קו פרשת המים הראשון בשינוי העמוק שעובר העולם המערבי היה בברקזיט. החלטתם של מרבית אזרחי בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי, בניגוד לדעת כל המומחים, הכלכלנים ונציגי המפלגות הגדולות, סימנה את עלייתו של כוח פוליטי חדש למרכז הבמה. אלא שלזרם הרעיוני הזה לא הייתה תנועה. מפלגת יוקיפ, שנשאה את דגל הברקזיט, הייתה ארגון רופף שמנהיגה נייג'ל פרג' אף פרש לאחר התוצאות. מורת הרוח שהתגלתה בקלפי ממשיכה להיטלטל בין המפלגות. בריטניה נותרה עם החובה המפוקפקת לעזוב את האיחוד, ושאר העולם עם תחושת ההלם.

ניצחונו של דונלד טראמפ ב-2016 היה ספיח של הברקזיט, עוד הצבעת מחאה למועמד שאפילו המפלגה שבראשה עמד לא ממש רצתה בו. קשה להצביע על מהלכים גדולים שקידם בכהונה כאוטית זו. אבל בשנים שחלפו מאז העולם השתנה, ובחירתו של טראמפ כעת נראית כמו קו פרשת המים השני.  האצבע המשולשת שנשלפה לסדר הקיים ב-2016 הפכה לזרם רעיוני, תרבותי ופוליטי פחות או יותר מגובש, עם צוותי חשיבה, פוליטיקאים, כלי תקשורת ותוכניות מגירה. יש בו רעיונות חדשים, תפיסות חדשות, וכעת הוא אולי מתחיל לחולל היסטוריה חדשה.

עוד מוקדם להגיד מה הסדר החדש הזה, אבל אפשר כבר לומר מה הוא לא – הוא אינו דמוקרטיה ניאו ליברלית מהסוג שנוצר בעולם המערבי ב-30 השנים האחרונות. המוסדות והרעיונות עליהם התבסס הסדר הקודם חוטפים מכות לאורך כל המגרש: השוק החופשי מקבל מכסים, הממשל המקצועני חוטף את מאסק, על הליברליות והפרוגרסיביות הוכרזה מלחמת תרבות, ברית הדמוקרטיות המערביות מוחלפת בתועלתנות לאומית והפוליטקלי קורקט סופג ארטילריה של וולגריות.

ניסוח להגיונות החדשים שנוצרים אפשר למצוא בתגובתו של ג'ו פוסוביק, עורך עיתון ימין קיצוני שגם מסתובב באזורו של טראמפ, לביקורת של דאגלס מארי, סופר ופעיל ימין בעצמו, על נטישת אוקראינה על ידי תנועת המאגה (MAGA) וטראמפ: "העולם שאתה מדבר עליו לא קיים יותר. יש פנטזיה על סדר עולמי בהובלה אנגלו אמריקני, שולחן שח בו ניו יורק ווושינגטון מזיזות את הכלים על השולחן וכולם מסכימים. העידן הזה מת. טראמפ רואה את זה, מאגה רואה את זה. עתיד העולם הוא לא איזה סדר עולמי גלובלי, אלא מדינות לאומיות ששמות את האזרחים שלהם במקום הראשון".

האישיות וההיסטוריה

כדי להבין לאן העולם הולך רבים מנסים להבין מה קורה בראש של טראמפ. היוכלת לחזות את החלטותיו של טראמפ מוגבלת, ולא רק בגלל אופיו הכאוטי. טראמפ הוא אולי חלק מרכזי בפאזל, אבל נדרשת ראייה רחבה של הנסיבות והתנאים בתוכם הוא פועל.

כל תיאור וניתוח היסטורי מתחיל בשאלה 'איפה שמים את המצלמה?' – בין תפיסה הרואה באישים ספציפיים כמניעים את ההיסטוריה ("האישיות הדגולה"), לבין תפיסה המנסה לתאר את רוחה של התקופה והכוחות החברתיים, הרעיוניים והכלכליים שפועלים בה (היסטוריה חברתית). בתווך יש נקודות מיקוד אפשריות רבות: הדינמיקה בין המנהיגים בקצה הפירמידה, הפסיכולוגיה של המנהיג הבודד, הרעיונות והפילוסופיה של התקופה, תנועות פוליטיות וחברתיות או שינויים כלכליים. את הכרזת העצמאות אפשר לתאר דרך דמותו של בן גוריון, דרך המחלוקות בתנועה הציונית, דרך השינויים הכלכליים באירופה או דרך ביסוס מדינות הלאום אחרי מלחמת העולם השנייה.

