בשנה האחרונה התגבשו בישראל יותר מ-100 קהילות המורכבות מצעירים שבוחרים לחיות ביישובים בגבולות הארץ במסגרת קבוצתית או קהילתית. לצד התנדבות ומשימות בקהילה לטווח של שנה או מספר שנים, הם מגיעים לשם כדי לבחון אפשרות אמיתית לחיים באזור. הצורך של הצעירים להעניק משמעות חדשה לחיים בארץ משתלב בהכרח של היישובים לחדש את מרקם החיים הצעיר, ולאייש משרות שבלעדיהן החזרה מהפינוי לא תהיה אפשרית. כך נולד סטארט-אפ חברתי: קבוצה משימתית מכוונת לגבולות ישראל. כיום פועלות בדרום ובצפון כמאה קבוצות כאלה.

הגיל הנדרש: 20 עד 35. כישורים מקדמיים: חינוך, טיפול, חקלאות. אבל גם אם כל מה שיש זו נכונות לבחון ברצינות אפשרות של חיים ביישובי הגבול, יש על מה לדבר. הם מגיעים מכל הארץ בקבוצות שמתגבשות תוך כדי תהליך של סמינרים והכרויות, כדי לגבש קבוצה שתעמוד בשתי מטרות עיקריות: להוות משענת אחד לשני בחיים ממושכים בפריפריה שעדיין נמצאת במלחמה; ולהיות חלק מכוח עבודה שיאפשר למשפחות צעירות, המרקם העיקרי ביישובי הגבול, להחזיר את ילדיהם למסגרות ואת הכלכלה לפעולה.

"באנו פשוט להיות עבורם"

"זו הייתה החלטה מהירה, ללא התלבטות. האמת שלהגיע לקיבוץ היה חלום שלי כבר הרבה מאוד זמן", קובעת נחרצות, וללא שמץ של מבוכה, אליה לייסטן (21), ממצפה רמון. על פניו, קשה לחשוב על משהו שיגרום לא לרצות בית, דשא, שקט ומרחבים. אבל הדברים נהיים מורכבים יותר כשמבינים את יעד החלום –  קיבוץ אורים בעוטף עזה.

"הייתי תצפיתנית במוצב כיסופים, וכל הזמן היינו מטיילים בשטח הקיבוץ. החיים כאן נראו לי כחיים פשוטים וכיפיים, מלאים בנוף, קהילה ושקט. אמרתי לעצמי כבר אז, כשאני משתחררת אני הולכת לעבוד עם ילדים בקיבוץ פה באזור."

יש שיגדירו את לייסטן משוגעת, אבל לפחות היא לא לבד. לקיבוץ היא הגיעה ביחד עם קבוצה של צעירים, אידיאליסטים לא פחות ממנה, דרך ארגון קדמה, ששם לעצמו מטרה לחזק את ההתיישבות בגבולות ישראל. לדבריה, היא הרגישה שבתקופה הזו של החיים, היא צריכה שהם יורכבו ממשהו מעט אחר מרק טיול במזרח ועבודה בקייטרינג.

חברי הקיבוץ מספרים ששני תהליכים עיקריים דחקו את הצעירים בגילי 20 עד 40 החוצה, והפכו את לייסטן וחבריה למצרך יקר. תהליכי ההפרטה הממושכים שהפכו את הקיבוצים למושבות של משפחות עם ילדים קטנים ותושבים מבוגרים, וההתאוששות האיטית מ-7 באוקטובר, שהותיר את האזור פגוע וחסר ודאות.

"לא באתי לפה להציל את הקיבוץ, והם גם לא צריכים את זה", היא אומרת, "באנו פשוט להיות עבורם". היא עובדת בענף החינוך של הקיבוץ, שכמו כל המועצה, עובד שעות נוספות בהחזרת מערכות החינוך לתפקודן. לצד העבודה היא לוקחת חלק בעוד שלל מיזמים, מטיפוח גינות ועד ארגון אירועי תרבות. אבל, היא מתעקשת, לא מדובר רק בפעולות קוסמטיות. הגעת הצעירים נשענת על צורך מהותי של הקיבוצים, שלחלקם טרם שבו כל תושביהם.

ההגעה לקיבוץ כחלק מקבוצת צעירים הקלה את המעבר. קשה עד בלתי אפשרי להגיע לבד לקיבוץ בעוטף במטרה לחיות בו, בטח לצעירים בגיל שלנו", מסבירה לייסטן, "הקיבוצים רוצים משפחות, ילדים ובתים. אי אפשר סתם לבוא להשכיר דירה ולבדוק אם החיים מתאימים. קדמה מאפשר לנו את הביניים".

"אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה"

"אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה. איפה שמבקשים, אנחנו נמצאים. איפה שחסר, אולי יוזמים", אומר אוריאל גראוס (26) מתל אביב. מבחינתו, ההכרעה להגיע לעוטף, לקיבוץ מפלסים, חייבה גישה משימתית – לכן בנוסף לעבודתו כמורה בשער הנגב, הוא החליט להיכנס לוועדת התרבות של הקיבוץ. "חגיגות הפורים היו פה מחלוקת אמיתית, מה, לחגוג כשיש חטופים? המון מסיבות פה בוטלו והיכולת להתמקם במתח הזה דורשת הרבה מאוד רגישות".

גראוס, שנמצא בקיבוץ כבר מספטמבר, מספר שחלק מהתושבים עדיין לא חזרו, ולא מסתיר שלצד קבלה מסבירת פנים ("הם מופתעים כל פעם מחדש שצעירים בוחרים להגיע לפה"), ישנה גם חשדנות מסוימת לגבי נכונות הצעירים להישאר. מהבחינה הזו, הוא מרגיש שלו ולחבריו בקהילת 'תורנו', שמלווה על ידי תנועת דרור-ישראל ומונה כשלושים חברים שמתגוררים במספר קיבוצים באזור, יש יתרון מובהק. "זה אזור קשוח, שכוחו באנשים שנמצאים אחד עבור השנייה. אני רציתי להגיע לעוטף, וזה עזר לי לא לעשות את זה לבד. כקבוצה יש לנו פה מטרה משותפת: להיות חלק במרקם החברתי המתחדש של הנגב המערבי".

אחת מחברות הקבוצה של גראוס היא מאיה רוסק (30), מתל אביב במקור. בתחילת המלחמה היא נכנסה לעזור באגף החינוך של המועצה האזורית אשכול ותוך כדי החליטה להעביר את עצמה לקיבוץ רעים. "מבחינתי זו לא שנת שירות. אשכול זה הבית שלי היום ולעתיד הקרוב. אבל לבד לא הייתי יכולה לעשות את המעבר הזה. הקבוצה מבחינה זו היא משענת".

בתור מישהי שנמצאת עמוק בחיי הקהילות, היא אומרת שהבחירה להיכנס לתוך החיים של אנשי האזור היא תובענית, בעיקר ללב. "אי אפשר להתעלם מזה שיש פה עוד הרבה אנשים שלא חזרו. אין רגע שהיעדרם של החטופים לא מורגש פה. זה קורה בעוצמה שאי אפשר בכלל להתחיל להסביר. כל סרטון שיוצא מטלטל, כל הפגנה במוצ"ש. בלוויה של הביבסים כל המדינה נעצרה, אבל פה אי אפשר היה לנשום."

והאווירה הזו לא מרתיעה מלהישאר פה?
"אני מרגישה שמשימת חיינו היא פה. מי בחינוך, מי בחקלאות. אפילו סתם לגור פה ולספוג מעט מהכאב ומהתחושות האלו. זו לא בחירה קלה, אבל זו בחירה".

יש לך חששות ביטחוניים לגור פה?
"חברה מהעוטף אמרה לי – אני מתה שיבואו עוד אנשים כמוך, אבל אני לא רוצה שתהיו הבשר תותחים הבא. אני לא מזדהה עם הגישה הזו. אני אישית לא מרגישה חוסר ביטחון, אבל ברור לי שביטחון זה דבר מחייב עבור עתיד המקום. מכעיס אותי שבכל מה שקשור בשיקום, שמים את הצמיחה הדמוגרפית בראש סדר העדיפויות. קודם כל, חייבים שיהיה פה ביטחון.

"מעבר לכך, בשביל שיהיה פה עתיד עבור המוני צעירים, צריך קודם כל שיחזרו החטופים. אני בכלל לא מבינה איך אפשר לדבר על קליטה המונית של צעירים חדשים בזמן שיש צעירים מפה שנמצאים עדיין בעזה".

בעוד הבומים מהלחימה מרעישים את חדרו הקטן של גראוס בשכונה הצעירה של הקיבוץ (בלילה זה עוד הרבה יותר רועש) הוא מספר שזו הייתה אחת הסיבות למעבר – הרצון לא להיות מנותק. "בתל אביב אני כבר שומע חודשים שהמלחמה הסתיימה. פה להחלטות הממשלה יש השלכות על בשרך. כשגרתי בתל אביב לא חשבתי שאצא משם לעולם. היום אני מפקפק אם אי פעם אחזור".

