"אמיר היה נער חכם, חברותי, שתמיד התנדב", נזכר סעד. "היה לו חלום להיות קצין והוא הגשים אותו. לפני שבוע קיבל את דרגת הסגן ומונה לתפקיד בסיירת גולני. הוא היה כל כך מרוצה מהקידום, שהוא העלה סרטון בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הוא קיבל המון ברכות. זאת היה, לצערי, מין פרידה".

סעד הותיר אחריו אב, אם ואח. "אחיו סיים י"ב ממש לפני חודש, ותכנן ללכת בעקבות אמיר". את הבשורה על נפילתו של אמיר, מודי קיבל בעיצומו של אירוע משפחתי. "שמעתי את זה מחברים בצבא. גם לבן שלי קוראים אמיר. בהתחלה חשבו שזה הוא שנהרג. מיד אמרתי שזה לא הבן שלי, והתחלנו לברר מי זה, אבל השמועה כבר רצה בכפר. המשפחה מרוסקת. האב ביקש אתמול: 'תחזירו את הבן שלי'. כל דבר מזכיר אותו, כל פינה בבית, ברחוב, העצב בשבילי הכפר".

מודי מספר שתכנן להשתתף באזכרה לילדים שנהרגו באסון מג'דל שמס. "אנחנו שותפים לכל דבר ועניין. השותפות שלנו התחילה לפני אלפי שנים. החיים שלנו כאן הם חיים משותפים. אנחנו רוצים שהמדינה תמשיך להתקיים, תמשיך להיות חזקה, בטוחה – ושאף אחד לא יפגע במרקם החיים הישראלי".

"יש לנו עוד חיילים שנלחמים בעזה", הוא מדגיש. "החבר'ה שלנו, המקסימים, שהולכים ומתגייסים. אבל עדיין יש הורים שדואגים לילדים שלהם שם. אני חושב שכלו כל הקיצין. חבל על הילדים האלה שנופלים שם. אנחנו צריכים לצאת מעזה, לשחרר את החטופים. החיילים מתים סתם, סתם. לא כשהם במצב של לחימה. צריך לחשב מסלול מחדש".

"באופן אישי התחושות קשות, ויש הרבה פחד וחששות. כמו רוב המדינה, אנחנו צריכים שהמלחמה הזאת תסתיים כבר. שנחזור לשגרת חיינו, ונמשיך אותם כפי שראוי להיות – בלי חללים, בלי אבידות. נשחרר את החטופים, ונחזור, נשקם ונבנה".