אלעד קוז'יקרו (45) הוביל את פינויים של יותר מעשרים אלף תושבים מקריית שמונה. כמחצית מהם שבו לעיר מאז הפסקת האש בצפון. מעטים המנהלים במגזר הציבורי בישראל נדרשו לכזה אתגר. אך קוז'יקרו, שמוביל את המערך הבלתי פורמלי והקהילתי של עיר הולדתו מזה 15 שנה, מסרב בתוקף להיאחז בסיפור הקורבן, למרות שגם כעת, שנה וחצי מאז 7 באוקטובר, סופו של הפינוי אינו נראה באופק.
מצד אחד, מבקר המדינה כבר מגיע לסף דלתו ומבקש ללמוד איך מפנים עיר בישראל: "לא יכולנו ללמוד פינוי מאף אחד". מצד שני – כדי שהתושבים יוכלו לחזור והעיר תשוב לתפקוד הוא צריך הרבה תקציבים. ועכשיו.

התשתית הקהילתית אפשרה להתמודד עם הפינוי

"אם יש משהו שהעבר שלנו מלמד אותנו הוא שעל אירועים הרבה פחות דרמטיים מזה העיר נכנסה לקיפאון של 20-15 שנה" אומר קוגי'קרו, מנהל המתנ"ס של קריית שמונה. מהצד זה אולי יישמע מוזר, מה למקום שמזוהה עם ג'ודו, בלט ואירועי גיבוש לגיל השלישי ולפינוי עיר. אבל בסיפור של קריית שמונה, למתנ"ס ולתשתית הקהילות בת מאות הפעילים שיושבת תחתיו היה תפקיד מרכזי בפינוי. זוהי עובדה מפתיעה במיוחד, על רקע ההיסטוריה העגומה של המתנ"ס, אשר בגלל התנהלות כושלת וקיצוצים תקציביים, מצא את עצמו בקשיים ולבסוף נסגר.

"המדינה הייתה אשמה, אבל גם אנחנו" אומר קוז'יקרו. סגירת המתנ"ס הפכה לסמל הבולט ביותר של כישלון העיר בלהשתקם ממלחמת לבנון השנייה. עם פתיחתו מחדש לפני עשור, ובמיוחד כדי לחזק את התשתית הקהילתית סביבו – הקים קוז'יקרו רשת קהילות שיצאה מתוך המתנ"ס בשלוחות לתוך השכונות. בשגרה, היא אחראית על מיזמים קהילתיים, תעסוקתיים ותרבותיים לשכונות. בחירום – הפכה למרכז התפעול של הפינוי ובהמשך ליוותה את התושבים המפונים בבתי המלון ובמוקדי הפינוי ביותר מ-560 יישובים בכל רחבי ישראל.

"אי אפשר היה שלא לפנות. לא הייתה שום קונסטלציה לעיר שחיה במקלט במשך שנה וחצי" עונה קוז'יקרו בתקיפות לביקורת שהופנתה כלפי העיר על עצם הפינוי עצמו, וחזרה לאחרונה עם ההבנה לגבי תשלומי המחיר הכבדים של הפינוי. "בסוף, אפשר להגיד שזו הייתה גם הצלחה. אבל המחיר שלה כבד – אין שכונות, אין קהילות, אין משפחות. אלפי צרכים, קשיים, תסכולים והרגשה של חוסר אונים. הסיפורים האלו יעצבו את דמותה של העיר, מבחינה חברתית, שנים קדימה".

"התקשורת אוהבת את ההתעסקות בקורבן"

קשה לחשוב על היבט שלילי אחד של פינוי קריית שמונה שלא סוקר עד תם: המשפחה הדתית שנתקעה ללא מלון שעה לכניסת שבת; מבוגרים דוברי רוסית עם מזוודות וחתול; תושבים קשי יום שמסרבים להתפנות; בתים עולים באש וצעירים שמצהירים שלא יחזרו לעיר בהפגנתיות מול המצלמות. משהו בסיפור הזה מרגיש מוכר מדי ומעלה את השאלה הנושנה: האם משהו השתנה או יכול בכלל להשתנות?

