עשרות פעילים הגיעו מכל קצוות העיר רחובות למבנה עירוני קטן במרכז העיר אמש (ראשון). אתמול בבוקר נשלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ של הפעילים: 'רוצים לסגור אותנו, יש כנס חירום'. במעגל גדול יושבים תושבי העיר מכל קצוות האוכלוסייה, מכל הצבעים, מכל הזרמים ומכל הגילים. רובם מתנדבים, כל אחד מייצג שכונה או קהילה בתוך העיר.

"זה אירוע בקנה מידה ארצי", מסביר לפעילים יוני רוטנברג, המנהל היישובי ברשות לביטחון קהילתי ברחובות. "דווקא עכשיו, כשהתחילו לקבל תמיכה והכרה מהעירייה, הגיעה מכה מלמעלה. בשבוע שעבר התחילה להסתובב השמועה, שאפילו בהנהלה של הרשות לא הבינו מה קורה, ומאוחר יותר הבנו שהשר החליט על קיצוץ של 150 מיליון שקל".

מ"מ השר לביטחון לאומי חיים כץ הודיע על קיצוץ של יותר מ-80% בתקציב הרשות הלאומית לביטחון קהילתי במשרדו. עבורו ועבור משרדו זו אולי שורת תקציב אחת. אבל עבור עיר אחת – זה עולם ומלואו. קולות השתאות נשמעים בהקל, אך האוזניים קשובות. "זה אומר פיטורים וסגירה של הרשות לביטחון קהילתי", ממשיך רוטנברג בכאב. "דווקא עכשיו, כשאנחנו מנסים לשקם את עצמנו ולבנות את הקהילות מחדש. אם הפרויקט הזה ייסגר, כלל הפעילויות שאנחנו עוסקים בהן היום, שהן אתם, לא יוכלו עוד להתקיים, ואנחנו לא נוכל להיות שם ולעמוד מאחוריכם. זו הייתה יצירה של יש מאין. משהו שלא היה לפני כן, ובנינו יחד. ואני נורא מפחד שזה יחדל מלהיות".

כוונתו של כץ, לדברי רוטנברג, היא לתקצב פרויקטים רוחביים על חשבון הפעילות הקהילתית ברשויות. "ומה עם הצרכים של כל יישוב?" שואלת אחת הפעילות. "הצרכים שלי ושל השכונה שלידי לא זהים, אז שלנו ושל תל אביב או באר שבע?" רוטנברג משיב: "חשוב שתבינו את זה, אין לזה שום קשר לרמה העירונית. מעריכים אתכם פה".

חלק מהפעילים מתעצבנים, אבל רובם פשוט עצובים. חסרי אונים מול ההחלטה שהתקבלה מעל לראשם. מתייעצים מה כדאי לעשות. אולי לצאת למחאה? אולי לחבור לעוד רשויות? אולי פשוט לוותר? "זה לא ייסגר. לא יכול שזה ייסגר. צריך לחסום את הכביש, לעשות פיצוץ", אומר פעיל נוסף. "אני מחר אשים שלט: 'חיים כץ, תודה שסגרת את הגינה הקהילתית, תודה שסגרת את סיירת הורים'".

אחד המתנדבים הוותיקים מספר: "עברנו יחד את הקורונה, עברנו את 7 באוקטובר ואת המלחמה, אנחנו לא נוותר עכשיו", ופעילה צעירה מוסיפה: "אנשים לא מבינים כמה הפעילות של הרשות קריטית. כמה העירייה לא יכולה להחליף את הפעילות הקהילתית. מוכשר פה דור שפועל בתוך הקהילה, שבונה מנהיגים בתוך הקהילה, אין לזה תחליף. והם לא מבינים מה הנזק שהולך להיגרם".

