"תמיד יש מלחמה באפריקה, מזל שהיא רחוקה, שלא רואים ולא שומעים אותה מכאן": בשבוע שעבר, דיווחה ראשת ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ג'ודית סאמינווה כי יותר מ-7,000 בני אדם נהרגו בעימותים במזרח המדינה מאז תחילת השנה. היא הוסיפה וסיפרה כי כ-90 מחנות פליטים, בהם התגוררו קרוב לחצי מיליון עקורים, הוחרבו בשל מתקפת הבזק של מיליציית הטוטסי 23M וצבא רואנדה.

המלחמה במזרח קונגו, בשונה מהלחימה בעזה, מתנהלת בחצר האחורית של העולם. היא לא פותחת את המהדורות של רשתות התקשורת העולמיות, ולא כובשת את הרשתות החברתיות. למעשה – רוב האנושות לא שמעה על המלחמה הזו, וגם במוסדות של הקהילייה הבינלאומית לא מתעסקים בה כמעט: בתי המשפט בהאג לא דנים בה, באולם מועצת הביטחון של האו"ם בניו-יורק לא היו התנהלו ויכוחים בנוגע אליה. מעטים מבינים מה מתרחש שם בכלל.

מי נגד מי?

במזרח קונגו פועלות כאמור כ-100 מיליציות שבטיות. הן נלחמות זו בזו מזה עשרות שנים, משויכות לדתות ולקבוצות אתניות שונות. המיליציות הגדולות נתמכות על ידי מדינות באזור, וכמה מהן נתמכות גם על ידי ארגוני ג'יהאד עולמיים כמו דאעש או על ידי קבוצות של שכירי חרב בפיקוד רוסי (שנקראו בעבר 'כוח וגנר').

צבא קונגו נלחם נגד מרבית המיליציות, והוא נהנה מתמיכתם של צבאות בורונדי ואוגנדה הפרוסים כל אחד בסמוך לגבולותיו – אך בצד הקונגולזי של הגבול. כמו כן, בקונגו נוכחות גבוהה של מונסק"ו – כוח שמירת השלום של האו"ם והאיחוד האפריקאי. נגד 23M וצבא רואנדה, פועלת גם קואליציית 'ניאטורה', שהיא ארגון גג של מיליציות ההוטו במזרח קונגו.

לפני כשבועיים, אוגנדה הודיעה כי תכניס את חייליה עמוק יותר לשטחי קונגו במטרה להילחם במיליציות הפועלות סמוך לגבולותיה. צבא אוגנדה לא צפוי להתעמת עם מיליציית הטוטסי M23, שהיא המיליציה החזקה ביותר באזור ופועלת מדרום לאזור בו יוצב. אוגנדה אינה מעוניינת להתנגש עם מיליציית הטוטסי, בכדי להימנע מדרדור יחסיה עם רואנדה השכנה, התומכת ב-M23. הכוחות האוגנדים נלחמים במספר מליציות אך ממקדים את מאמציהם נגד דעאש-קונגו שנוצרה מתוך מיליציית ברית הכוחות הדמוקרטיים (AFL) וכיום מונהגת על ידי כוחות רבים שהגיעו מאוגנדה.

מנגד, צבא בורונדי, שדווקא לחם נגד M23, הוציא את כוחותיו מקונגו עקב רצף של תבוסות למיליציה, כך דווח בסוכנות הידיעות רויטרס. גם כוחות מונסק"ו ושכירי חרב רומנים שפעלו בחברה פרטית השייכת לגורמים ברוסיה העדיפו להיכנע ולא להתעמת עם M23 שלדברי מומחי האו"ם נתמכים על ידי אלפי חיילים רואנדים.

'הקואליציה הלאומית לריבונות העם הקונגולזי' היא ארגון גג של מיליציות של בני שבט המאי-מאי הלוחמים נגד צבא קונגו, צבא רואנדה, וכל יתר המיליציות באזור דרום קיוו. הקואליציה המכונה גם AA64 טוענת שיש לה 10,000 חיילים.