"אני זוכר איך בתקופת הקטיושות התקשורת הייתה מגיעה לעיר והמצלמה רק חיפשה את הבחורה שתצא מהבית עם הפיג'מה חצי ערומה ותתחיל לצעוק" אומר קוז'יקרו "התקשורת אוהבת את ההתעסקות בקורבן. 'קרה להם ככה, עשו להם את זה'. הבעיה היא שבסופו של דבר – אתה מקבל על עצמך את הזהות הזו. מישהו חשב אז להיכנס רגע לתוך המקלט לראות את הפעילות שהמדריכים מעבירים לילדים? את המשפחות שמבשלות ארוחה לכולם?"

"עצמת הקהילה טמונה באנשים שלנו"

מה אתה מרגיש שמתפספס בסיפור של הפינוי?
"חודשים לתוך האירוע, כשהבנו שזה הולך להימשך עוד זמן ארוך – אמרנו שחייבים לאפשר לתושבים משהו שייתן להם כוח ומשמעות. ביחד עם מנהלי הקהילות, הרמנו מעל 2500 יוזמות קהילתיות – קבוצות למידה, חוגים, גננות, מלאכות יד, אינספור יוזמות קטנות כגדולות. כולן הגיעו מהתושבים עצמם כדי לחזק את החוסן האישי והקהילתי בתקופה הקשה של הפינוי. היוזמות האלו הם חלק גדול מהפינוי ואני מספר על זה הרבה מאוד בראיונות ורואה איך חותכים שיחה שלמה רק לכמה שניות בשביל שורת המחץ של הביקורת על הממשלה. את הדברים החיוביים על הקהילה, העוצמה של האנשים – משאירים בחוץ".

חדשות טובות לא מחזיקות רייטינג
"אני לא רוצה לצייר איזה תמונה ורודה. אנחנו נקלענו לסיטואציה ואתגר מאוד קשים. לא היה לך דבר כזה בהיסטוריה של המדינה שעיר, בפריפריה, מפונה לשנה וחצי. ברור שבשביל שמישהו יקשיב לך צריך גם לצעוק וגם לבקר. אבל – וזה אבל חשוב – זה לא יאפשר את השיקום. מה שיגרום לנו לצמוח מהמצב הזה – זו דווקא התקווה, הערבות ההדדית והעוצמה של הקהילה. אני תמיד אומר לאנשים: בסוף, האור של המצלמה נכבה ומה שנשאר לנו זה אנחנו. עצמת הקהילה שלנו טמונה באנשים שלנו".

בהיעדר המדינה – יוזמות קהילתיות נשענו על פילנתרופיה

יש עוד אמת קשה שצריכה להיאמר; גם עמוק לתוך הפינוי, בכל מה שקשור מעבר לצרכים הבסיסיים של הדיור, בתי הספר והתמיכה הרווחתית הבסיסית – המדינה לא מיהרה לתת מענה לתושבים. היוזמות הקהילתיות שהוביל קוז'יקרו עמדו בעיקר בזכות שורה של קרנות פילנתרופיות שהוא גייס תוך כדי המלחמה, שאפשרו גב כלכלי לעירייה.

כמו רבים ממנהיגי הצפון, הוא משבח את שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף, שחזר לאחרונה לתפקידו: "הוא לא הגיע לעשות עלינו פוליטיקה. נטו מקצועיות". עם זאת, הוא לא חוסך ביקורת משרים בכירים אחרים שלא מיהרו להגיע לעיר הצפונית דווקא עכשיו – כשנוכחותם נדרשת. גם היום, שנה וחצי לאירוע, החוקים התקציביים שאמורים לעגן את תקציבי השיקום טרם אושרו. אמנם עברו כספים לקריית שמונה ולשאר הישובים המפונים, אך הם הועברו במתכונת מצומצמת עמוק לתוך הפינוי. גם אז, לא היה מדובר בסכומים שניתן לענות בעזרתם על צרכיהם של 22 אלף איש שפונו, ובוודאי לא לאפשר את חזרתם לעירם מוכת המלחמה.