"אלה דברים שאין לעירייה שום סיכוי להגיע אליהם"

תפקיד הרשות הלאומית לביטחון קהילתי (לשעבר הרשות למאבק באלימות, בסמים ובאלכוהול) הוא הובלת המאמץ הממשלתי למניעת אלימות, פשיעה, ושימוש בסמים ואלכוהול. הרשות פועלת ברשויות המקומיות באמצעות כ-1,600 עובדים ואלפי מתנדבים ומפעילה תוכניות שונות, בהן תוכניות קהילתיות ובלתי-פורמליות ליצירת אלטרנטיבה לפשיעה וחיי קהילה בריאים, שצפויות להיסגר מתחילת אפריל.

הרשות מפעילה ברחובות תוכניות רבות: מדריכי מוגנות העוסקים באיתור מצבי סיכון בתוך ומחוץ למסגרת בתי הספר, איתור נשירה סמויה וגלויה, סיירת הורים בשכונת קריית משה המונה כעשרה מתנדבים שיוצאים לסיורים בגינות הציבוריות בשכונה ודואגים לבני נוער וצעירים בלילות, ועוד עשרות מנהיגי קהילות, מדריכי נוער ועוד.

אבל הדבר המיוחד שנוצר בעיר רחובות הוא המנהיגות הקהילתית, שמוביל כל אחד מיושבי המעגל. חלק מהקהילות הן של שכונות או אזורים גאוגרפיים בעיר, וחלק קהילות אורגניות, כמו קהילת הלהט"ב, קהילת יוצאי אתיופיה וקהילות דתיות וחרדיות. בכולן מובילי הקהילה נושאים תפקיד בשגרה ובחירום.

את ורד ברון (51), עדי מוסקוביץ' (61) ונדב פרננדס (43) תפסנו בדיוק בסיום אירוע פורים קהילתי של שכונות נווה יהודה ושדרות חן, כשפארק הבנים בשכונה מלא בתחפושות ושמחה. יש שם פינות יצירה, וילדים ובני נוער הגיעו ל'שוק קח-תן' להחליף ולמכור בכמה שקלים צעצועים ויצירות. בני הנוער הבוגרים יותר הכינו מיצי פירות ומכרו אותם יחד עם משולשי פיצה במספר שקלים בודדים. הם גם אלה שעזרו בתפעול האירוע, הקמתו ופירוקו.

"אנחנו מתנדבים כולנו", מספרת ברון, מנהיגת הקהילה בשכונת נווה יהודה. "יש לנו אנשים שמנגנים, יש כאלה שבאים לעשות פעילות עם הילדים, אנחנו משלבים מחויבות אישית של תיכון קציר שבאים ועוזרים לנו בתפעול. זה גוף של כל הקהילה, כל אחד מביא רעיון ואנחנו זורמים איתו".

מוסקוביץ' מספרת שהשכונה שהיא מנהיגה, שדרות חן, היא שכונה מעט יותר מבוגרת. החיבור עם שכונת נווה יהודה, שחיות בה הרבה משפחות צעירות, מאפשר הרבה. "את רואה פה", היא מצביעה על בית פרטי קטן לא רחוק מהפארק. "פה מתגורר קשיש ערירי, בן 80, שבקורונה היה לו מאוד קשה. יחד עם ורד ציוותנו לו אנשים מהשכונה שיבואו לדאוג לו, לעזור לו עם קניות, להפיג את הבדידות ולוודא שיש לו את כל מה שצריך".

"גם פה", מצביעה ברון על בית נוסף. "נכון", צוחקת מוסקוביץ', ומסבירה שהיו יותר מ-100 כאלה בשכונה. "נתנו מענה לכל המבוגרים בשכונה, הצמדנו להם אחד-אחד, דאגנו להם לתרופות, לאוכל, לחברה. וגם לא קשישים – אנשים שחלו בקורונה ולא יכלו להוריד את הזבל, אז בא שכן והוריד את הזבל; מישהי שפחדה ללכת ברחוב, אז מישהי בחופשת לידה ירדה לטייל איתה ברחוב".

