נערות ונער נקלעו לשיטפון וטבעו למוות: אלה אור ממעלה אדומים, יעל סדן ומעיין ברהום מירושלים, צור אלפי ממזכרת בתיה, שני שמיר משהם, רומי כהן מהמושב מאור, אגם לוי מחירות, גלי בללי מגבעתיים, עדי רענן ממכמורת ואילן בר-שלום מראשון לציון.
ברהום סיפרה על ביתה, אף שאמרה שקשה לה לעשות לעשות זאת במקום "כל כך ציני" כבית המשפט. "היא בחרה במכינת בני ציון בגלל שהייתה מכינה מעורבת (לדתיים וחילוניים, ד.ט.)' כדי להכיר בני נוער שונים ממנה וכדי להביע את הערכים שלה. המוות של מעין, בתי יחידתי, הוא אובדן של כל השאיפות, היכולות והחלומות וכל הדברים שיכלה לעשות אם הייתה ממשיכה בחייה. היום היא בוודאי הייתה בדרגת של סרן, מתנדבת ועוזרת במלחמה.
"כמו מעין, כל הילדים שנהרגו היו מלאים בפוטנציאל להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. וזה הפער הכל-כך בלתי נסבל שמשתקף בבית המשפט. בין החיים של הנאשמים שהמשיכו לבין המוות של הילדים".
מבחינת ברהום, הצדק ייעשה רק אם האחראים למות ביתה "ישבו שנים רבות מאחורי סורג ובריח", וגם אז "זו תהיה רק סגירה מסוימת של המעגל". היא הגדירה את מצבה מאז האסון כ'מאסר עולם': "הזמן לא מרפה, רק מקשה. אני לא ישנה יותר מ-4 שעות ביממה. חמש וחצי שנים שבהם אנחנו עוברים עינוי דין, והנאשמים לא מביעים סליחה או חרטה".
"בליל של יהירות, התנשאות ושוביניזם"
ההתחמקות מנשיאה באחריות עומדת גם במוקד דבריו של אייל בללי, אביה של גלי בללי ז"ל. "יש לי פלאשבקים לשבעה באוקטובר, איך שהתייחסו לתצפיתניות. לא מסוגלים להגיד סליחה גם אחרי שבע שנים. העניין פה לא 'מורכב' כמו שהם מציגים אותו – הם הוציאו טיול במזג אוויר חריג שלא היה שנים, התעקשו מסיבות לא ברורות לצאת בכוח הכוח, גם אם נמשיך בדיון עוד 10 שנים ויביאו את טובי הפרקליטים זה לא ישנה את העובדות האלו".
בללי מספר על מה שנחשף אליו במכינה, שלא הכיר ונתן בה אמון מקדים. "השם 'מדרשה למנהיגות', 'מכינה קדם צבאית' נתן לנו תחושת ביטחון. מכינה ותיקה, מדריכים מנוסים. לא היה לנו מושג לאיזה בית משוגעים שלחנו את הבת שלנו. בליל של יהירות, התנשאות ושוביניזם.
"אני מבקש כל בוקר סליחה שלא הצלחתי לשמור על גלי, כבר שבע שנים. אני רואה את ההורים השכולים של המלחמה, הם לפחות רואים שילדיהם נפלו בגבורה במלחמה ראויה. הילדים שלנו מתו סתם. אפשר היה לעצור את הטיול הזה 1,000 פעמים רק באותו השבוע".
"מקווה שאלו שגרמו לאסון ישלמו מחיר כבד"
איציק אור, אביה של אלה אור ז"ל, אמר שראשי המכינה מנעו ממנו "לראות אותה גדלה, לראות נכדים ממנה". הוא סיפר עליה: "היא הייתה מצטיינת, בחברתי, בלימודי, היא יכלה להיות כל דבר שרק רצתה, אבל היא מתה בגלל רשלנות פושעת. בימים האלו זה קשה במיוחד, כל כך התרגשנו לראות את הבנות המשוחררות בגיל של אלה רצות להתחבק עם הוריהן. יובל ואביב הם האשמים בכך שאני לעולם אוכל יותר לחבק את אלה".
