מאז ההודעה הלילית על מבצע "עם כלביא", לפני ארבעה ימים, שאלת השאלות אינה חונה בירושלים או בטהרן — אלא בוושינגטון. העמדה האמריקנית נמצאת במוקד תשומת הלב לא רק של המזרח התיכון, אלא של העולם כולו.
הנשיא טראמפ, שנבחר על גלי ההבטחה לסיים את המלחמות בעולם, כשמולו קמלה האריס, סגנית הנשיא שממשל ביידן שבו כיהנה חימש שוב ושוב את אוקראינה וישראל, ובהתאם לכך השמאל העמוק הדביק לה את הכינוי Killer Kamala, פוסח בינתיים על שתי הסעיפים: בין "צריך להיות הסכם" לבין "אני רוצה סוף אמיתי לבעיה האיראנית"; בין "תהיה הפסקת אש" לבין "לפעמים צריך לתת להם לריב"; בין "אולי סטיב ויטקוף וג'יי-די ואנס ישלחו למו"מ" לבין "אין לי סבלנות למו"מ".
קל לחשוב שלטראמפ לא אכפת מדעת הקהל. הוא הרי נשיא בקדנציה שנייה ואחרונה, שלא יכול להיבחר שוב. אבל בפועל, כל כוחו הפוליטי נטוע בדעת הקהל, ובפרט בדעת הקהל ה"עממית", לא זו של יושבי האולפנים ומכוני המחקר. טראמפ מאוד רגיש למה שחושב האזרח האמריקני. לא רק מבחינה אישיותית, אלא בעיקר פוליטית.
הוא הצליח לכופף את המפלגה הרפובליקנית לרצונו ולהכניס את הדמוקרטים להלם (שממנו בקושי התאוששו מאז ההפסד בנובמבר), בזכות כוחו הפוליטי. לפגיעה בפופולריות שלו תהיה השלכה ישירה על יכולתו לקדם את חוק התקציב, לגרש מהגרים לא חוקיים או להיאבק בהשפעות ליברליות באקדמיה. כולן סוגיות שנויות במחלוקת.
אז מה חושב המצביע הממוצע?
סקר של מכון רונלד רייגן, שנערך שבועיים לפני תחילת המבצע, מצא כי 45% מהאמריקנים תומכים בתקיפה ישראלית באיראן, לעומת 37% שמתנגדים. קיימת התפלגות מפלגתית מובהקת: כ-60% תמיכה בקרב רפובליקנים, 35% תמיכה בקרב עצמאיים, ו-32% בקרב דמוקרטים.
עם זאת, טראמפ ייטה להתחשב יותר בדעת הקהל של הבוחרים הרפובליקנים. סקר של חברת Gray House — סוקר המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, שדייק לא רע בבחירות 2024 — חושף תמיכה רחבה בישראל בקרב מצביעי טראמפ: 83% מהנשאלים תומכים במתקפות ישראליות על איראן, לעומת 10% בלבד שמתנגדים להן. 64% ממצביעי טראמפ מאמינים שיש לעצור את פיתוח הנשק הגרעיני האיראני בכל מחיר, לעומת 28% שרואים בכך סיכון שלא שווה חיי אמריקנים או התדרדרות למלחמה נוספת במזרח התיכון.
תמיכה זו ניכרת גם בעמדות ביחס לסיוע צבאי: 86% מהמשיבים הרפובליקנים בעד העברת מערכות הגנה מטילים, ו-79% תומכים בסיוע באמצעי לחימה התקפיים. נקודת המחלוקת המרכזית היא שאלת המעורבות הצבאית הישירה של ארה"ב. בעוד ש-35% "תומכים מאוד" ו-37% "תומכים במידת מה" בפעולה צבאית ישירה נגד איראן, אם הדבר הכרחי למניעת נשק גרעיני.
הניסוח המטה של השאלה ("אם הדבר הכרחי") ככל הנראה מסיט את התשובות למרחב ניצי יותר. יתרה מכך, כשמביאים בחשבון שלסקר חסרונות מתודולוגיים (בראשם ייצוג לא מאוזן: 60% גברים, 68% מעל גיל 50, 83% לבנים וקבוצת דגימה קטנה של 450 משיבים, עם סטיית תקן של 4.8%), חשוב להתייחס אליו בערבון מוגבל ביותר.
גם בשיח התקשורתי הימני מתגלע "הדרבי הרפובליקני": בין הרפובליקנים ה"מסורתיים" יותר, התומכים בהפעלת כוח (בהם איל התקשורת רופרט מרדוך, המיליארדרית מרים אדלסון, איש ההון סיכון ביל אקמן, והשגריר בירושלים מייק האקבי — ועוד נגיע אליו), לבין מחנה ה-MAGA Movement, "הדור החדש" של המפלגה, שנוקט בקו בדלני יותר.