מי הם M23 – המיליציה החזקה באזור?

ה-M23 הם קבוצה חמושה של בני שבט הטוטסי שנוסדה בשנת 2012 על רקע מתיחות בין מדינות באזור, בתמיכת ממשלת רואנדה ומיליציות טוטסי נוספות שפעלו באזור האגמים הגדולים בעשורים האחרונים. המיליציה הואשמה בפשעי מלחמה ובהפרות של זכויות אדם, והוטלו עליה סנקציות על ידי האו"ם בגין ביצוע הפרות חמורות של החוק הבינלאומי הכרוכות בפגיעה בנשים וילדים במזרח קונגו. בשנים האחרונות פורסמו עדויות רבות לכך שאנשי המיליציה, בדומה למיליציות אחרות הפועלות באזור, מגייסת חיילים ילדים, אונסת נשים בשיטתיות ומשתמשת באונס ככלי לחימה, מבצעת מעשי טבח באזרחים בלתי חמושים, נוקטת בחטיפה ובעקירה בכפייה של כפרים שלמים.

בסוף העשור הקודם המיליציה דוכאה על ידי צבא קונגו בסיוע של מדינות נוספות, אולם בשנת 2021, המתיחות באזור הגיעה לשיאים חדשים, וגררה הופעה מחדש של ה-M23. הקבוצה השתלטה בהדרגה על שטחים במזרח קונגו, הקימה ממשל מקביל וגבתה 'מיסים' מאוכלוסיות מקומיות, בעוד שהדיווחים על מעשי זוועות מצידה הלכו והתרבו.

על מה נלחמים? 'קללת המחצבים' ומלחמות השבטים 

אזור האגמים הגדולים, שבליבה של אפריקה, הוא כנראה האזור בו היו הכי הרבה מלחמות מאז תום מלחמת העולם השנייה. בזמן שבבורונדי, ברואנדה ובאוגנדה הצליחו לשמור על יציבות פנימית מאז תחילת המאה ה-21, במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נלחמות ביניהן באופן תדיר כ-100 מיליציות שונות, חלקן נתמכות על ידי אחת המדינות שצוינו לעיל, במלחמה שאינה נגמרת.

מזה למעלה מחמש מאות שנים, מאז גילה רב החובל הפורטוגזי דיוגו קאו את נהר הקונגו, סובלים תושבי האזור ממה שרבים מכנים 'קללת המחצבים'. הקונגולזים חיים במקום העשיר ביותר בכדור הארץ במחצבים יקרים, מבלי שיש להם עצמם את היכולת ליהנות מעושר זה. במשך מאות שנים הם שועבדו לאירופאים, שסחרו בהם כעבדים והשתמשו בהם במטרה לחצוב ולשנע את כל הטוב שבארצם, ובמקרה של קונגו תמיד היה מה להציע.

מרכז אפריקה: אדמה עשירה – תושבים עניים

הלוח עליו יושבת יבשת אפריקה הוא משטח היבשה העתיק ביותר בכוכב שלנו. כמות הגשם היורד באזור קונגו, שבמרכז היבשת (אזור קו המשווה), היא מהגדולות ביותר בעולם. הגשמים הבלתי פוסקים לאורך עשרות מיליוני השנים האחרונות חשפו באזור זה שכבות גאולוגיות עמוקות שאין דומה להן בעולם. זוהי הסיבה שקונגו, ששטחה 2,344,858 קמ"ר (פי 113 מישראל), עשירה במחצבים יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

זה לא שהזהב, הנפט, האורניום והיהלומים התרכזו באופן טבעי באזור אחד של כדור הארץ אלא שתהליכים איטיים של תנודת יבשות ותנועה מהירה ורציפה של מים (גשמים) ואוויר (רוחות) חשפו את המחצבים באזור זה יותר מאשר בכל אזור אחר בעולם. נהר הקונגו, השני בשפעתו רק לאמזונס, הוא ליבו של יער הגשם השני בעולם בגדלו ובמגוון החיים המצוי בו. הנהר מפרנס נוף עשיר של יובלים, יערות עד, סוואנות וביצות – משכן למאות ואלפי מינים של יונקים עופות, דגים, פטריות וצמחים. החל מהיונקים הגדולים של אפריקה, עבור במגוון אדיר של קופים ועד למאות אלפי מני חרקים ואינספור מני צמחים.