בתקופת המלחמה הם הפעילו את 'המקלטים המוארים' – פעילויות שונות בכל המקלטים בשכונה, שבהם פרננדס התנדב כמוזיקאי ובמקצועו כמורה לספורט. "זה התחיל ממוזיקה, ממש ליד הבניינים, ואחר כך זה ירד למקלט", הוא מספר. "זה המשיך בקבלות שבת, חוגים, משחקים, כל דבר שעשה את המקלט למקום טיפה פחות מפחיד.

"עלה צורך מהשכונה, של הורים שהשתגעו בבית ולא היה להם מה לעשות עם הילדים", מספרת ברון, ומוסיפה שגם בני הנוער הרגישו אבודים ללא מסגרות. "בני הנוער בשכונה היו מאוד מרכזיים בהפעלה של המקלטים. הבן שלי למשל העביר חוגי שחמט, נער אחר העביר שיעורים פרטיים במתמטיקה, נערה אחרת שיעורי ריקוד. היו נערים שהיו עושים כמעט כל ערב הקראת סיפורים לקטנטנים והכינו ערכות לילדים לבתים".

בשתי השכונות המדוברות קיימת גם גינה קהילתית, קבוצת נשים, קבוצת נוער ומועדון קשישים. איך כל זה קשור לביטחון לאומי? לשלושתם יש תשובה טובה. "המטרה היא להגיע לאן שהעירייה לא יכולה להגיע", מסבירה מוסקוביץ'. בשביל זה, היא וברון אפילו עברו קורס מארגני קהילה מטעם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי. "אלה דברים שאין לעירייה שום סיכוי להגיע אליהם. אני מכירה פה כל שכן ושכן, ורד מכירה כל משפחה, איך עירייה יכולה לעשות את זה בכל העיר, ברמה של עשרות אלפים?"

פרננדס: "זה החוסן שלנו. החוסן הקהילתי. במצב של פחד, במצב שלא יודעים מה לעשות, זה מאוד חשוב שיש מישהו מתוך הקהילה שיודע לאגד, לרכז, יודע איך לכוון אנשים. אני למשל יודע, כתושב נווה יהודה, שאם צריך משהו – ורד היא הכתובת. אז הילדים מקבלים את זה גם יותר קל, הם לא פוחדים, הם יודעים איך להתמודד, הם יודעים שיש מישהו שתומך בהם, מישהו שמחבק אותם ונמצא איתם, וגם היותר גדולים, הנוער, מקבלים אחריות".

כששמעו על הקיצוץ הם רצו לבכות. "זה מאוד קשה לנו", אומר פרננדס. "אני חושב שיש פה קהילה מדהימה, יש פה חיים ויש פה כוח וחוסן בזכות הדבר הזה. הדברים הכביכול-קטנים האלה עצומים, הם בונים אותנו. ברגע שנותנים את הדחיפה הזאת – הקהילה מגלגלת את זה הלאה לדברים טובים. אבל ברגע שחותכים – חותכים את הפעילות ואת האנשים".

כמו השלושה האלה, יש עוד עשרות המפעילים את הפרויקטים ברוב השכונות ברחובות. וכמו רחובות, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי פועלת בכל הרשויות בישראל, ברבות מהן הפעילות משמעותית ויצירתית, בלתי פורמלית בתוך הקהילות, במקומות שהעירייה לא יכולה להגיע אליהן. אחרי הקיצוץ, עתידן של רבים מהפרויקטים האלה אינו ברור.

השר חיים כץ: "הרשות לביטחון קהילתי אינה נסגרת ועובדיה לא יפגעו. כמו כן, הפעילות החיונית תישמר. הרשות במתכונתה הנוכחית פועלת כגוף שמממן במרבית תקציבו שכר ותקינה ברשויות המקומיות, על חשבון פעילויות לציבור. בשל אילוצי תקציב, בוצעה התייעלות בהיקף של כמיליארד שקלים בכלל גופי המשרד (משטרה, שב"ס, כב"א). צמצום הפעילות ברשות הוא חלק מתעדוף המשימות ברקע הצרכים הגוברים של כוחות הביטחון וההצלה".