אור קשר בין אסון נחל צפית למקרים נוספים של רשלנות ביחס לחיי אדם. "אני חש שהמדינה לא נלחמת כנדרש באסונות כאלו – תאונות דרכים, אסון מירון. לפחות בעקבות האסון שלנו השתנה משהו בעולם המכינות". הוא מתח ביקורת על מערכת המשפט שלדבריו מקלה מאוד עם מורשעים: "אני מקווה שאלו שגרמו לאסון ישלמו מחיר כבד ומקסימלי".
"היו התרעות חמורות, אמרו שישנו את המסלול"
"אנחנו סמכנו על האנשים האלו, וזה מה שמחריף את השבר" אמר אריק שמיר, אבא של שני שמיר ז"ל. "היא התרגשה בטירוף כשהיא התקבלה לבני ציון. לא הכרנו את המכינה אז הלכנו לברר – גילינו שיש ביקוש גבוה, שהמנהל היה מפקד בכיר בצבא. מהר מאוד גילינו מי הם באמת האנשים שסמכנו עליהם ולאן שלחנו את בתנו".
שמיר מדגיש שבימים לפני הטיול היו התרעות חמורות על מזג האוויר. "בדקנו מספר פעמים ואמרו לנו במכינה שמכירים את כל ההתרעות. הוסבר לנו – לא ניקח סיכונים מיותרים, נשנה את המסלול. סמכנו עליהם, אלה אנשים ערכיים. במשך השנים גילינו מחניכים ומדריכים לשעבר על שורה של בעיות, על מקרי התייבשות, חילוצים. ביום הטיול שני לקחה על הגב שלה 17 קילו, והיא שוקלת פחות מ-50 – מה זה, סיירת מטכ"ל? אבל שני התעקשה – היה לה חשוב.
"אנחנו ההורים מאשימים את עצמנו כל יום שלא ביררנו מספיק מה זו המכינה הזו, ושביום האסון לא וידאנו שעושים שם מה שצריך. אבל פה בבית המשפט, שמענו במשך שבע שנים איך כל צד מאשים את הצד השני בדבר שכל בר דעת ידע שלא היה צריך לקרות".
"הנאשמים רשלנים בקנה מידה עצום"
רותם בר-שלום, אמה של אילן בר-שלום ז"ל, סיפרה ש"בגלל השכול אין לנו חגים, אין ימי הולדת. אני לא שומעת יותר מוזיקה או רואה סרטים. אני לא יכולה לקרוא ספר כי אני לא יכולה ללכת לספר עליו לאילן. אני שורדת את המוות שלה, ובשביל שאיכשהו אוכל להצליח לחיות אני מבקשת הכרה בגודל האסון – רק עונש ראוי יהיה הכרה כזו".
היא התייחסה להחלטתו של השופט יובל ליבדרו להרשיע את כאהן וברדיצ'ב בגרימת מוות ורשלנות, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 3 שנות מאסר, ולא בהמתה בקלות דעת שניתן לגזור בגינה עד 12 שנות מאסר. לדבריה, "בית המשפט הקל על הנאשמים בחסות ה'נורמטיביות'. זה מסר שמחלחל לאולמות משפט אחרים ולחברה כולה. אסור שבית המשפט ייתן רישיון לאנשים 'נורמטיבים' לעשות כזה פשע. זו הילדה שלי שהייתה נורמטיבית – האשמים ממש לא, הם רשלנים בקנה מידה עצום. אני מסתובבת עם המון אשמה שאני עודדתי אותה ללכת למכינה של המופרעים. זה היה מוות סתמי, אבל אולי בזכות מה שייכתב בגזר הדין והעונש שיינתן – אנשים ילמדו וחיים יינצלו".
"להיות אבא של אילן זה לחיות יום-יום עם כעס ושנאה שלא ידעתי כמותם כל חיי" סיפר האב אוריאל בר-שלום, "זה להעמיד פנים שהכול בסדר ולהרגיש שממש לא. אומרים שלראשי המכינה יש ילדים, שהם ערכיים ומלח הארץ. בבית המשפט הם נהנו מחמת הספק, אבל אילן לא נהנתה מהספק, וגם לא תשע נשמות נוספות. הספק שהיה צריך ללוות כל הורה, מפקד, מעסיק. אסור לבית המשפט לנרמל את האסון הזה".