גידולים חקלאיים של דגנים וקטניות נדירים באזור זה של הארץ מפאת עודף הגשמים, ולכן כמעט ולא התרחש בו תהליך היסטורי של בירוא יערות ומהפכה חקלאית מלאה שבה שבטי לקטים-ציידים הופכים לחקלאים ומקימים חברות מאורגנות.

'קונגו החופשית': שעבוד אכזרי בחסות הסחר החופשי

שילוב התנאים הנדיר הזה הביא לכובש האירופאי ארצות ג'ונגל נרחבות, בהן פזורים בדלילות ילידים 'פרמיטיבים' לצד כמות בלתי נתפסת של משאבים קלים להשגה. במהלך המאה ה-19 סוחרים אירופים ממדינות שונות נהגו לפקוד את נהר הקונגו והם לעולם לא שבו הביתה בידיים ריקות. אולם, במקום להמשיך להילחם על האדמה העשירה הזו החליטו המעצמות האירופאיות להקים שם אזור סחר בינלאומי שישרת את כולם.

ליאופולד השני, מלך בלגיה הציע שהוא יופקד על ניהול 'קונגו החופשית', בה יורשו לפעול כל האירופאים ללא תשלום מיסים. בקונגרס שנערך בברלין בנובמבר 1884 הוסכם על הקמתה של 'קונגו החופשית' – ללא מיסים, ללא סחר בעבדים, ללא מלחמות. זאת לאחר כמעט 400 שנים בהן העבדים היו הסחורה המבוקשת ביותר של האירופאים בקונגו, דבר שהביא להתמוטטות כללית של הציוויליזציה הקונגולזית, ולמלחמות רבות בין האירופאים לבין עצמם על השליטה במאגר העבדים הבלתי נדלה.

פורטוגל – שזכתה בקונגו לאחר שגילתה אותה – תרמה את השטח עליו יושבת כיום 'הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו' (מוכרת גם בשם קונגו-קינשאסה), צרפת הוסיפה לכך שטח נוסף שהווה כ-30% מ'קונגו החופשית' – שטח שבימינו מרכיב שתי מדינות: 'הרפובליקה של קונגו' (מוכרת גם בשם קונגו-ברזאוויל) והרפובליקה של מרכז אפריקה. ממשלת בלגיה סירבה להחזיק קולוניות מחוץ למדינה, אולם המלך ליאופולד השני דילג על מסוכה זו באמצעות הרעיון של 'מדינה בינלאומית חופשית' בה הוא ישלוט לבדו.

לפני המחצבים: הכל התחיל בגומי

באותה העת, עם תום עידן כליאתם של המוני קונגולזים ומכירתם לעבדות באירופה ובעולם החדש, הסחורה העיקרית שהאירופאים כרו בקונגו הייתה גומי. לא מדובר בחומר המוכר לנו היום, שכן הגומי של ימינו מיוצר באמצעות עיבוד נפט. במאה ה-19, מדובר היה בגומי 'טבעי' שהופק מנוזל לבן ודביק שיצא מעץ הגומי שגדל במעבה הג'ונגלים של קונגו.

המלך ליאופולד היה שחקן מרכזי בסחר הגומי עוד בטרם הוצע הרעיון להפוך את קונגו לאזור סחר חפשי, ולכן היה לו חשוב כל כך לנהל את קונגו. הבהלה לגומי הייתה גורם מרכזי לכך שהמעצמות תמכו ברעיון ונתנו לליאופולד לנהל שטח עצום כל כך. לצד הגומי הטבעי, שהוצאתו מהג'ונגל הביאה הרס רב לג'ונגלים של קונגו, גם השנהב, שמרביתו עשוי חתי פילים, זרם בכמויות אדירות מקונגו לאירופה.

