"וְֽנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה, ה', כא')

"כּלוּם היינוּ עוֹד מסוּגלים כּיום הזה לתנוּעת־תקוּמה לוּלא היה עם ישׂראל שוֹמר בּלבּוֹ בּקשיוּת־עוֹרף קדוֹשה את זכר החוּרבּן?" ('חורבן ותלישות', ברל כצנלסון)

ט' באב מצוין השנה בצל התהום שנפערה בחיי העם ב-7 באוקטובר 2023, ועדיין פעורה. בצל מאבק על כוחות התקומה הדרושים לישראל, ובה בעת גם מאבק על הזיכרון. בין היתר על משמעותו של ט' באב כיום.

יותר ויותר חילונים מציינים את ט' באב בשנים האחרונות. במקביל, בציבור הדתי גוברת המגמה של תפילה מחוץ לבתי הכנסת, כך שמשני כיוונים אלו נראה שמתרחב הציון של ט' באב במרחב הציבורי. לכן גוברת החשיבות בעיצוב התוכן והמסרים של היום.

בקרב מצייני ט' באב, יש מי שמתאבלים על חורבן בית המקדש ומבקשים להקימו מחדש. אחרים מבכים על מה שהם רואים כחורבן עכשווי, של מדינת ישראל והחברה הישראלית, ומרימים ידיים מולו. בשורש הדבר עומדות שתי תנועות של ייאוש, שבא לידי ביטוי באחת מהן בחזון משיחי, ובשנייה בתחושת חוסר מסוגלות. המשיחיות הדתית מאמינה שאלוהים מניע הכול, במסגרת תהליך מתקדם של גאולה. כתמונת מראה, חלק מהחילונים מאמינים שהאדם פשוט לא מסוגל לשנות את המציאות לטובה.

לשיכרון הכוח המשיחי ולתחושת "איבדנו את המדינה" משותף אולי דבר נוסף: שתי החוויות האלו מגיעות כתגובה לעוצמתו הרבה של השלטון. השלטון הקיים בוחר בהפקרה, בגזענות ובאי נשיאה באחריות. נמנע משימוש בכוחו לבניין חברה ועושה שימוש יתר בכוחו בלחימה.

התהום שישראל מצויה בהן אכן מייאשת, אך מה שנדרש הוא תקווה מפוכחת, לא אשליית גאולה ולא ויתור על עיצוב החיים. הפסיכולוגיה המודרנית, כמו גם אנשי רוח כמו יוסף חיים ברנר, הראו שבלב הייאוש קיימים גם כוחות האף-על-פי כן. אלו כוחות שמתגלים בנפש ובחברה דווקא ברגעי משבר וחורבן. אותם הכוחות הניעו צעירים בתחילת המאה הקודמת להתחיל בהצלת העם היהודי מאובדנו. אלו כוחות שנדרשים גם היום.

המאבק עדיין לא תם. על הובלת החברה והמדינה אפשר וצריך להמשיך להיאבק, מתוך אמונה ברוח האדם וביכולתו של העם היהודי להמשיך לעצב את גורלו. קיימת תקווה לבנייה מחודשת של חברה מתוקנת ושוויונית, עבור כל האזרחים.

הציונות הייתה ברובה תנועה של צעירים חילונים, שקמה כדי לאפשר ליהודים ריבונות על חייהם בכל תחום, כולל מרחבי התרבות והזיכרון. תנועה שמרדה בהתבוללות מצד אחד ובשמרנות דתית מצד אחר. מי שרצה אז לשכנע ולטעת תקווה בציבור היהודי פעל גם בבתי הכנסת וגם באוניברסיטאות. הציונות הצליחה שלא ליפול לתהומות הפשיזם או הסטליניזם, ולהקים בסופו של דבר מדינה מודרנית, יהודית ודמוקרטית. שום דבר במעשיהם של הצעירים הציונים הללו לא היה מובן מאליו, וכל צעד לווה במאבקים פנימיים נגד קבוצות אחרות בציבור היהודי.

הזיכרון שדרוש כיום צריך לדעת גם הוא לדבר בו זמנית בשפת ההשכלה ובשפת המסורת. זהו זיכרון שרואה את האפשרויות הרבות הגלומות במה שנוצר בישראל. את משאביה האדירים של המדינה, שניתן לנתב למטרות חיובית. את האחריות הכבדה להמשיך ולבנות את החברה. בתוך קושי, עצב וחורבן – זה זיכרון שנותן כוחות לבנות ציונות הומניסטית, חברה שהאדם ורוחו עומדים במרכזה.

ביום זה של זכר החורבן, יש לחזור אל ההבנה שבני אדם מכתיבים את מהלך ההיסטוריה בפעולותיהם. אל האמונה והתפיסה שיש לנו אחריות ממשית כבדה לנהל את עניינו בכל התחומים, כמו ביטחון, כלכלה, תרבות, חינוך ויחסי חוץ. דווקא זיכרון החורבן מורה על האפשרות והחובה לא להתייאש, ולחדש ימינו כקדם.

הכותב הוא איש חינוך, ממקימי הקיבוץ העירוני 'משעול' בנוף הגליל של תנועת המחנות העולים