הסיוע ההומניטרי הוא אולי הסוגייה המורכבת ביותר מבחינה מוסרית, פוליטית וצבאית, המלווה את המלחמה בעזה מאז תחילתה. ד"ר תמי קנר, מנהלת התוכנית למשפט וביטחון בינלאומי ב'מכון למחקרי ביטחון לאומי' (INSS), עקבה בשיטתיות אחר הנושא, והיא סבורה שרבות מהטענות נגד ישראל בנושא צבועות ולא מדויקת. לצד זאת, יש לה ביקורת רבה על מנגנון הסיוע הנוכחי, שלטענתה נבנה בצורה בעייתית בגלל חוסר הרצון של ישראל להכריע בנושא החלופה לחמאס. 

במסגרת עבודתה במכון פרסמה מחקר המפריך טענות שהופיעו בדו"חות האו"ם בנוגע לרעב בעזה. "אין פה שום מדיניות הרעבה, אלא ניסיון להתנהל סביב הנושא במהלך לחימה עצימה, שלפעמים מצליח יותר ולפעמים פחות. שוב ושוב התחזיות של מדד ה-IPC (יוזמה בינלאומית משותפת של מדינות, סוכנויות או"ם וארגונים בינלאומיים לניתוח מצבים של חוסר בטחון תזונתי ותת תזונה שנועדה להתריע מפני סכנת רעב) היו חמורות יותר ממה שבפועל התממש".

בסופו של דבר, מה מצב האוכלוסייה?
"האוכלוסייה בעזה במצב לא טוב ומאוד פגיע, במיוחד אחרי שנה ו-9 חודשים של מלחמה, הרג והרס. אבל אין בעזה רעב לפי ההגדרות הרשמיות של מצבי רעב, וגם לא מדיניות הרעבה. בהחלט יש מחסור ואנשים רעבים. הם נשענים כמעט לגמרי על סיוע הומניטרי לקיום בסיסי, ללא תוצר מקומי וללא מסחר.

"האוכלוסייה בעזה עוברת מלחמה עצימה ומאוד קשה, תחת שלטון חמאס שדואג לעצמו ומפקיר את אזרחיו. למרות זאת, גורמים שונים בקהילה הבינלאומית מאשימים את ישראל באופן בלעדי במצב של האוכלוסייה, למרות שהחובות שלה כצד למלחמה יחסית מוגבלות, והאחריות היא בראש ובראשונה על חמאס כריבון".

מי הגורמים שמאשימים את ישראל?
"בראש המאשימים עומד האו"ם, בעיקר מועצת זכויות האדם הנמצאת תחתיו, לצד גופים הומניטריים נוספים, שמטילים את כל האחריות על ישראל ומעלמים עין מפשעי חמאס – גם כשהם מכוונים כלפי העזתים. כשקוראים את הדוחות והדיווחים שהגופים האלה מפרסמים נדמה שחמאס לא קיים, ושחיילי צה"ל נלחמים קרוב לשנתיים עם עצמם ברצועה, ועושים ככל העולה על רוחם בלי שום כוח או התנגדות מולם".

הסיוע בשלוש תקופות

קנר מחלקת את המלחמה לשלוש תקופות בהקשר לחלוקת הסיוע:

התקופה הראשונה נמשכה לאורך רוב זמן המלחמה – מאוקטובר 2023 עד ינואר 2025. בתקופה זו, מלבד במשך זמן קצר בתחילת המלחמה שבו לא עבר סיוע, הסיוע נכנס בשיטה המקובלת, המבוססת על תשתיות האו"ם וארגוני סיוע. לדבריה הוא נכנס באופן די רציף, בכפוף לשיקולים ביטחוניים ולאזורי הלחימה, כשהכמות עלתה בהדרגה עד יוני 2024 ולאחר מכן התייצבה. ירידה חלה באוקטובר 2024 בעקבות הלחימה העצימה בצפון הרצועה – בתקופה שבה עלתה לדיון הציבורי "תוכנית האלופים" למצור על צפון הרצועה, שלא ברור אם היה ניסיון ליישמה. 