החשש המרכזי: שהצעירים לא יחזרו לעיר

בדיוני התקציב בכנסת, נציגי הצפון כל הזמן חוזרים על המילה 'מומנטום'. אומרים שזו תקופה ייחודית מבחינה כלכלית שאם לא תנוצל – היא לא תחזור. אתה מתחבר לחשש הזה?
"אנחנו דור שהרגיש על בשרו התנהלות לא נכונה של מדינה ושל עיר. השיקום הראשוני חייב להיות מאוד קצר. אנחנו צריכים להגיע לצמיחה במהירות. זו האחריות שלנו שהפעם זה יהיה אחרת. זה חייב להיות אחרת. אז כן – בוודאי שיש חששות".

יש חשש גדול במיוחד?
"שהצעירים שלנו לא יחזרו לעיר. כרגע זו כמעט עובדה. בשיחות שאני עושה, במפגשים ובסקרים, חתך אוכלוסייה בגילאי 20 עד 35 – לא פה".

למה דווקא הם?
"אין תושב קריית שמונה שלא חשב בשלב כזה או אחר בחייו לנסות את חייו בחוץ. אבל מה, זה ניסיון מפחיד. אתה אומר לעצמך: 'איך אתפרנס? איפה אחיה? מי ידאג למשפחה שלי?'. ואז בוקר אחד באה המדינה ואומרת לך: קח כסף, תחיה בתל-אביב והמשפחה שלך גם באה איתך. וככה במשך שנה וחצי – כל החששות נזרקים הצידה. איך אמר לי עובד בבר – 'אני מרוויח פה 17 אלף ₪ בחודש, מה דחוף לי לחזור?'. איפה תמצא כאלו משכורות כאן בקרית שמונה? העיר סגורה. בשביל ללכת לפאב אתה צריך לנסוע לקיבוץ לקוות שייתנו לך לעבור בשער הצהוב. בתל אביב אין שער צהוב".

"מה שלא יוציאו ב'חכות' – יוציאו אחר כך ב'דגים'"

המצב הביטחוני והפערים הכלכליים – אלו לא רק שאלות של צעירים. איך מייצרים לאנשים רצון לחיות פה?
"אני מאמין ויודע שהפתרון של המדינה הוא פה. ככל שהמרכז יצטופף אנחנו מאפשרים פה איכות חיים אמיתית. זה לא סלוגן. הטבע של הגליל, עבודה קרובה לבית, מרחב לטייל בו, תעשיית פודטק שכבר התחילה לעלות על הרגליים – כל זה דורש השקעה. צריך לזכור שחלון הזמן שלנו קצר".

כמה קצר? לדעת קוגי'קרו נותר לקריית שמונה עד סוף השנה הנוכחית כדי להבין כמה כסף יש לה (ואין לה) כדי להעמיד תוכנית רב שנתית רצינית לפיתוח העיר לשני העשורים הבאים. אוניברסיטה כבר יש להם. עכשיו צריך לראות עד כמה המדינה תהיה רצינית ביחס להצהרות על הקמת הרכבת. מלבד זאת, העיר הגישה הצעה להחלטת ממשלה בעלות 10 מיליארד שקלים שמרכזה תימרוץ עסקים דרך הנחות מס ומענקים, התחדשות עירונית וקידום משמעותי של מרכזי תרבות.

"לפי סקירה שלנו, 40%-50% מבעלי העסקים לא מתכוונים לפתוח את העסק שלהם" הוא מסביר. לטענתו, הדרך הטובה ביותר להפוך את המגמה הזו היא דרך מענקים ייעודיים שיאפשרו כרית כלכלית להישען עליה לפחות לחודשים הקרובים, עד שמצב העסקים בעיר יחזור להיקף פעילות דומה לזה שהיה ערב המלחמה. "המדינה חייבת להבין שמה שלא יוציאו עכשיו ב'חכות', יוציאו אחרי זה ב'דגים': דמי אבטלה וביטוח לאומי. ממה שאני רואה – התפיסה למעלה השתנתה, נבחרי הציבור מובילים פה מעשה. לנו חשוב לדעת מה עוצמת המעשה".

