בשבוע שבו מדינת ישראל שוב מדברת על "חוסן לאומי", נדמה שמישהו שכח את עמוד התווך האמיתי של חוסן – החינוך. גננות, מורות ומורים הם לא רק עובדי ציבור – הם בוני האומה. הם לא "שירות", הם תשתית. והיום, כשבמשרד האוצר מתעקשים להחיל עליהם קיצוץ שכר של מאות שקלים לחודש, תוך החרגה ברורה ומקוממת ממנגנון הפיצוי שניתן לעובדי מדינה אחרים – זו כבר לא רק פגיעה מקצועית. זו הצהרה.

בעוד שהמורים נדרשים "להתגייס למאמץ הלאומי", שרים וחברי כנסת לא רק שלא מקצצים – אלא ממשיכים להעלות את שכרם.

אני כראש רשות, ביחד עם שאר ראשי הרשויות במדינת ישראל, עומדים לקבל העלאה במשכורת שכלל לא ביקשנו. בזמן שמורים וגננות וצוותי הוראה שוקלים לעזוב כי לא מצליחים לסיים את החודש, פוליטיקאים בוחרים להוסיף עוד עוזר אישי, עוד תקן, עוד רכב. כספים קואליציונים מפוזרים ללא הכרה כשחיילינו בשדה הקרב.

זו לא שאלה של תקציב. זו שאלה של סדרי עדיפויות. וזה בדיוק מה שכל כך מקומם.

הדור הזה, ששרד מגפה עולמית, חי במציאות של מלחמה, אובדן וטראומה – ויידרש גם להתגייס לצה"ל ולהגן על המדינה – זכאי ליותר מצוותי הוראה מותשים עם משכורות מבישות. הוא זכאי למערכת חינוך חזקה, יציבה, מטפחת – כזו שתהיה לו עוגן מול כל מה שהמציאות כאן מזמנת.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הדגיש את חשיבות החינוך בעיצוב פני האומה. בדבריו על חינוך ממלכתי בשנת 1953, כתב: "החינוך היסודי… קובע במידה רבה, ואולי מכרעת, קלסתר פניו הרוחניים של הנוער, ועל־ידי כך – של העם כולו".

יצחק רבין, ראש הממשלה לשעבר, אמר בישיבה הראשונה של הכנסת ה-13: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כול, האדם – האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם. האם שכחנו מה קורה במדינות שבהן זלזלו בחינוך?".

לא יזיק לנו להסתכל גם על ההיסטוריה. בוונצואלה, לאחר שהשלטון פגע קשות במערכת החינוך – נרשמה קריסה ברמת ההשכלה, עלייה באבטלה, וירידה תלולה במוביליות החברתית. ברוסיה לאחר נפילת בריה"מ, הרפורמות שהזניחו את ההוראה הביאו לירידה דרמטית במעמד המורים ולפגיעה קשה בדור הצעיר.

ומהצד השני, פינלנד ואסטוניה, מדינות שהשקיעו בעקביות במעמד המורה ובשכרו, נהנים מהישגים חינוכיים ועוצמה חברתית שנובעים מהשקעה ארוכת טווח בתשתית האנושית.

מחאת אנשי החינוך אינה על שקל כזה או אחר. היא על הכבוד הבסיסי למי שאנו מפקידים בידיו את היקר לנו מכול – את הילדים שלנו.

כשאומרים ש"מורה טוב הוא מורה לחיים" – זו לא קלישאה. זו קריאה למנהיגות. לכן, אני אומר באופן חד וברור: אני תומך ללא סייג בשביתה הזו. היא לא נגד המדינה – היא בעד עתיד המדינה; היא לא נגד הציבור – היא עבור הציבור; היא אולי משביתה ליום – אך נועדה להציל עשורים.

מול קולות הציניות, חייבים להגיד בקול ברור: הבחירה לזלזל בחינוך היום, תעלה לנו מחר בעוד אלימות, בעוד נוער אבוד, בעוד עתיד מבוזבז. מנגד, ההשקעה בחינוך היא ההשקעה הכי רווחית שאפשר לעשות. היא לא רק כלכלית – היא מוסרית.

בואו נכריז בקול: הגיע הזמן להפוך את החינוך למקצוע מועדף. הגיע הזמן לומר: אנחנו עומדים לצד המורות והגננות – לא רק בטקסים, גם כשכואב בכיס. כי חינוך הוא ביטחון לאומי ואין דבר דחוף ממנו.