האיסוף של הגומי דרש עובדים רבים כל כך, עד שליאופולד אסר על אזרחי קונגו לעבוד בשום עבודה שתוצרתה איננו שנהב או גומי – מה שהוביל לרעב ולמגיפות. השיטה הייתה פשוטה: המעבידים האירופאים היו פונים לשבטים מקומיים, שרבים מהם היו אנאלפביתים, ומחתימים אותם על חוזים הכתובים בצרפתית גבוהה, שגם דוברי צרפתית לא יכלו להבין. בתוקף החוזים הועברו כל האדמות והרכוש של הילידים לידי החברות הפרטיות. כמו כן, החוזים חייבו אותם לעבוד בתנאי רעב עבור אותן חברות אירופאיות.

זוועות 'קונגו החופשית' של ליאופולד: 15-10 מיליון איש נרצחו

המלך הבלגי התיר לאנשיו לרצוח את כל מי שסירב לעבוד, ולחסל כפרים שלמים על כל יושביהם במידה ויפרו הסכמים עם האירופאים. לאחר שהחלו באיסוף הגומי המעבידים קבעו לילידים מכסות שבועיות אותן עליהם למלא. העונש למי שלא עמד במכסה: כריתת יד ימין. עדויות של מיסיונרים נוצרים שפעלו בקונגו מלמדות כי באחד המקרים נכרתו יותר מ-1,000 כפות ידיים ביום אחד בלבד. אך כריתת הידיים לא הייתה הגורם העיקרי למוות: מיליוני קונגולזים מתו מרעב, ממחלת השינה, וממגפות נוספות שנפוצו בין היתר כתוצאה מהדיכוי שכפו עליהם האירופאים. על פי הערכות החוקרים, ב-24 שנותיה של 'קונגו החופשית' תחת שלטונו של לאופולד השני, נרצחו בין 10 ל-15 מיליון קונגולזים.

באותה העת, נהוג היה להציג ילידים מיבשות שונות בתערוכות וב'גני חיות אנושיים' בערים הגדולות באירופה ובארצות הברית. הקונגולזים היו אטרקטיביים בתערוכות מאין אלה ולאופולד בעצמו הפעיל סוחרי אדם שמכרו ילידים אפריקאים לגני חיות.

בתערוכה אחת שנערכה בבריסל ב-1897 נהרגו 267 'מוצגים' קונגולזים. בני אדם שהוצגו בכלובים כמו חיות, ומתו בתאונה. הקרבנות הוטמנו בקבר אחים מחוץ לעיר. הבלגים לא ראו בכך כישלון ולאור ההצלחה האדירה של אותה התערוכה, הקימו בבריסל עוד באותה שנה את "המוזיאון המלכותי של אפריקה". באדריכלות 'ארט-נובו' המשלבת עץ אפריקאי ובטון נוסד מבנה גדול ממדים שיכיל את האוצרות ששדדו מהיבשת, וחלקם מוצגים בעיר עד היום. בתחילת הדרך הוצגו שם גם בני אדם אפריקאים חיים שנכלאו בכלובים.

עיתונאים, סופרים ומיסיונרים אירופאים שביקרו ב'קונגו החופשית' לא יכלו לשתוק נוכח המראות המחרידים להם היו עדים. פרסומים בתקשורת אודות הזוועות, כמו גם ספרים שפורסמו בנושא ובראשם הרומן 'לב הַמַּאְפֵּלְיָה' מאת ג'וזף קונרד הביאו להפסקת שלטונו של ליאופולד בקונגו. אולם קונגו לא זכתה לעצמאות אלא הפכה לקולוניה בלגית.

המעבר קולוניאליזם בלגי ולכלכלת המתכות היקרות

השלטון הקולוניאלי הבלגי היטיב עם הקונגולזים, יחסית לשלטון האימים של המלך ליאופולד על 'קונגו החופשית'. הבלגים הבינו את הצורך בתיקון – אולם שמה של עיר הבירה שבנה נשאר ליאופולדוויל ופסלי המלך המשיכו לעטר את הכיכרות המרכזיות של כל הערים. תנאי חייהם של התושבים הילידים השתפרו משמעותית, ועל מנת לכפר על העוולות, הקים הממשל הבלגי מוסדות חינוך ואפילו אוניברסיטה – שהייתה מהראשונות באפריקה.