בהקדמה לביוגרפיה המונומנטלית שלו להיטלר, מתעכב איאן קרשו על המורכבות שבניסיון להעריך את מידת השפעתה של דמות יחידה על ההיסטוריה. קרשו המגדיר עצמו כהיסטוריון "ביקורתי כלפי ביוגרפיות", מסביר מדוע הבנת תכונותיו של המנהיג חייבת לבוא בד בבד עם המאמץ "למצוא את הכוחות החברתיים והמבנים הפוליטיים" שאפשרו את קיומו. קרשו מנסה לגשר על הפער על ידי מציאת ההדדיות בין הצדדים. היטלר, הוא קובע, היה "המוקד של המתקפה הנאצית על שורשי הציביליזציה", אבל הוא היה "ראש נושאי דברה, לא הגורם הראשי לה".

קשה להפריז בחשיבותו של טראמפ, שיכול בהבל פה להפיל שווקים, להניע אוניות משא ממסלולן, להצית ולסיים סכסוכים, להזיז נושאות מטוסים, או לשבור בריתות והסדרים שהחזיקו מעמד עשורים. אבל כמו כל מנהיג, טראמפ הוא גם גילום של כוחות חברתיים עמוקים יותר. בין טראמפ לטראמפיזם, לפופוליזם, או לתנועת המאגה, יש מערכת יחסים הדדית. הוא נתן מילים (או 'גילום בבשר') למה שרבים מרגישים, אבל לסלידה מהסדר החברתי הליברלי שורשים עמוקים. גם בהעדרו של טראמפ, השאלה מה יקרה לכוח הזה שעלה על בימת ההיסטוריה נותרת פתוחה.

על פרשת דרכים

בישראל מגמות הקיטוב, והפופוליזם מימין התגלו בעיקר סביב המאבק על תכנית לוין למערכת המשפט. אבל מאז הן מתגלות שוב ושוב סביב מגוון סוגיות, בהן המרחב הציבורי מתפצל לשני עולמות זרים ונפרדים. למקרה הישראלי מאפיינים משלו (וגם יסודות חברתיים שונים), אבל בשורה התחתונה גם פה נמצאים המוסדות הקיימים והאליטות תחת מתקפה.

לגבי התגובה למתקפה, בסביבת מרכז-שמאל בישראל מתקיים ויכוח, שמדי פעם עולה על פני השטח. את הצדדים אפשר לכנות, במידה רבה של הפשטה, מחנה הפשרה ומחנה ההכרעה. זה היה ברור ביחס לשינויים במערכת המשפט, אבל המתח הזה מתבטא בצורות שונות בכל סוגיה.

הגבול ביניהם לא קשיח. כולם מוכנים לאי אלו פשרות, ואף אחד לא מוכן לכל פשרה שבעולם. אבל יש סנטימנט שונה לגבי הצד השני, אופי אחר של דיון, ופער במטרה בסיסית: האם עדיף להדוף את המתקפות בכל מחיר, או לנהל דיון, לבחון טענות, ולחתור לשינויים בהסכמה.

יש הרואים בשורש המחלוקת בין המחנות פער בהבנת עוצמת הסיכון: מחנה ההכרעה משוכנע שהדמוקרטיה בסכנה, ולכן הוא מוכן להשליך עצמו על כף המאזניים כדי להמשיך את קיומה. ואילו מחנה הפשרה לא מתייחס לאיום על הדמוקרטיה ברצינות.
אני חושב שזו פרשנות שגויה. תחושת הסכנה והדחיפות משותפת לשני המחנות. השאלה היא מה לעשות לגבי זה, וברמה בסיסית יותר  – מה הבעיה?

