משבר האקלים נתפס לעיתים קרובות כבעיה של העתיד או של השכבות העשירות באוכלוסייה ושל מדינות עשירות. אך בפועל, מי שנפגעים ראשונים הם דווקא מי שיש להם פחות. הם לא אחראים למשבר, אך הם הראשונים לשלם את מחירו, למשל, ביוקר המחיה, בתנאי המגורים, ובבריאות.
בעולם כבר ברור שההתמודדות עם משבר האקלים אינה יכולה להיות מנותקת מהשאלות החברתיות. בצרפת העלאת מס הדלק כחלק ממדיניות להפחתת פליטות גזי חממה הציתה את מחאת 'האפודים הצהובים': תנועה עממית רחבת היקף שיצאה מהפריפריה ומחתה על כך שהמדיניות יושמה תוך התעלמות מפערים כלכליים. גם בישראל, מס הפחמן שעבר לאחרונה עורר התנגדות ציבורית, הרבה בגלל הפגיעה הצפויה בשכבות מוחלשות.
ההבנה המדעית כיום היא ששינוי האקלים כבר כאן: עם טמפרטורות שוברות שיאים, גלי חום וסופות עזות. לצד המאמצים להפחית פליטות גזי חממה, גוברת החשיבות של יישום מדיניות היערכות והתאמה של תשתיות, שירותים ציבוריים וקהילות למציאות אקלימית חדשה. היערכות כזו מחייבת לשים את האדם במרכז. לא די לתכנן מחדש מערכות תחבורה או תשתיות מים. צריך להבין לעומק מי הם האנשים שהפגיעוּת שלהם גבוהה במיוחד. מיפויי פגיעוּת מראים שהנפגעים העיקריים מהמשבר הם דווקא אלו שתורמים לו הכי מעט: אנשים החיים בעוני, בבידוד חברתי, עם בריאות לקויה או מגבלות תפקודיות, הם אלו שמתקשים להסתגל ולשרוד בתנאי קיצון, גם כשקיים סיוע.
כך למשל, "עוני אנרגטי" הוא אחת הדרכים שבהן משבר האקלים כבר פוגע באלפי משפחות. אלו משפחות בעלות הכנסה נמוכה שגרות בדירות ישנות ונטולות בידוד, מחזיקות במכשירי חימום וקירור לא יעילים, וויסות הטמפרטורה בבית מהווה נטל כלכלי משמעותי עבורן. גם אם לאותם משקי בית אין עניין ישיר במדיניות להפחתת פליטות, תוכניות ההיערכות נוגעות להם באופן מיידי.
אבל הפגיעוּת למשבר האקלים אינה עניין של הכנסה בלבד. ישנן קבוצות נוספות באוכלוסייה שנמצאות בסיכון גבוה, גם אם אינן חיות בעוני: אזרחים ותיקים, אנשים עם מוגבלויות, חולים כרוניים ואחרים מתקשים להסתגל במהירות לשינויים, להגיב לאירועי קיצון, או לפנות לגורמים שיכולים לסייע להם ברגע האמת. גם כאשר מערכות הבריאות והרווחה פועלות, לעיתים אין להן את הכלים או המשאבים להגיע לאנשים האלה בזמן.
אחד מעקרונות היסוד של תוכנית ההיערכות הלאומית לשינוי אקלים הוא "לא משאירים אף אחד מאחור". לא מעט רשויות מקומיות בישראל כבר כתבו תוכנית ונערכות ליישומה. באום אל־פחם, מיפוי סיכונים זיהה שכונות הסמוכות לשטחי חורש כנקודות פגיעוּת לשריפות. לאחר מכן אותרו המשפחות הפגיעות יותר באותן שכונות ונבנה עבורן מענה ממוקד כחלק מתוכנית ההיערכות העירונית. בנהריה, העירייה מתמקדת באזרחים ותיקים, רבים מהם עולים, שמסתדרים כיום אך עלולים להיפגע בעתיד, ומקדמת תשתית לתמיכה מותאמת. בשדרות, גובשה תוכנית ל"אקלום רך", הכוללת תיקונים פשוטים בדירות ישנות, כמו איטום, אוורור או הצללה, לשיפור הבידוד והנוחות האקלימית בתקציב מוגבל.
משבר האקלים הוא ביטוי של משבר חברתי־כלכלי רחב יותר שמחייב שינוי מערכתי. היערכות נכונה להשלכותיו לא יכולה להסתפק בתשתיות או בטכנולוגיה. היא חייבת להתחיל בדאגה לאנשים הפגיעים ביותר. עקרון "לא משאירים אף אחד מאחור" הוא עיקרון ראוי, אך כדי שיהפוך ממסר ערכי למדיניות מעשית, נדרשת מחויבות ממשלתית: תקציבים ייעודיים, סנכרון בין משרדים, וחיזוק הרשויות המקומיות שפועלות בקו הראשון. בלי התמיכה הזו, תוכניות רבות יישארו בגדר כוונות טובות בלבד, ואת המחיר הגבוה של הטעות הזאת נשלם כולנו.
רן רביב הוא מנהל תחום קיימות מקומית במרכז השל לקיימות