אולם בשונה מלאופולד, הממשל הבלגי לא הסתפק בשנהב ובגומי – הם החלו לכרות מחצבים מבטן האדמה. ב-1911 סיימו להניח מסילות ברזל מנהר הקונגו למזרח קונגו – שם הוקמו עשרות מחצבות. בזכות מכרות אלה הפכה בלגיה במהרה לספקית הנחושת הגדולה בעולם. מחירי הנחושת, ממנה מיוצרים קליעים, צנחו ערב מלחמת העולם הראשונה בשל הפיתוח המהיר של המכרות בקונגו. בכמה מחקרים נטען כי 75% מהקליעים שנורו במלחמת העולם הראשונה וגרמו למותם של כ-40 מיליון בני אדם – מקורם בקונגו.

הבלגים לא הסתפקו בנחושת, באזור מכרות הנחושת התגלו עתודות עצומות של ברזל, כסף, זהב, מגנזיום, יהלומים, פלטיניום, טין, פחם, פלטיניום, ומתכת כבדה נוספת שהשימוש המסחרי בה יתחיל רק בסוף מלחמת העולם השניה – אורניום. עפרת אורניום מופיעה במסלעים שונים בעולם (גם בנגב הישראלי) בצפיפות של 30% אולם בקונגו התגלו המרבצים הראשונים של אורניום נקי. האורניום הנקי שנחצב בקונגו בשנות ה-30 הגיע ל'פרויקט מנהטן', בו פותחה פצצת האטום שהוטלה בסופו של דבר על הירושימה.

עצמאות רדופת מלחמות שבטיות ואינטרסים זרים

ב-30 ביוני 1960, לאחר מאבק עממי בלתי אלים בעיקרו, זכתה קונגו בעצמאות. לפני יציאת הבלגים מקונגו, נערכה במדינה מערכת הבחירות הראשונה שלה. מפלגתו של פטריס לומומבה, שהיה אחד ממנהיגי המאבק לעצמאות, ניצחה בבחירות. שתי מפלגות אחרות – שבניגוד לתנועתו של לומומבה היו מפלגות שבטיות – זכו אף הן בעשרות אחוזים מהקולות. לומומבה היה מנהיג עממי שדבר שפות רבות וייצג בני שבטים שונים. בנאומיו הוא חזר והדגיש כי יש לאחד את קונגו למדינה אחת אף על פי שהיא מורכבת ממאות קבוצות אתניות. לשיטתו הכובש האירופאי סכסך בין השבטים על מנת לשלוט בהם ולנצל אותם, וכעת הגיע השעה לשים בצד מאות שנות מלחמה שבטית ולהקים את קונגו המאוחדת. לומומבה דמה למעין מהאטמה גנדי אפריקאי, המתנגד בכל תוקף לאלימות ונאבק נגד כל קריעה בין שבטית. המפלגות האחרות, שהיו מפלגות שבטיות מובהקות, ביקשו להפוך את קונגו לפדרציה של מדינות שבכל אחת מהן ישלוט השבט החזק ביותר. לומומבה בקושי הצליח להקים קואליציה ואחד ממתחריו שייצג את השבט הגדול ביותר בקונגו, ז'וזף קסא וובו, נבחר כנשיא בהצבעה משותפת של בית הנבחרים והסנאט.

ימים ספורים לאחר עזיבת הבלגים, החלה המדינה החדשה להתפורר. בין השבטים השסועים שהרכיבו את קונגו מעולם לא נוצרה ברית, ואפילו הכריזמה האדירה של לומומבה לא יכלה למנוע את הכאוס. החלטתו הראשונה של לומומבה כראש הממשלה הייתה להעלות את משכורותיהם של כל עובדי המדינה, מלבד הצבא. החיילים והקצינים, שזעמו על החלטה זו, החלו בוזזים, רוצחים ואונסים מספר רב של קרבנות באופן ספורדי במקומות שונים ברחבי המדינה. הם החלו לתקוף בעיקר את הלבנים שרובם היו בלגים, ובהמשך, לאחר שכל הלבנים נמלטו מקונגו, האלימות הופנתה נגד בני שבטים שונים.