בתקופה הראשונה נכנסו משאיות סיוע הומניטרי עם מוצרים שונים, כמו קמח, ירקות ופסטה, ונאספו מהצד העזתי של הגבול למחסני האו"ם והארגונים ההומניטריים. משם חלק מהמוצרים חולקו לאזרחים, וחלקם למטבחים שמכינים מזון.

חלק מהסחורה שנכנסה הלכה לשווקים, באופן יחסי מעט ממנה, וקנר אומרת שהיו תקופות של עושר יחסי במלחמה שבהן השווקים היו מלאים.

מה היו התוצאות של השיטה הזו?
"זו שיטה מוצלחת על פניו, אבל היא איפשרה ביזה, גם מצד אזרחים ובעיקר מצד חמאס. השתלטות על המשאיות ולפעמים גם על המחסנים – שלא לדבר על מחסני אונר"א, ששם יש לחמאס דריסת רגל ישירה. חמאס השתלט על לפחות 25% מהסיוע, יש הטוענים שעל הרבה יותר מזה. זו השיטה שלו להתקיים- מי שמחזיק באוכל הוא השולט באוכלוסייה, ובנוסף הוא גם מוכר את הסיוע ומממן ככה את הפעילות שלו, משלם לפעיליו ומגייס פעילים נוספים. בישראל הבינו שהמלחמה לא תיגמר לעולם אם המנגנון הזה ימשיך".

התקופה השנייה בין 19 בינואר ל-19 במאי 2025 התאפיינה במעבר בין שני מצבי קיצון. הפסקת האש שהוכרזה במסגרת ההסכם לשחרור חטופים הביאה לעלייה חדה בכמויות הסיוע. קנר מסבירה שהנתונים על היקף הסיוע בתקופה זו מגיעים רק מישראל, משום שהאו"ם הפסיק לפרסם את נתוני המשאיות – אך הוא לא חלק על הנתונים שהציגה ישראל, שתאמו את כמות המשאיות שהוגדרו בתנאי הפסקת האש.

כמה סיוע נכנס בתקופה הזו?
"בזמן הפסקת האש נכנסו לרצועה למעלה מ-25 אלף משאיות סיוע. זה יותר מהכמות שנכנסה בששת החדשים שקדמו להפסקת האש, וכמעט שליש מכמות הסיוע שנכנסה במלחמה בכלל. זה שיפר את המצב ברצועה, אבל גם נתן לחמאס הזדמנות להשתלט על הסיוע מחדש, להתאושש ולגייס פעילים חדשים".

עם סיום הפסקת האש, ב-2 במרץ, ישראל החליטה לאסור על כניסת הסיוע לרצועה. למה?
"ישראל עשתה את זה בידיעה שאין מחסור ברצועה ואין סכנת רעב, בשל עתודות הסיוע שהצטברו ונאגרו במחסנים בזמן הפסקת האש. אלא שמהר מאד, בערך שבועיים לתוך עצירת הסיוע, התחלו לצאת דיווחים מעזה על מחסור וסכנת רעב. כבר בסוף מרץ, האו"ם התריע שתוך שבועיים צפויה להיגמר האספקה במחסנים שלו, למרות הכמויות הגדולות שנאגרו בהם. אז או שזה לא נכון, או שהסיוע נגנב. בסופו של דבר, בעקבות לחצים בינלאומיים ופנימיים, וגם הבנה שהסיוע ברצועה אוזל מהר מהמצופה, ישראל החליטה להשיב את הסיוע אחרי יותר מחודשיים של עצירה". 

מכאן מתחילה התקופה השלישית, במאי האחרון, עם מבצע 'מרכבות גדעון' וייסוד שיטת החלוקה החדשה באמצעות הארגון האמריקאי 'הקרן ההומניטרית לעזה' (GHF).

