היעדר אסדרה וביקורת על הכרייה בים המלח הוביל לנזק סביבתי חמור, ועשרות מיליוני שקלים לא נגבו, לפי דו"ח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שפורסם היום (שלישי). המבקר אף קורא לשקול מחדש את תנאי הזיכיון והפיקוח עליו.

בדיקות המבקר נערכו בינואר-יוני 2024 בשטחי הזיכיון של חברת מפעלי ים המלח (מי"ה). הזיכיון עצום בגודלו, פי כמעט 11 משטחה של תל אביב. מהדו"ח עולה כי בשטחים אלו מתנהל כמעט "מערב פרוע", שבו המדינה אינה מודעת, או מודעת באיחור, לרבים מהנזקים. כך למשל, על פי הדו"ח, רק ב-2023 החל המשרד להגנת הסביבה למפות את כל התעשיות בזיכיון, וגילה כ-230 תשתיות תעשייתיות, שחלקן מעולם לא עברו אסדרה סביבתית.

מהדו"ח עולה שהיעדר האסדרה גורם לעיתים נזקים כבדים לסביבה. בין המקרים שמונה הדו"ח: אירוע מתמשך של זליגת אשלג ממסוע צפע שמגיע לבסוף לשמורת הטבע מדבר יהודה; שמונה דליפות חומרים מזהמים מקווי ההולכה לשמורת הטבע בין 2020 ל-2024; ואירוע דליפה נרחב מתעלת ההזנה של בריכות האידוי ב-2022, שנוסף על בזבוז המים של ים המלח המתייבש, גרם לתמותה נרחבת של חי וצומח, חלק ממינים מוגנים.

על פי ממצאי הדו"ח, נמצאו גם מקרים רבים של תחנות כרייה שננטשו בלי שעברו את השיקום הסביבתי הנחוץ, וכך הפכו למוקד סכנה לאדם ולסביבה. נוסף על כך, לא נגבו הכספים שמגיעים למדינה עבור קרן שיקום המחצבות, שיכלו לממן את הטיפול בנזקים, בהיקף של 8.5 מיליון שקלים בעשור האחרון. זאת, נוסף על כ-112 מיליון שקלים, שלהערכת מבקר המדינה הייתה אמורה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לגבות עבור חומרי הגלם שהופקו בעשור האחרון אך לא גבתה. סכום דומה של בין 90 ל-135 מיליון שקלים היה אמור לגבות המשרד להגנת הסביבה על הטמנת הפסולת, אולם אף שהיטל ההטמנה נכנס לתוקף כבר ב-2007, הכסף לא נגבה מעולם.

הדו"ח כמעט אינו עוסק בעתידו של ים המלח, שנמצא בתהליך ארוך של התייבשות ודעיכה. מצב זה כה חמור, שאפילו בתוכנית השאפתנית של המשרד להגנת הסביבה ל"הצלתו", שהושקה במאי שעבר, הודו במשרד ש"מדברים על האטת הירידה".

עם זאת, הדו"ח מעריך כי עקב בעיות שונות, כ-25% מהמים ששואבת מי"ה מבריכות האידוי דולפים, מה שמחייב שאיבת מים נוספים במקומם.

המבקר מאשים את רשויות המדינה, ובמיוחד רמ"י, משרד האנרגיה ומשרד הסביבה. עם זאת, הדו"ח מדגיש גם כי המועצה האזורית תמר, ששטחי הזיכיון חופפים במידה רבה את שטחה, אספה מידע רב על שטחי הזיכיון, אך לא חלקה אותו עם רשויות המדינה. הדו"ח ממליץ כי מעתה יושם דגש על העברתו של מידע זה לרשויות השונות.

הדו"ח גם ממליץ למדינה להגדיר תנאים סביבתיים ברורים ונוקשים בהרבה לבעלי הזיכיון, ולהגביר את הפיקוח על יישומם. הוא גם דורש כי רמ"י והמשרד להגנת הסביבה יפעלו לטפל בבעיות הקבועות, בהן זליגות האשלג, וכי המשרד להגנת הסביבה יהדק את פיקוחו בתחום הפסולת. המבקר מציע גם שרמ"י ומשרד האנרגיה ישקלו מחדש את תנאי הזיכיון לקראת פקיעתו ב-2030.

זיכרון קצר, זיכיון ארוך

זיכיון הכרייה בים המלח, שנחשב למשאב טבע יוצא דופן ולפלא עולם, חריג בהיקפו ובהרשאותיו. הזיכיון משתרע על כ-652 קמ"ר. גם תנאי הזיכיון חריגים בטוטאליות שלהם, וכוללים בעלות מוחלטת של בעל הזיכיון על כמעט כל אספקט של משאבי הטבע – מי הים, המינרלים בקרקע, בריכות האידוי ועוד, כולל זכות להחליט כמעט ללא התייעצות עם המדינה על הקמת אתרים חדשים ובעלות עליהם.

הפיקוח מזכיר את המערב הפרוע, ולא במקרה: הזיכיון באופיו הוא מעין ירושה מהמנדט הבריטי, שבו חולקו אזורים גדולים לבעלי הון כמעין "חלקה קולוניאלית". לפני קום המדינה פעלה באזור ים המלח "חברת האשלג הארץ-ישראלית", שהפכה בהמשך למפעלי ים המלח. זו פעלה בתחילה בתור חברה ממשלתית, שזכתה להרשאות נרחבות מאוד לפעילותה עם חקיקת חוק הזיכיון ב-1961. החברה הסתפחה ב-1968 לכי"ל, שאיגדה כמה חברות ממשלתיות. עם הפרטת  כי"ל בשנות ה-90, עברה הבעלות, כמעט ללא שינוי של זכויות הזיכיון הטוטאליות, לבעלות פרטית של שאול אייזנברג, ובהמשך למשפחת עופר, שמחזיקה בכי"ל, ומי"ה בתוכה, עד היום.