המרד הצבאי נבע מגורם משמעותי נוסף – כל התפקידים הבכירים בצבא מולאו בידי בלגים ומפקד צבא קונגו הבלגי, הגנרל יאנסנס הודיע לפקודיו כי העצמאות לא תחולל שינוי בפיקוד הצבאי. החיילים הפשוטים שהיו אפריקאים מרדו נגד מפקדיהם הבלגים מה שהגביר את הכאוס במדינה. ידיעות תקשורתיות מקונגו הצעירה, הקורסת לכדי אלימות ברחובות, הובילו את קהיליית האו"ם לשלוח כוח שלום של 20,000 חיילים למדינה על מנת להשליט בה סדר. המרד דעך לאחר שהגנרל יאנסנס וקציניו הודחו ובמקומם מונו קצינים אפריקאים.

הקצינים הבלגיים שהודחו התרכזו במחוז קטנגה שבמזרח קונגו – האזור העשיר ביותר במחצבים בו פעלו החברות הבלגיות. בהנהגתו של מואיז צ'ומבה ובתמיכת שכירי חרב, כוחות צבא בלגיים וחברות כרייה בלגיות, ששאפו לשמור על השקעותיהן ושליטתן במחוז העשיר במחצבים, הוכרז על פרישת המחוז מהרפובליקה של קונגו ב-11 ביולי 1960.

תושבי המחוז העדיפו את הברית עם הבלגים, שימשיכו לכרות את המחצבים ולשלם להם משכורות, על פני חלוקת העושר עם יתר אזרחי קונגו. תוך כמה שבועות הכריז על פרישתו גם מחוז קסאי, המחוז השני בעושרו במדינה – גם הוא במזרחה – וגם בו פעלו חברות כרייה בלגיות. עקב סירובם של כוחות האו"ם לסייע בדיכוי המרד בקטנגה ובקסאי, ביקש לומומבה מברית המועצות סיוע בצורת נשק, מזון, ציוד רפואי, משאיות ומטוסים במטרה לחזור ולשלוט במחוז המורד.

'הרפובליקה של זאיר': 4 עשורים של שחיתות קיצונית

הסיוע שניתן ללומומבה לא הצליח להביא לדכוי המרד, אך הדאגה מהתגברות השפעתה של ברית המועצות באזור הובילה בסופו של דבר להפיכה צבאית שהתחוללה כעבור שנה בהנהגתו של קולונל ג'וזף מובוטו ובתמיכת ה-CIA האמריקני. ארה"ב שלחה נשק ואנשי CIA על מנת שיסייעו לכוחותיו של מובוטו – בן בריתן של ארה"ב ובלגיה להשתלט על המדינה.

בארבעת העשורים הבאים החזיק מבוטו בשלטון רודני ואכזרי בקונגו. הוא שינה את שם המדינה ל'רפובליקה של זאיר' ואת שם בירתה לאופולדוויל החליף לקינסאשה בניסיון למחוק כל זכר לימי שלטון הבלגים. בתוך כך, הוא גם הכריח את נתיניו לאמץ שמות אפריקאים.

מבוטו, שנהג להתלבש בלבוש אפריקאי מסורתי ולנאום על השבת הכבוד ליבשת השחורה, התנהג די דומה למלך לאופולד השני. אמנם תחת שלטונו לא קוצצו איבריהם של רבבות קונגולזים, אך האלימות והדיכוי פרחו בתקופתו, והעוני ששרר במדינה נותר כשהיה. מבוטו הנדס את כל המערכות בקונגו כך שהכסף מהמחצבים הרבים שנחצבו בידי חברות אמריקאיות ואירופאיות יגיעו לכיסו הפרטי בלבד. ככל שעברו השנים המחצבים רק נחשפו והתרבו, וכך גם שחיתותו של שלטון מבוטו. עתודת נפט וגז טבעי מהגדולות בעולם התגלו בזאיר, נכרו בה זהב ויהלומים שהכמות שלהם רק גדלה ככל שהמחצבות התפתחו. בנוסף לאלה, נמצאו שם גם מתכות נדירות כגון קובלט וקולטן שהשימוש בהן החל רק במחצית השנייה של המאה ה-20.