שיטת מרכזי החלוקה

"השיטה הזו הקימה עליה את כל העולם", אומרת קנר, "גם את חמאס, שראה במנגנון החדש איום אסטרטגי, וגם את האו"ם שטען שהמנגנון מפר עקרונות הומניטריים בסיסיים ושישראל הופכת את הסיוע לנשק ועושה בו שימוש  צבאי. אבל יש לציין שה'דם הרע' והקרע בין האו"ם לישראל, שהגיע לשיאו בעקבות החקיקה נגד אונר"א, שיחק תפקיד משמעותי. גם לא ניתן להתעלם מהאיום על המנגנון ההומניטרי של האו"ם הנהנה מתקציבי ענק.

"לכן, זה לא הפתיע כשהניסיונות של ישראל להציג את המנגנון החדש כמהלך של ארה"ב, ללא מעורבות ישראלית ישירה, במטרה לגייס גורמים נוספים למהלך, לא ממש צלחו. האו"ם וארגונים הומניטריים נוספים מסרבים בכל תוקף להשתתף במנגנון החדש, ואף עושים הכול כדי לחבל בו".

מה ההבדל בין מרכזי המזון לבין כניסת משאיות?
"השיטה הזו מאפשרת חלוקה ישירה לאוכלוסיה. סלי מזון ארוזים מראש, עם מוצרים שאמורים לאפשר למשפחות להתקיים במשך שבוע. התוכנית המקורית הייתה שכל ראש משפחה יקבל חבילה. הרעיון שהחלוקה עצמה במתחמים מתבצעת בידי חברות אמריקאיות פרטיות שמורכבות מיוצאי צבא אמריקאים, מאבטחים ואחראים על המתחם בפנים, וצה"ל אחראי רק על הביטחון מסביב. עכשיו עובדים 4 מרכזים, ממוקמים בעיקר בדרום הרצועה, אחד ליד מחנות המרכז".

קרן GHF הוקמה במהלך המלחמה, וקיימת עננת ערפל לגבי הגורמים העומדים מאחוריה, מימונה והאספקה אליה. ב-26 ביוני, מחלקת המדינה האמריקאית אישרה העברת 30 מיליון דולר לקרן. באופוזיציה הישראלית טענו שישראל עצמה מממנת חלק מעלות הסיוע – טענות שישראל מכחישה באופן רשמי.

ראש האופוזיציה יאיר לפיד רומז: ישראל מממנת את הסיוע ההומניטרי לעזה באמצעות חברות קש בשווייץ וארה"ב. "האם יכול להיות ששירותי הביטחון הישראלים נשלחו בידי רה"מ ושר האוצר כדי לשנע כספים של מדינת ישראל לחו"ל, כדי שהם יחזרו אח"כ לעזה כסיוע הומניטרי?"@yairlapid @netanyahu @bezalelsm pic.twitter.com/2qWyaIpLrw

— ערוץ כנסת (@KnessetT) May 26, 2025

בראש GHF עומד הכומר האמריקאי האוונגליסט ד"ר ג'וני מור. מי שהיה אמור לנהל את הארגון, ג'ייק ווד, התפטר עוד לפני שהתחיל יישום התוכנית בטענה שלא ניתן ליישמה תוך שמירת העקרונות ההומניטריים. לדברי קנר, ווד דמות בכירה בעולם ההומניטרי, והתפטרותו הגיעה "כנראה אחרי לחץ רב. האו"ם עושה את הכול כדי לחבל בתוכנית הזו. הוא רוצה לפגוע בישראל יותר מלעזור לאזרחים".

