ההישג הפמיניסטי של השנה נחבא אל הכלים, חמקמק ועלול גם להתפוגג. מדובר בעובדה ש"גיל הפרישה" לנשים נשאר על כנו, 62, ולא הועלה במהלך השנה, לפחות עד כה. מדובר בהישג משמעותי אך נדמה שכמעט שקוף, כזה שלא משאיר חותם על התודעה הציבורית.

אלמלא ההסתדרות – ומדויק יותר לומר, אלמלא פרופ' רות בן-ישראל, מי שההסתדרות מינתה כנציגתה בועדה הציבורית – סביר כי הפגיעה החריפה בנשים באמצעות העלאת גיל הפרישה הייתה יוצאת לדרך

הסיבה לכך שאי העלאת גיל הפרישה לנשים אינה מתפרשת כהישג משמעותי היא קודם כל בגלל ש"העלאת גיל הפרישה לנשים", אותה מבקשים לקדם בנימין נתניהו, פקידי משרד האוצר ותועמלני הימין הכלכלי גם יחד, היא סיסמה מטעה, הטעייה, מסך עשן.

אדם שיתקל בנושא זה לראשונה עלול לסבור שתומכי המהלך מוטרדים משאלת הפרנסה של אישה מבוגרת, בעשור השביעי לחייה; אולי מעוניינים מסבירני "העלאת גיל הפרישה" לאפשר קידום מקצועי, הגשמה עצמית, או שמא להתמודד עם אי השוויון המגדרי ואף הבין-דורי. למרבה הצער, אין בין הדברים האלו ובין העלאת גיל הפרישה לנשים דבר וחצי דבר. כל מה שמעניין אותם זה לחסוך, ועל חשבונן של החלשות ביותר, דווקא.

השינוי היחיד שעליו למעשה נסוב הדיון הוא שינוי הגיל שבו מחויבת המדינה להתחיל ולשלם את קצבת הזקנה. כיום המדינה מחויבת להתחיל לשלם את הקצבה לגברים המגיעים לגיל 67 ולנשים המגיעות לגיל 62. בכפוף לכך מעסיק רשאי להפסיק העסקה של עובדים ועובדות המגיעים לגיל הפרישה. הממשלה רוצה לחסוך, הרי למה צריך לשלם כבר בגיל 62? ומבקשת להעלות את הגיל מעלה. התעמולה הרגילה כבר רצה מעצמה בשיחדש אורווליאני: זה בעצם למען השוויון בין הנשים והגברים, תיקון "אפליה" של ממש.

לא מזמן הובא באתר זה תיאור חריף של האופן שבו הניאו-ליברליזם השתמש בטיעונים פמיניסטיים לצרכיו תוך פגיעה בנשים בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת. קידום יכולתה של האישה המבוגרת "לעבוד ולהגשים עצמה" מעבר לגיל 62 איננו אלא התרגום של ימינו לאותה שיטה נפסדת, ממנה יפגעו נשים, בעיקר נשים עניות המועסקות במקצועות שוחקים ועתירי עבודה. במובן רחב יותר יפגעו ממהלך זה כלל הנשים בשוק העבודה שמעמדן ייחלש עוד יותר.

מי שדוחף, יותר מכולם, להעלאת הגיל שבו תחוייב המדינה לשלם את קצבת הזקנה, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמו במהלכים כלכליים אחרים פועל נתניהו במהופך מהדימוי התקשורתי המקובל שלו: הוא יסודי, נחוש, בלתי-קפריזי לחלוטין. נתניהו עובד על המהלך הנואל הזה כבר משנת 2003, כשהיה שר אוצר.

בעת הלאמת קרנות הפנסיה הוותיקות של העובדים, מהלך אגרסיבי וכוחני שעשה נתניהו כשר אוצר ושנועד לזריקת חסכונות העובדים לתוך הבורסות בארץ ובעולם, הכניס נתניהו פצצה מתקתקת קטנה לתוך חוק הפיקוח על הביטוח: אם גיל הפרישה לנשים לא יעלה בתוך פרק זמן נקוב הממשלה תשלם לקרנות הוותיקות כספים להבטחת יציבותן. המהלך המתוחכם הזה התגלגל בחודשים האחרונים לטיעון נוסף בתעמולה של הימין הכלכלי: דחיית העלאת גיל הפרישה לנשים תביא להוצאות של מיליארדים בעבור המדינה, כביכול. בפועל, לא בטוח כלל שהכספים האלו ידרשו על ידי הקרנות שהתייצבו בינתיים.

אילו ביקשו, באמת ובתמים, מקדמי העלאת גיל הפרישה לקדם את יכולתן של נשים לעבוד בגילאים מבוגרים היו יכולים לנתק את הקשר הגורדי הקיים בחוק בין הגיל שבו מחויבת המדינה לשלם את קצבת הזקנה ובין הגיל שבו מעסיק או מעסיקה רשאים לפטר עובדת בשל גילה. כאמור, מאחר ומטרת המהלך מראש היא "חיסכון" על גבן של הנשים בישראל – חיסכון לא מוצדק כלכלית ומגונה מוסרית – לא נבחר נתיב זה.

רוב חברי וחברות הוועדה ציבורית שהוקמה על ידי משרד האוצר לנושא המליצו להתקדם במתווה העלאת גיל הפרישה לנשים, תוך התקדמות בד בבד עם שורה של צעדים שאמורים לאזן את הפגיעה החריפה בנשים המבוגרות העובדות במקצועות השוחקים יותר, בעלי ההכנסה הנמוכה יותר. חברי הוועדה, גם כאלו המייצגים ברגיל עמדות חברתיות התומכות בשוויון, בחרו להתעלם מהאופן שבו מקודמות רפורמות בישראל – המקל מבוצע מיד וניטח על ראשם של עובדים ואזרחים; את הגזר מקצצים בחוק ההסדרים.

אלמלא ההסתדרות – ומדויק יותר לומר, אלמלא פרופ' רות בן-ישראל, מי שההסתדרות מינתה כנציגתה בוועדה הציבורית – סביר כי הפגיעה החריפה בנשים באמצעות העלאת גיל הפרישה הייתה יוצאת לדרך. בן-ישראל כתבה דעת מיעוט בוועדה שבה התנערה לחלוטין מהמלצותיה. מעמדה של בן-ישראל, כלת פרס ישראל, ובהירותה המוסרית של עמדתה המנומקת הביאו את שר האוצר כחלון לדחות את המלצות הוועדה, ולדחות לעת עתה את רוע הגזרה.

ההישג המשמעותי הזה במאבק על זכויות הנשים וקידום השוויון הושג בזכות ההסתדרות, בזכות כוחן המאוגד של עובדות ועובדים. הישג זה מצטרף להישג המשמעותי הנוסף של השנה האחרונה, מאבק אשר צובר תנופה וקוצר פירות – המאבק להעסקה ישירה של עובדי הקבלן, כאשר במרבית המקרים מדובר בעובדות קבלן. גם אל מול מאבק זה מופעלת תעמולה מרובדת מסכי עשן של הטעייה מבית הימין הכלכלי. רק עמידה נחושה ובהירה למען השוויון, מתוך שותפות של העובדים והעובדות בישראל, תוכל למערכה זו.