מבוטו, שנחשב לאחד המנהיגים המושחתים ביותר בהיסטוריה, גנב בין 5 ל-15 מיליארד דולר מרווחי המחצבים, ודאג להשאיר את קונגו שסועה ונכשלת. בימי שלטונו הארוכים, אוכלוסיית קונגו הכפילה את עצמה אך למרבית האזרחים לא הייתה פרוטה – ובטח שלא משכורת חודשית או חשבון בנק. ככל שהביקורת נגדו הצליחה להישמע כך גבר לחץ בינלאומי לשנות את מבנה שלטונו, מה שהחליש את כוחו.

'מלחמת העולם של אפריקה'

באביב 1994 פרץ ברואנדה, שכנתה הזעירה של קונגו ממזרח, רצח עם מחריד. בתוך 100 ימים נרצחו ברואנדה הקטנה כמיליון בני אדם, רבים מהם במאצ'טות ובגרזנים. שלטון בני ההוטו הקיצוני ניסה להשמיד את כל בני הטוטסי. מיליציה של רואנדים בני טוטסי שגלו זה מכבר לבורונדי פלשו למדינה על מנת להגן על אחיהם הנטבחים. בני ההוטו, שהיו שיכורים מהרצח ההמוני שביצעו, לא הצליחו להדוף את המיליציה של בני הטוטסי שכבשה את המדינה. בקיץ 1994 נמלטו למחוז קיוו שבמזרח קונגו מאות אלפי בני הוטו, ביניהם רבבות ואולי אף מאות אלפי רוצחים, לצד נשים וילדים.

המיליציה של בני הטוטסי, שזה עתה השתלטה על רואנדה, רדפה אחרי פושעי רצח העם לתוך קונגו. במהרה נכרתה ברית בין אנשי שבט הטוטסי של רואנדה לטוטסי שבקונגו ולמספר מיליציות שבטיות נוספות, אחת מהן הייתה המיליציה של לורן קבילה. יחד הם החלו לכבוש את קונגו הענקית והשסועה, שלא החזיקה מעמד. צבא קונגו התפרק לגורמים על רקע שסעים שבטיים, ועשרות מיליציות הוקמו במהרה. המיליציות וגדודים שונים מהצבא מיהרו להשתלט על מכרות, במיוחד במזרח המדינה, שם מרוכזים מרבית המחצבים.

מדינות אחרות השוכנות על גבולותיה של קונגו מיהרו לפלוש אליה גם הן, על מנת לבזוז מהמרבצים הרבים הנמצאים בשטחה. כל מדינה טענה שהיא מגנה על שבט כזה או אחר שקשור בה ופלשה לקונגו. 'מלחמת קונגו' כונתה אז בתקשורת המערבית 'מלחמת העולם של אפריקה'. מלחמה זו כללה מעשי טבח המוני שאפילו קונגו לא ידעה מאז ימיו של לאופולד השני. בני הטוטסי שפלשו מרואנדה נכנסו לתוך מחנות פליטים של בני ההוטו וטבחו ברבבות ואולי אף מאות אלפים. מיליציות של ההוטו טבחו בקונגולזים בני טוטסי ובני שבטים אחרים שלחמו לצד הטוטסי. חיילים אוגנדים ורואנדים ביצעו אף הם מעשי טבח ואונס המוניים.

