גג הבניין שבו אני מתגורר בתל אביב קרס הבוקר (שני). זה לא העיר אותי. התעוררתי מדפיקות חזקות, מבהילות, על דלת הדירה. כשיצאתי החוצה בפיג'מה וכפכפים התגלה כאוס: המדרכה מחוץ לבניין מלאה בשברי בטון, פקחים תוחמים את האזור בסרטים וכל דיירי הבניין עומדים בחוץ המומים. הבטתי למעלה וראיתי שחלק מהגג נשבר ונפל. איש לא נפגע.

האווירה הייתה עצבנית. אחת הדיירות, דוברת רוסית, ניסתה להסביר לעוברים והשבים מה קרה: "גג נפל, ירידה אדמה". לפעמים מילים אומרות יותר דווקא כשאינן מרכיבות משפט הגיוני. דיירת אחרת צעקה שלחולדאי לא אכפת: "רק בבחירות הוא בא להגיד שהוא אוהב אותנו". אחד השכנים אמר שאם מפנים אותנו מהבניין, הקבלן צריך לממן לנו דיור חלופי. נזכרתי בבניין ברחוב סרלין בחולון שקרס ב-2021, ודייריו נאלצו להיגרר לתביעות ולערכאות משפטיות כדי לקבל פיצויים הולמים. "כולנו ראינו את הסדק", אומרת אחת הדיירות בבניין שלנו, ושניים נוספים מהנהנים, "זה היה רק עניין של זמן".

השברים (צילום: מאור הוימן)

מהנדס העיר הגיע להעריך את הנזק. אחרי הבדיקה, אמר שעובדי עירייה מאגף שפ"ע יבואו לפנות את ההריסות, ואז אפשר לחזור לגור בבניין. רציתי לשאול אותו אם היה חוזר לגור בבניין מתפורר כמו שלנו. לא שאלתי.

עדכנתי את המשפחה ואת החברים. הם היו מופתעים, אבל לא הזדעזעו עמוקות. בכל זאת, ישראל היא כיום מדינה שבה אם נופל עליך גג של בניין אתה עדיין יכול להרגיש בר מזל. לא נחטפת לעזה, לא פונית מהבית ומהיישוב שלך, יש לך קורת גג. רעועה, מטה לנפול, אבל קיימת.

בבניין ברחוב קיבוץ גלויות חיים זה לצד זה עולות לא צעירות מרוסיה, עובדים זרים מטורקיה, משפחות מהגרים מאפריקה, צעירים (כמוני) שהגיעו לתל אביב ומעדיפים לחיות בשפירא כדי לחסוך קצת כסף. זה נשמע כמו תסריט לסדרה שכותב את עצמו. מצער שזו המציאות: בכלי התקשורת חוזרות מילים כמו דירוג אשראי, התייעלות, צמצום גירעון. אבל כשמכרסמים עוד ועוד בבטון הרעוע שסוכך על החיים שלנו, בסוף הגג מתרסק לנו על הראש, ואנחנו אלה שאוספים את השברים.