מי שחושב שהדגם של הדמוקרטיה הליברלית מערבית שהתעצב בשלושים השנים האחרונות הוא טוב ונכון, מי שלא חש נימה של צביעות בדיבורים על צדק,  דמוקרטיה, ופלורליזם, רואה בהכרעת הצד השני ושימור הסדר הקיים בתור התוצאה הטובה ביותר. הוא אולי יכול לראות צורך בתיקונים קלים פה ושם, אבל המערכת מבוססת על ערכים נכונים, והשינויים שצריכים להתחולל הם ברמת היעילות, המאבק בשחיתות או בשיפורים נקודתיים.

מי שרואה את המציאות באופן הזה גם יאמין שהכוחות האנטי דמוקרטיים מונעים מלמעלה, תוצאה של עליית אליטה פוליטית חסרת אחריות שמשטה בהמונים להאמין שהמציאות לא טובה, למרות שהיא בסך הכל כן. הפתרון הטוב ביותר הוא סילוקה של אותה אליטה, בידודה, הוקעתה או הגבלתה באמצעות החוק, עד שתתייבש ותרד מבימת ההיסטוריה.

מנגד, מחנה הפשרה סבור שיש בעיה בדמוקרטיה הליברלית המערבית, על אף היתרונות הרבים שלה. שיש לה מושגים מעוותים של צדק, לאומיות, שוויון וחופש. שהיא טועה בצורה בסיסית לגבי הגירה, שימוש בכוח והתמודדות עם איומים. שמחאות התמיכה בחמאס אינם רק בנים חורגים של המוסר הליברלי, אלא משקפים משהו מעצם מהותו. הוא אולי שולל את עיקר הביקורת הפופוליסטית, אבל הוא גם מזהה בה שביבים של אמת. והוא רואה את העיוורון של האליטות, הצודקות בעיני עצמן.

מחנה הפשרה לא שולל את הסדר הקיים מכל וכל – מי שעושה זאת כבר עובר למחנה המהפכני (ויש שאכן עושים זאת). אבל כן מאמין שהיציבות שלו מזויפת, ושיש דברים שצריכים להשתנות על מנת שתהיה אמתית. כוחות הנגד שמשתחררים כתוצאה מהפגמים האלה הם תרופה גרועה מאד. הבוז לערכים, לסדר הקיים, עלול להוביל לשינויים גרועים במקרה הטוב, ולתוצאות נוראיות במקרה הרע. אבל את הכוח הזה לא ניתן ולא נכון פשוט להכניע. צריך לנסות לנתב אותו לכיוונים מועילים, או לפחות פחות מזיקים.  הכרעתו רק תוביל להתפרצות מחודשת וקשה יותר.

כך, יריב לוין, שמחה רוטמן ובנימין נתניהו הם אכן פוליטיקאים חסרי אחריות ולא מנהיגים ראויים. אבל אין לשגות באשליות לפיהן סילוקם יביא להיעלמות הכוחות שיצרו אותם. אלה יכולים אולי לקבל גילום מתון ואחראי יותר. אבל הם גם יכולים להתגלם בצורה גרועה הרבה יותר.

זו גם הסיבה שהצדדים חלוקים על משמעות ה'נצחונות הטקטיים' (לדוגמה: דחיית בג"ץ את ביטול עילת הסבירות אולי תמנע את שינוי המערכת בטווח הקצר. אבל מה היא תעשה לטווח הארוך?) ובעיקר הניצחון האסטרטגי: בניית מרכז פוליטי חדש שינסה לנתב את מורת הרוח לכיוון טוב יותר, או הבסת התנועה הפופוליסטית ובידודה.

בעוד הימין הפופוליסטי הולך ומתהווה כתנועה פוליטית וגלובלית חדשה, לצד שמנגד יש את אותם גופים ורעיונות פוליטיים של עולם שכבר הופך לישן. התשובה לשאלה מה הדרך להתמודד עם השינויים תתברר בעיקר במבחן התוצאה. נראה שאלו שנים של טרנספורמציה, ויש לקוות שתתרחש בדרכי שלום. אם כך יהיה, אולי מישראל תצא הבשורה.