קנר מסבירה ש-4 המרכזים של GHF נמצאים ב"אזור האדום" המפונה, שדובר צה"ל בערבית מורה לתושבים שלא להיות בו. "צריך לזכור שרוב האוכלוסייה מרוכזת ב-2-3 מרכזים בחגורת החוף של עזה", היא אומרת. צה"ל מאבטח את צירי הגישה שדרכם האזרחים עוברים למרכזי החלוקה. 

למה המרכזים שם, ולא באזורים שהוגדרו כהומניטריים?
"ככה צה"ל יכול להבטיח סיכוי יותר גבוה שהסיוע לא ייפול לידי חמאס. גם השיטה משרתת את המטרה הזו – במקום משאיות שמאוחסנות במחסנים, קופסאות שמגיעות ישר למרכזי החלוקה ומועברות ישירות לאזרחים. אם היו צריכות 'לטייל' בתוך הרצועה, הן היו נבזזות ישירות בידי חמאס או כנופיות, כמו שקורה בצפון הרצועה".

קנר מתייחסת להמשך של הסיוע בשיטת המשאיות, שקורה בעיקר בצפון הרצועה. הפעילות הזו קורית בשיתוף פעולה עם האו"ם וארגוני הסיוע, ובין היתר ארגון הסיוע המטבח המרכזי העולמי (WCK) הודיע על חזרה לפעילות ברצועה ב-22 ביוני. "צפון הרצועה מתנהלת עם 'סיוע משלים' בשיטה הישנה, בעיקר קמח למאפיות", היא מסבירה. 

לדבריה, במקרים מסוימים כנופיות בצפון הרצועה בוזזות את המשאיות "כך שלפחות האספקה מגיעה לאזרחים ולא לחמאס". ייתכן שהדבר מסייע במקרים מסוימים ליצור סדר יחסי. לפי פוסט שכתב אחמד פאוד אלח'טיב, פעיל שלום עזתי ומתנגד חמאס החי בארה"ב, "כשחמולות בצפון רצועת עזה השתלטו על חלוקת המזון והסיוע, במיוחד בעיר עזה, שרר סדר, בניגוד לבלגן ולאסונות הקטלניים באתרי ה-GHF".

היו הרבה דיווחים על ירי ליד מרכזי הסיוע. האם יש תמונה ברורה של מה הגורם לזה?
"היו לא מעט מקרים של ירי מצד חמאס. האו"ם מייחס לצה"ל 400 ומשהו הרוגים במתחמי הסיוע, ולא מייחס אף אחד לחמאס למרות האיומים של חמאס פעילות המנגנון שמאיים עליו אסטרטגית, במיוחד כשמחסום הפחד של האוכלוסייה נשבר. היה גם מקרה שחמאס ירה והרג עובדים פלסטינים של GHF.

"חלק מהמקרים הם באמת ירי של צה"ל, כולל ירי פגזים. לא מתוך הוראה לירות על אזרחים, אבל בפזיזות. מתוך חשש, ובהלה, ויד קלה מדי על ההדק. אלו חיילים שרגילים לאזורי לחימה ולמנהרות ולפעמים מרגישים מאוימים כשהם רואים המון עזתי רץ לעברם, ומנסים להשליט סדר. החיילים לא התגייסו כדי לאבטח צירי גישה, זו משימה שמתאימה יותר לשיטור והשלטת סדר, שימוש בגז מדמיע. במובן זה התוכנית מכשילה את חיילי צה"ל". בצה"ל אמרו בתגובה לתחקיר בנושא ב'הארץ' כי "בעקבות אירועים שבהם דווח על פגיעה באזרחים שהגיעו למתחמי חלוקה, בוצעו תחקירים מעמיקים והועברו הנחיות לכוחות בשטח בעקבות לקחים שהופקו".