"לא מצייר רק כישלונות"

יישובי הצפון חזרו בשבוע האחרון לכותרתו, עם דגלי החיזבאללה שעל הגבול והטילים שנורו לעבר מטולה. אבל על רקע של קיצוצים משמעותיים בתקציב 2025 – הסוגייה הכלכלית עולה גם מדבריו של קוז'יקרו. עם זאת, מבחינתו, לא מדובר רק בהזרמה של כספים בדמות תקציבים ייעודיים או מענקים. "יש לנו קושי גדול לקלוט עבודות סוציאליות. יש תקנים. בוודאי שיש ביקוש – אבל אין רצון לבוא" הוא מדגים ומסביר: "זו בעיה רצינית מאוד, אבל בבסיסה לא רק כסף. ברור שצריך מענקים ייחודיים כמו שיש באילת למורים, אבל בשביל השיקום אנחנו צריכים סיפורי הצלחה: אזורי תעשייה שבערב הופכים לפאבים ומסעדות, יזמים שמצליחים להעמיד פה חדשנות.

"שואלים אותי הרבה – איך הצלחתי להחזיק את הפילנתרופיה כל כך הרבה זמן. התשובה היא שאני לא מצייר להם רק כישלונות. לפילנתרופ אין כוח כל הזמן רק לעזור למסכן. הוא רוצה לראות בני נוער מצטיינים ויוצאים ללימודים גבוהים, ולא רק איך הצלחתי לגרום למישהו לעשות בגרות".

"אני אופטימי. אבל לראשונה בחיי יש לי חששות אמתיים"

לא פעם משווים אתכם לשדרות: האוכלוסייה, הפריפריה, המלחמה והפינוי. למרות כל מה שעבר עליה – היא נתפסת סיפור הצלחה. זו השוואה הוגנת?
"יש פה סיפורים דומים אבל ההבדלים הם תהומיים ומהותיים. חוץ מזה שיש שם רכבת והיא רק שעה מתל אביב, צריך להבין שמה שהם התחילו לחוות משנות האלפיים התחיל אצלנו כבר בשנות השבעים. אז לא הייתה תקשורת שמעורבת בכל דבר, רשתות חברתיות ועולם שבו כולם יודעים הכל מיד. היינו פה במשך 30 שנה לחלוטין לבד, מנותקים מהמדינה ובקושי גדול מאוד להשמיע את הקול או להשפיע. המקום שאנחנו נמצאים בו היום הוא, בין היתר, תוצר של זה.

"המנהיגות העכשווית של שדרות הצליחה לנצל את המשבר שלהם לצמיחה. הם הצליחו לממש את המשאבים והתקציבים שניתנו להם הרבה יותר מאשר שאנחנו הצלחנו בעבר. זה קשור לזה שאנחנו בתקופה אחרת ויש תודעה אחרת, אבל גם ניהול נכון".

אתה מצליח להישאר אופטימי?
"אני גם אופטימי. אבל גם לראשונה בחיי – יש לי חששות אמתיים. יש לי אמונה כנה שמשולבת עם הניסיון שצברנו בשנה וחצי האחרונות – שאם נעבוד קשה, נצליח. אבל, אני יודע שבתוך עמי אני חי. ואם כל הכוכבים לא יסתדרו, אז יהיה קשה מאוד לעשות את זה. איך אמר לי אחד השרים בקבינט: 'אז אם לא יגורו בקריית שמונה – יגורו במקום אחר'.  אם זה יהיה הכיוון שלנו – שוב נמצא את עצמנו רודפים אחר הזנב של עצמנו – עיר רווחה שתושביה עוזבים אותה. יש לנו אחריות שהפעם זה יהיה אחרת".