כך, פוליטיקאים כמו חברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין (רפובליקנית מג'ורג'יה), בכירי ממשל כמו ראשת המודיעין הלאומי (DNI) טולסי גבארד, והוגים כמו סטיב באנון מובילים קו בדלני. טיילור גרין טענה ש"מאגא האמיתית" אינה מעוניינת במלחמות; גבארד, כראשת המודיעין הלאומי, דיווחה לטראמפ שאיראן אינה פורצת לגרעין (והוא סירב לקבל את הדו"ח שלה); ובאנון אמר ש"אנחנו חייבים לעצור את זה". הקומיקאי והפודקאסטר דייב סמית', שהתארח בפודקאסט של ג'ו רוגן המזוהה עם הקו הבדלני של MAGA, אף הגדיל לעשות כשקרא להדיח את טראמפ וכינה אותו "ביזיון של נשיא".
בולט במיוחד פרשן פוקס ניוז לשעבר, טאקר קארלסון, שבמשך שנים התבסס כסמן הבדלני הבולט במחנה MAGA, וגם יודע להצביע על האשמים: מחרחרי המלחמה בוושינגטון, כולל עמיתיו לשעבר בפוקס, הפרשנים מארק לוין ושון האניטי, וגם "ראש ממשלה שלא נהנה מתמיכת רוב הציבור שלו" — בהתייחס לראש ממשלת ישראל, נתניהו.
בינתיים נראה שהיד העליונה אינה בידו של המחנה הבדלני. לאו דווקא כי ארצות הברית רוצה להיכנס למלחמה בעצמה, אלא בעיקר בשל כוחו של טראמפ כמנוע המרכזי של תנועת MAGA. הנשיא התייחס ישירות לדברי קארלסון והבהיר: "אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני". זהו הקו שמסתמן כקו ההנחיה המרכזי של אסטרטגיית המסרים של הבית הלבן. אגב, הבית הלבן פרסם עשרות מראי מקום מהשנים האחרונות, שבהם טראמפ עצמו הצהיר שוב ושוב כי "אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני".
הצהרה זו מעניינת במיוחד לאור התפקיד הדרמטי שמילא קארלסון בסוגיה האיראנית בקדנציה הקודמת של טראמפ. לפני שש שנים, איראן הפילה כטב"ם אמריקני. טראמפ הורה על תקיפה בהמלצת כל בכירי מערכת הביטחון. אבל שיחה אחת עם קארלסון, שהזכיר לו שהוא נבחר כדי לסיים מלחמות ולא לפתוח אותן, גרמה לו לחזור בו מההחלטה.
גם התקשורת הימנית מהדהדת את המסר: בוול סטריט ג'ורנל, פוקס ניוז, ניוזמאקס ו-OAN הכותרות הראשיות מדגישות את המסר התקיף של הנשיא. מכרזים על "סוף אמיתי" לבעיה האיראנית, קוראים לאזרחים לעזוב את טהרן, ומחזקים את רוח התקיפות. בינתיים, השגריר מייק האקבי, מהבולטים במחנה הנצי, שלח לטראמפ הודעה ארוכה אותה טראמפ פרסם בחשבון TRUTH ובה הפציר בו להקשיב לאינסטינקטים שלו. הוא טען: "בבאטלר, פנסילבניה, אלוהים הציל אותך כדי שתהיה הנשיא המשמעותי ביותר במאה האחרונה".
חשוב להזכיר: גם בתנועת MAGA, שלרוב נחשבת לבדלנית יחסית, ישראל נהנית מתמיכה נרחבת. התמיכה הזו אינה בהכרח נובעת מאהבת ישראל, אלא לעיתים מתוך חשדנות כלפי מוסלמים, תפיסת ישראל כמדינה חזקה שלא סומכת על בריתות בינלאומיות, וההערכה לישראל כמדינת לאום שמרנית שמתנגדת למוסדות כמו האו"ם וה-ICC.
ועדיין, לא בטוח שהתמיכה הזו תוביל למעורבות צבאית. "סינדרום עיראק" חי וקיים בתודעה האמריקנית. גם אם מבחינה אסטרטגית התקיימו כל התנאים להתערבות — כמו השמדת ההגנה האווירית, פגיעה בדרג הפיקודי והשארת מתקן ההעשרה בפורדו כמטרה ברורה — האמריקנים עדיין חוששים ממלחמה נוספת במזרח התיכון. במיוחד מלחמה מול מדינה חזקה בהרבה מעיראק. טראמפ נבחר לשתי כהונות בעיקר בזכות הגישה הזו, ואף הפסיד ב-2020 לאחר שפתח את השנה עם חיסול קאסם סולימאני.
אז מה כן עשוי לשנות את התמונה? פגיעה באמריקנים. ממשל טראמפ מדגיש שהוא מוכן לסייע לישראל בהגנה, אך יפעיל כוח אם ארה"ב תיפגע — בין אם מדובר בחיילים, אזרחים או מתקנים אמריקנים. מנגד, גם התפתחויות בשוק האנרגיה עלולות לדחוף את הממשל לפעולה. סגירת מצר הורמוז, תקיפה על תשתיות נפט באיראן, או תקיפה איראנית על תשתיות בסעודיה, עשויות להוביל את טראמפ להחלטה ברורה. ייתכן שיבחר להסלים, וייתכן שדווקא יפנה למו"מ לסיום המערכה.
