בעודם עומדים בתא הגזים במחנה אושוויץ 1, עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות ממתקפת 7 באוקטובר, ביקשו אתמול (רביעי) מיכאל ופאינה קופרשטיין מממשלת ישראל לפעול לשחרור נכדם בר קופרשטיין שנחטף ממסיבת הנובה. "אני דורש מהממשלה שלנו", אמר מיכאל בקול רועד, "שלא יראו שמאל ולא ימין ויעזרו לנו ולעם שלנו, זה ילדים שלנו ושלכם. כולם ביחד אנחנו ננצח".
"בר, אתה כמוני, אתה חזק. אתה צריך לצאת, ולא לפחד ולא לבכות. אנחנו נעזור לך כמה שאנחנו יכולים ואנחנו נצליח", אמר מיכאל בין קירות תא הגזים, העם שלנו הוא חזק, העם שלנו יעזור לך, הוא יעזור לי, הוא יעזור לכל היהודים – אנחנו היום לוחמים". פאינה, סבתו של בר, שבשנים האחרונות לפני שנחטף הוא גר בבית שלה ושל סבו מיכאל, הוסיפה "עם ישראל חי".
"אבא שלי נולד בקישינב בשנת 1941, וכמה חודשים אחרי כן הגרמנים הפציצו את העיר שלהם", מספרת אורה רובינשטיין, בתם של פאינה ומיכאל ודודתו של בר. "אמא שלו והוא, כשהוא תינוק בן כמה חודשים, ברחו דרך רכבות לכיוון רוסיה, וגם שם הפציצו אותם". אביו של מיכאל גויס לצבא הסובייטי ונשבה בידי הגרמנים.
"הם התחבאו בכפרים קטנים, וכל פעם ברחו ברכבות שונות. הם לא הפסיקו לברוח במשך שנה וחצי, משוועים לאוכל בחרפת רעב, כמעט נהרגו בהפצצות, דרך סטלינגרד, עד שהצליחו להגיע לאזרבייג'אן". אביו של מיכאל הצליח לברוח מהשבי הגרמני והתאחד עם משפחתו באזרבייג'אן אחרי חודשים רבים, אך מכיוון שחזרתו לצבא הסובייטי התעכבה בשבועיים, נכלא ל-10 שנים בגין עריקות.
"בתום המלחמה סבתא שלי לקחה את אבא שלי חזרה לרוסיה, לצ'רנוביץ, ושם חיה 10 שנים לבד, כשהיא לא יודעת מה עם בעלה. אחרי שסטלין מת שחררו את סבא שלי, וכבר ב-1967 הם עלו לישראל".
לאורך השנים לא דיברו בבית קופרשטיין על הבריחה, על הרעב, על ההפצצות ועל סכנת המוות, ובטח שלא על השבי והכליאה. "לא הכרתי את הסיפור, ידעתי שהיה משהו, שקרה משהו, שסבא שלי היה בסיביר, אבל לא את הסיפור עצמו, את הגבורה של סבתא שלי", אומרת רובינשטיין בכאב, "לא מספיק כל הדבר הזה, עכשיו בר בשבי".
היום יצעדו פאינה ומיכאל בצעדת החיים, בזמן שהנכד שלהם ישלים 566 ימים בשבי בעזה, אחרי שנחטף ממסיבת הנובה.