"עזה הופכת למעין שטח הפקר"

העיסוק בתקריות הירי מביא את קנר להתייחס למכלול הכשלים של שיטת החלוקה החדשה, בראייתה. "יש כשל ביטחוני, של החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה. כשל אופרטיבי, של כאוס והמולה במרכזים, ללא רישום או מעקב מי וכמה חבילות לוקח כל אחד. נשים, ילדים ומבוגרים באופן מובנה מתקשים להגיע, כי צריך ללכת מרחקים ולסחוב. ובעיקר, הכמויות של החבילות מוגבלות, הרבה פעמים הן נגמרות יותר מהר ממה שחשבו. ונקודות ההפצה, יש רק ארבע. זה לא מספיק".

ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר ביוני שישראל מחמשת מיליציות ברצועת עזה כדי לאבטח את חלוקת הסיוע. בפרט מדובר במיליציה בראשותו של יאסר אבו שבאב, איש פת"ח בעברו, ונחשב לקשור לרשות הפלסטינית. השימוש במיליציות שנוי במחלוקת בישראל – כאשר השר בצלאל סמוטריץ', שקידם את פרויקט מרכזי ה-GHF, אמר שחימושן "נעשה מאחורי הגב שלנו". 

מה משמעות שיתוף הפעולה של ישראל עם המיליציות?
"זה מאוד קשור למצב הפוליטי של חוסר רצון למצוא חלופה. זה פתרון שמשרת את הצורך המיידי של ישראל והוא כרוך בסיכון, קצת כמו מישהו שהסתבך בהימורים ומלווה כסף בשוק האפור. זו לא הפעם הראשונה וישראל גם לא המדינה היחידה שעושה שימוש בפתרון הזה; מדינות נוספות פנו לגורמים פנימיים, כמו כנופיות ומליציות מקומיות, אבל זה לא נותן מענה אמיתי לטווח הארוך.  כרגע זה עדיף על האלטרנטיבה של חמאס, כי המיליציות נלחמות נגדו ברחובות, אבל ייתכן מאוד שעוד נשלם על זה בהמשך".

מה יכול לאפשר למנגנון הסיוע לענות למטרה של הפרדת הסיוע מחמאס, וגם על הצרכים ההומניטריים?
"הוא צריך להתרחב משמעותית, גם מבחינת כמויות ומגוון המוצרים וגם מבחינת נקודות החלוקה. חייבים להיות יותר מוקדים ובפריסה רחבה יותר. זה קשור לעלויות ומימון. בנוסף,  חייבים להטמיע מנגנון רישום ומעקב – לדעת מי קיבל מה, כדי שהסיוע יגיע לכמה שיותר אנשים. אם האו"ם וארגוני סיוע אחרים היו נשמעים לקריאות ומצטרפים, זה היה מסייע לשיפור המנגנון גם במימון וגם בתפעול. אבל נראה שיותר משהאו"ם רוצה לעזור לאוכלוסייה בעזה, הוא רוצה לפגוע בישראל".

מה החסמים שמקשים על שיפור המצב?
"התוכנית של מרכזי הסיוע טובה על הנייר, אבל קצת פחות בביצוע בשטח, ומסכנת את חיילי צה"ל. הבעיה היא שבגלל מגבלות פוליטיות בישראל לא קודמה תכנית לגורם שלטוני חלופי לעזה, בין אם זה ממשלת טכנוקרטים, רשות משופרת או משודרגת או כל דבר אחר. וכך, בדרך לא דרך, קם מנגנון הסיוע של ה-GHF, כשישראל מוצאת את עצמה מעורבת באבטחה, ולפי פרסומים גם במימון. בינתיים עזה הופכת למעין שטח הפקר.

"הפתרונות האלה, של מרכזי הסיוע והמיליציות, הם פתרונות בזק שלא נותנים מענה לבעיה השורשית. בסוף מישהו יצטרך להשליט סדר ברצועה, ועדיף שישראל תחליט מי זה יהיה מאשר שיחליטו בשבילה. כרגע החיילים משלמים את המחיר, באבטחת צירי הסיוע ובמלחמה בלתי נגמרת. ומי שעוד נפגעים מכך הם החטופים".