"הייתי בהלם מכמות הפניות"

למרות הבומים, החטופים, הפריפריה וחוסר הוודאות הכללי, ראשי התוכניות השונות להתיישבות בעוטף מספרים על ביקוש עצום. "הייתי בהלם מכמות הפניות", מספר שי אילן, מנכ"ל ארגון תוצרת הארץ, שמאגד תחתיו מספר מיזמי התיישבות של צעירים. "אתן לך דוגמא קטנה: פתחנו את ההרשמה לתכנית הצפון שלנו ביום שאחרי הירי למטולה במרץ, והייתי בטוח שניפול בגדול. טעיתי – פנו מאות."

"שבעה באוקטובר גרם לאנשים לשאול הרבה מאוד שאלות מהותיות על החיים", אומר ליאור קינן, מנכ"ל קדמה, שמסתובב בין כנסי צעירים כבר יותר משנה ומקשיב לקולות שעולים מהשטח. "זה דור שחווה מלחמה אכזרית, טבח נוראי. אסון היסטורי. זה גורם לך לשאול את עצמך מי אתה, מה אתה באירוע הזה – ומתוך זה עולה רצון אמיתי לעשות משהו בחברה".

אילן בטוח שלא מדובר בשיגעון חולף או זלזול בסכנות, אלא בניסיון לתת תשובות טובות לשאלות החיים בצל מלחמה מתמשכת. "כמובן שיש פה רצון להתגורר מחוץ לעיר וחיי קהילה משמעותיים. אבל אנחנו מביאים את ה'אקסטרה' – משמעות, ציונות והזדמנות אחת, חד פעמית, לעשות את זה".

"בעוטף חייבים להתמודד עם שאלת החיים בארץ בכלל", מסביר מורן ליש, רכז תוכנית 'תורנו' בעוטף, "זה נכון בכל מקום, אבל פה קשה יותר לטשטש את זה. יש הרבה מאוד צעירים שרוצים להגיע לעוטף, אבל לא בהכרח יודעים איך לעשות את זה, וכאן נכנס סיפור הקבוצה – לא להופיע בקיבוץ בתור סתם אדם לא ברור, אלא חלק מקבוצה עם מטרה ונכונות להישאר".

מתיישבים יחד בקריית שמונה: "יש פה אנשים בראש שלי, שבאים לשנות ולהשפיע"

לצד העוטף, צעירים וקבוצות רבות בחרו להגיע לגליל העליון. "לחיות בקרית שמונה זו מבחינתי אידאולוגיה – אני רוצה אותה בכוונה, על פני המושבים והקיבוצים", אומרת קיארה מרים בילו (27), במקור מהמרכז, אבל כבר שנים תושבת הצפון. היא עברה בעקבות הלימודים והרצון להתרחק מהמולת המרכז. פינתה את עצמה עם תחילת המלחמה, עבדה עם התושבים המפונים בתכנית הפינוי של העיר ולבסוף החליטה לחזור יחד איתם, הפעם דרך תוכנית 'תורנו' בצפון – אותה היא מגדירה כ"קהילה בלי מאמץ".

"רוב החברים שלי מקריית שמונה בחרו שלא לחזור לעיר", אומרת בילו, "הם התחתנו, מצאו עבודות משתלמות או פשוט סיימו פה את התואר ולא מצאו סיבה להמשיך". אבל היא הרגישה שהטבע והקהילה מושכים אותה בחזרה, והתוכנית ענתה לצורך לא לעשות את זה לבד  "אני כבר לא סטודנטית צעירה, אין לי כוח לחפש חברים חדשים בברים. ופה יש אנשים בראש שלי, שבאים לשנות ולהשפיע".

"יש כבר גל חזרה אבל בוא נראה כמה זמן הוא באמת יחזיק", מספרת בילו על מצבה של העיר כיום, "כולם פה זוכרים איך אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתה הרבה אופטימיות, שאחריה באה נפילה כואבת ושנים של שיקום".

בחודשיים האחרונים היא מובילה תכניות הקשורות לשיקום העיר. "אני מאמינה בקרית שמונה, יש לה יכולת להפוך לעיר הכי חזקה באזור. אבל עם כל הכוונות הכי טובות, זה לא יכול להיות תלוי רק בקבוצות צעירים אידיאולוגיות. המדינה חייבת להיכנס לסיפור, להשקיע ולייצר תמריצים לאנשים לעבור".