הסכמי הפסקת אש נחתמו מספר פעמים, אולם המלחמה נמשכה לתוך המאה ה-21 ובמובנים רבים עד ימינו. במאי 1997 נראה היה כאילו המלחמה נגמרה, לאחר שצבאו של לורן קבילה השתלט על הבירה קינסאשה ועל המדינה כולה לאחר 37 שנות שלטונו של מבוטו. קבילה מיהר לשנות את שמה מ'זאיר' ל'רפובליקה הדמוקרטית של קונגו', אולם שלטונו היה דומה במהותו לשלטון מבוטו. בשום שלב הוא לא הצליח למשול במדינה, לפרק את המליציות הרפבות הפועלות בה או לשלוט על המכרות במזרח קונגו.

מתכות נדירות לתעשייה הטכנולוגית: שובה של קללת המחצבים

מהפכת הסלולאר, המחשבים הניידים והרכבים החשמליים הקפיצו את הביקוש לכמה מחצבים נדירים המשמשים לסוללות ולמסכי המגע. קובלט – מתכת שלפחות 60% מהכרייה שלה כיום, ויותר מזה בראשית המאה ה-21, נעשית במזרח קונגו. מתכת נדירה נוספת, שדרושה לתעשיית ההיי-טק, היא הקולטן, שכ-45% ממנו נכרה במזרח קונגו וברואנדה הסמוכה, שנוהגת לבזוז את המכרות הקונגולזים. כריית המתכות האלה, בדומה לכריית הזהב והיהלומים, נערכת באינספור מכרות קטנים הנשלטים בידי מיליציות רצחניות, ובהם מועסקים ילדים קטנים בתנאי רעב. המלחמות בין המיליציות על השליטה במרבצי המתכות נמשכות לבלי סוף.

לפי הערכות שונות של חוקרים, מאז תחילת מלחמת קונגו ב-1996 ועד היום נרצחו לפחות 6 מיליון בני אדם, נשים וטף, ומיליוני נשים נאנסו. המלחמה על המחצבים הנדירים, כמו גם על מכרות הזהב והיהלומים, נמשכת עד היום. אולם היא נערכת בגלים, לעיתים מתעצמת ולעיתים נרגעת לתקופה. כעת אנו חוזים בתקופה של לחימה עצימה הנובעת מהצלחתה של מילציית M23 הזוכה לגיבוי של צבא רואנדה לכבוש שטחים נרחבים במזרח קונגו. כאמור, גורלם האכזר של הקונגולזים טמון באדמה.

החיים במזרח קונגו תחת M23

כוחות מיליציית הטוטסי M23 שולטים כעת בשטח נרחב בו חיים כמה מיליוני בני אדם. כחודש לאחר שכבשה המיליציה את העיר גומה, החיים בה חזרו לסדרם, כך דווח בסוכנות הידיעות הגרמנית DW המסקרת את המתרחש במזרח קונגו מהשטח. פידל נקולו, נהג מונית-אופנוע ששוחח עם DW, מאמין שהמצב הביטחוני השתפר מאז שהממשל החדש השתלט על העיר, אבל צריך לעשות יותר.
"המצב שונה ממה שהיה פעם. לפחות מבחינת בטיחות, התחושה היא שהמצב טוב יותר ממה שהיה קודם, למרות שכשאנחנו חוזרים הביתה מהעבודה בערב, יש מקרים של חוסר ביטחון בשכונות שלנו. אבל על הכביש המצב טוב" אמר ל-DW.

לאחר שכבשו את גומה – בירת מחוז צפון קיוו – בסוף ינואר, לוחמי ה-M23 השתלטו במהירות על בוקאבו, בירת מחוז דרום קיוו, מה שהעניק למיליציה דריסת רגל הרחבת באזור.
לפי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), למחרת כיבוש בוקאבו, החיים בעיר "חזרו לשגרה, אך מקורות מקומיים דיווחו על עלייה בפשיעה", במיוחד על פריצות על ידי גברים חמושים. העלייה בפשיעה נובעת מהפצת כלי נשק שננטשו על ידי חיילי הצבא שערקו או נמלטו, ציינו בסוכנות, ואמרו כי הדבר "מעלה את הסיכון להגברת חוסר הביטחון במחוז".