כך נוצר מצב שתנאי הזיכיון, שנועדו לחברה ממשלתית שמטבעה פועלת בפיקוח הדוק יותר של המדינה, הועברו לחברה פרטית, שהיה לה מה להרוויח מהיעדר הפיקוח. בעת שחוקק הזיכיון המודעות לנזקים סביבתיים הייתה פחותה בהרבה, אך הזיכיון עודכן מעט, אם בכלל, בתחומים אלו.

על פי החוק, הזיכיון אמור לפוג ב-2030, ואז יהיה ניתן לחדשו. אולם חוקי המכרז בנויים כך שלבעלים הנוכחיים של הזיכיון יש יתרון מובנה, שכולל את הזכות להשוות את הצעתו לכל הצעה שתנצח במכרז. יתרון זה צפוי להרחיק משקיעים רבים, ולהפוך את הניסיון לייצר תחרות שתשפר את תנאי הזיכיון עבור המדינה לקשה מאוד.

המשרד להגנת הסביבה: "המשרד מברך על פרסום דו"ח המבקר בנושא ניהול זיכיון ים המלח ואף החל ביישום מרבית ההמלצות ללא קשר להליך הביקורת, וזאת עוד טרם תחילת הליך הביקורת.

"המשרד פועל בימים אלה, וכחלק מהיערכות המדינה לתום תקופת הזיכיון, לקביעת תנאים סביבתיים עדכניים לכלל התשתיות התעשייתיות בשטח הזיכיון – הן לתחומי המפעלים והן לתשתיות הנמצאות מחוץ למפעלים. בין היתר המשרד השלים את כתיבת טיוטת תנאי רישיון עסק לכל התשתיות העיקריות ובכוונתו להחיל דרישות אלו בחודשים הקרובים, בהלימה לעיקרי המלצות מבקר המדינה.

"המשרד יחד עם אגף החשכ"ל במשרד האוצר פרסם לאחרונה להערות הציבור דו"ח משותף מקיף העוסק בהיערכות הממשלה לתום תקופת זיכיון ים המלח ב-2030 והקצאת הזיכיון העתידי. הדו"ח מתמקד בהמלצות כלכליות וסביבתיות לשם קביעת התנאים לזיכיון העתידי להפקת משאבים מים המלח, תוך שמירה על האינטרסים של הציבור והגנת הסביבה הייחודית של אזור זה. המלצות הדו"ח מכוונות לפתח מודל רגולטורי שישלב בין האינטרסים הכלכליים והסביבתיים, ויבטיח ניצול בר-קיימא של משאבי ים המלח, תוך הגנה על האזור למען הדורות הבאים".

משרד האנרגיה והתשתיות: "פרשנותו של המבקר את פקודת המכרות אינה נכונה. מחצבות בתחום הזיכיון, אשר משמשות את בעל הזיכיון לצורכי המפעל שלו ואינן משמשות למסחר בחומרי מחצבה, אינן טעונות רישיון לפי פקודת המכרות, ואינן נדרשות לשלם לקרן לשיקום מחצבות.

"חובת השיקום של כלל אתרי הכרייה בתחום זיכיון ים המלח חלה על חברת מפעלי ים המלח, בעלת הזיכיון לפי חוק זיכיון ים המלח, בדומה לכלל חובות החברה לשיקום ולהסדרה של שטחים אחרים בתחום הזיכיון. המשרד עורך ביקורות תקופתיות לאתרים אלה ולא תועדו במסגרתן חריגות כרייה ביחס לתכניות המאושרות".

לובי 99, הלובי הציבורי: "הדו"ח הוא קריאת השכמה לכל העושים במלאכה לקראת תום הזיכיון ולקראת הזיכיון העתידי. מדינת ישראל הפקירה את ים המלח במשך שנים בידי התאגיד ICL (כי"ל), ועל הרגולטורים לשנות גישה ולהתחיל לדאוג לאינטרס הציבורי, לאוצר הטבע הנדיר שהוא ים המלח, שמצוי בבעלות שלנו, האזרחים, ולא של עידן עופר.

"אנחנו מתריעים זה שנים שבשטח הזיכיון מתקיימת מדינת כי"ל ולא מדינת ישראל – והנה, הדו"ח מוכיח שכך הדבר. הרגולטורים, מצדם, מתנערים מאחריות ולא עושים את הנדרש כדי להגן על האינטרס הציבורי, הסביבתי והכלכלי, שאותו כי"ל רומסת ברגל גסה. כבר לפני שנה נפגשנו עם המפקח על המכרות במשרד האנרגיה וקראנו לו לעשות את תפקידו ולפקח על הנעשה בשטח הזיכיון, כולל גביית כסף על החציבה – 120 מיליון שקלים שיכולים לשמש את הקופה הציבורית, אך לא מעניינים אותו ואת רמ"י.

"גם למשרד להגנת הסביבה יש כשל בשמירה על הסביבה – כבר לפני שנה קראנו להסדיר את אתרי הפסולת הענקיים שנמצאים בשטח הזיכיון ומכילים עשרות טונות של פסולת – חלקה מסוכנת ומזהמת. כעת מתברר שאם האתרים היו מוכרזים כאתרי הטמנה, קרן הניקיון הייתה מתעשרת בכ-100 מיליון ש"ח נוספים בשנה, לטובת הציבור כולו. לקראת תום הזיכיון הנוכחי ולקראת הזיכיון הבא, הממשלה חייבת לשנות גישה ולהתחיל לדאוג באמת לאוצרות הטבע ולסביבה בים המלח, ששייכים לציבור הישראלי כולו, ולא רק לעידן עופר".