חלוציות חדשה בכפר סאלד

סביב מעיין קטן ליד קיבוץ כפר סאלד מתאספת קבצת צעירים עליזה. קשה להאמין שעד מספר חודשים בלבד, הוא עוד היה יעד הפגזות מרכזי באזור וכעת משמש את החבורה, שהגיע לפה מכל הארץ לבחון ברצינות חיים בוגרים באזור – כמקום למנוחה ומפגש אחרי יום עבודה

"זכיתי לקחת חלק בפריחה המחודשת של הגליל העליון", מספר דניאל יבדוקימוב (26), "אני מרגיש שאני חי בתקופה של חלוציות חדשה, שמשמעותה לחיות במקום שבו הגבול מעבר לקיבוץ. זו הישראליות מבחינתי".

עבור יבדוקימוב, המעבר לקיבוץ הצפוני הגיע לאחר התלבטויות ארוכות על המשך דרכו, מעין 'הכול או כלום'. "כבר היו לי תכניות לרדת מהארץ", הוא מספר. כשהחליט לנסות לחפש דירה ביישובי הצפון, הוא נתקל ביחס מנוכר. "לעבור לבד זה קשה, קיבוצים מחפשים משפחות עם ילדים, ואני עוד לא שם".

כמו בעוטף עזה, כך ביישובי אצבע הגליל, שהתושבים התחילו לחזור אליהם רק בחודש שעבר, הגעת הצעירים עונה על צרכים משמעותיים של היישובים והקהילות. לצד המחסור הניכר בידיים עובדות בחינוך, חקלאות, הגיל הרך ותמיכה בתושבים ותיקים, יש צורך באנשים צעירים שפשוט יסתובבו במרחב. "יש פה מחסור משמעותי בכוח אדם", אומרת לב אלקסלסי (28). במקור מהמרכז, אך כבר מספר שנים גרה עם בן זוגה בקיבוץ דן ומרכזת את התכנית של קדמה בכפר סאלד. "קדמה מציעה מלגה, אבל הכסף הוא לא הסיבה העיקרית שבשבילה אנחנו באים. יש פה רצון להיות חלק ממשהו משמעותי ולקחת חלק בחיי קהילות הגליל גם לאחר המלגה והלימודים".

"כדי שיהיה טוב פה – צריך להיות פה"

החיים הצנועים, הפריפריה הרחוקה, והחשש המאוד סביר משובה של המלחמה לא מרתיעים אותם ואפילו להפך, מעניקים משמעות. "אני הבנתי על עצמי שאני רוצה להיות האדם הזה שגר פה", אומר שיר זכאי (28) שהגיע גם הוא לצפון לפני מספר שנים ורוב המלחמה נשאר באזור, נע ונד בין המילואים לבית המופצץ בקיבוץ עמיר. "סוף המילואים יצר אצלי רצון לחיים משמעותיים יותר, והביחד הוא מענה לזה. זה לא סתם לשכור דירה ולעבוד. אני משתדל לעזור ולתת יד כמעט בכל פרויקט פה בקיבוץ, וזה כיף גדול – רואים אותנו ואוהבים אותנו".

אלקסלסי, רכזת התכנית בסאלד, מספרת שלאורך המלחמה, הקיבוץ היה הלכה למעשה הגבול הצפוני של ישראל – הנקודה הכי צפונית שלא פונתה, וספגה ירי קשה ופגיעות בקיבוץ. הצעירים שנשארו בו לאורך אותו הזמן סייעו לחברי הקיבוץ בשלל משימות יומיומיות שנדרשו בשל המצב המורכב. "אני מסתכל על חברי הקיבוץ פה בהערכה, אפילו בהערצה", אומר יבדוקימוב, שעובד בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ, "אלו שמבקרים את ההגעה שלנו לפה מתלוננים הרבה על החינוך בפריפריה, אבל אני פשוט לא מקבל את זה. בשביל זה בדיוק אנחנו פה, להישאר ולקחת אחריות שיהיה פה חינוך איכותי עבור כולנו".

"כדי שיהיה טוב פה, צריך להיות פה", פוסקת אופיר גילון (28), שהגיעה לכפר סאלד לפני שנתיים מהמרכז. מבחינתה, העתיד שלה הוא בצפון. "קשה לי עם הדיבור הזה בפרהסיה של 'ירידה מהארץ' שהתחזק עם המלחמה. סליחה, אבל אם אנחנו לא נגור פה, מי יגור פה? אני הייתי פה כל המלחמה, כן, היה מפחיד. סוגיית הביטחון עולה הרבה, ואני לא תמימה, ברור לי שמלחמה עתידית היא תרחיש סביר. אבל אני מזכירה לכל מי ששואל אותי למה אני פה שמלחמה היום זה בכל אזור בארץ. אני בוחרת שהאזור שלי יהיה כאן".