מאסק הישראלי: ראש הממשלה בנימין נתניהו כמעט לא מתייחס לשאלות כלכליות בימים אלה, אבל כשנשאל על ידי ינון מגל אם הוא אכן מחפש את "אילון מאסק הישראלי" השיב נתניהו בחיוב ואמר שביקש שיציעו לו מועמדים לתפקיד תוך שלושה שבועות. בשעה שהוא מחפש את מקבילו הישראלי, כדאי להזכיר לראש הממשלה מה קרה לאילון מאסק האמריקני שעמד בראש ה"מחלקה ליעילות ממשלתית" (DOGE) בה התיימר לייעל את עבודת הממשלה ולחסוך כסף לממשל האמריקני תוך שימוש באמצעים אגרסיבים במיוחד.

בסוף חודש מאי עזב מאסק את תפקידו: לכאורה בהסכמה, אך בפועל בצל מריבה מתוקשרת עם הנשיא טראמפ, ולאחר שהמהלך שהוביל נכשל. הגישה האגרסיבית של מאסק הצליחה בעיקר לזרוע כאוס ולגרום נזק אדיר לשירות הציבורי, שמביא לחוסר יעילות, פגיעה בתפקידים חיוניים ועלול לסכן חיי אדם. גם חיסכון תקציבי לא יצא מזה: לפי פרסום השבוע בפוליטיקו תוכנית מאסק חסכה חסכה רק כ-5% מהסכום שהיא התיימרה לחסוך, תוך כדי שאנשיה מעוותים מספרים בצורה משמעותית. אם יש לקח מהפרשה העגומה הזו, הוא בפער בין הקמפיינים הליברטיאניים לבין החיים עצמם.

מפרץ ההרפתקאות: את כהונתו בחר טראמפ לפתוח בביקור בערב הסעודית. לצד המניע הכלכלי והפוליטי, העירו חלק מהפרשנים כי ייתכן שקבלת הפנים המלכותית היא הדבר שקרץ לו ביותר – לא דיפלומטיה מעונבת של אנשי עסקים, אלא מלוכה אמיתית עם שטיחי זהב, ריקודים רבי-משתתפים ומתנות יקרות ערך. מלוכנות מודרנית, הייטקיסטית ועשירה יכולה לדבר אל כל מנהיג, וכעת נראה שגם נתניהו נכבש בקסמי המפרץ.

אחרי מאסק אמר נתניהו: "כשאתה הולך למפרץ (הערה: נתניהו לא היה שם מעולם – ט.כ), שם אין דמוקרטיה, אבל אין גם ביורוקרטיה. אין את הפקידות, את הדיפ-סטייט המטורף הזה שאתה לא יכול לזוז. יש כל כך הרבה כבלים על עסקים, ושם אתה רואה יזמות מטורפת, אתה רואה גם השקעה מטורפת במו"פ – אפילו יבוא מו"פ, אינטליגנציה מלאכותית".

ההשוואה בין ישראל למדינות המפרץ תמוהה. הן אינן מדינות לאום, אלא יותר חמולות מורחבות שהתעשרו על בסיס משאבי הטבע בשטחן, וכעת מנסות לבנות לעצמן תשתית כלכלית רחבה יותר. הן שולחות את ילדיהן לאוניברסיטאות הטובות בעולם, ומשתמשות בהון האדיר שלהן כדי למצוא את מקומן בזירה הבינלאומית.

אבל לקסם המפרצי יש גם מחיר. כל אחת מהמדינות האלה מסתמכת על גדודי עובדים זרים המהווים כ-52% מכלל תושבי האזור. במדינות עשירות במיוחד כמו קטאר ואיחוד האמירויות המספר נוסק לכ-90%. בגן העדן של חוסר הרגולציה לו שואף נתניהו, תנאי עבודתם נמצאים בתחתית. נושא זה עלה לכותרות סביב המונדיאל בקטאר, שבמהלך ההכנות אליו נהרגו מעל 400 עובדים לפי מנהל הטורניר, ואלפים על פי ארגוני זכויות אדם.

בהקשר זה, הרצון להשתלב במרחב המפרצי הוא לא רק נסיגה מהדמוקרטיה – אלא בעיקר ריצה אל השוק החופשי. נתניהו תמיד ראה בכוחות השוק את הערובה המרכזית ביותר לצמיחה. הוא מעולם לא היה ראש ממשלה של מערכת החינוך, הכשרת העובדים או המצוינות המדעית. הוא בוודאי לא ראש הממשלה שרואה בלכידות חברתית ובמערכת שירותים מתפקדת בסיס לצמיחה. מבחינתו, המדינה סותרת צמיחה, והשוק מעודד אותה.

הבעיה היא שהסיפור הישראלי לא תואם את הנרטיב שלו: החממה לצמיחת החדשנות הישראלית מבוססת על מוצרים ציבוריים – אקדמיה, מערכת הביטחון וחינוך. הובילו אותה אינספור אנשים פרטיים, אך הם צמחו וניזונו ממערכת מסוימת – חברתית, ערכית וכלכלית.

בדבר אחד נתניהו צודק כשהוא מציין: "אנחנו סיפור הצלחה גדול, אבל לא היחיד". המזרח התיכון משתנה. אם בעבר הייתה דמוקרטיה אחת מצליחה והרבה דיקטטורות נחשלות, מדינות המפרץ מציגות דגם שלישי – נסיכויות מלוכניות משגשגות. היתרון האיכותי של ישראל עלול להישחק – אך לא בשל היעדר הון גלובלי להשקעה, וגם לא בגלל עודף ביורוקרטיה, אלא בשל חולשת המוסדות הישראליים שמייצרים לה את היתרון האיכותי. אותם מוסדות שאליהם נתניהו אדיש במקרה הטוב, ונלחם בהם במקרה הרע.

הנאו-ליברליזם מעכל עצמו לפופוליזם: מעניין לבחון את הדרך שעבר נתניהו. הסנטימנט הבסיסי של הנאו-ליברליזם ביחס למדינה הוא שלילי – דה-רגולציה, הקטנת המגזר הציבורי והפרטה. לצד זאת, הוא מכיר בתפקידה של המדינה כמי שאמורה לאפשר את תפקוד השוק החופשי. לכן, הוא מייעד לה תפקיד טכנוקרטי: גוף שמבטיח את זרימת השוק הרחק מהשדה הפוליטי, שבו לציבור יש השפעה. ביטוי מזוקק לתפיסה זו הוא נגיד בנק ישראל, שמקבל את ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר – גובה הריבית – במנותק מהשדה הדמוקרטי.

הפופוליזם מימין מתואר, בין היתר, כתגובת נגד לאותן תפיסות. הוא מבוסס על תחושת תסכול מהגלובליזציה של ההון, מהחזון הליברלי־טכנוקרטי, ומהשוק שאינו מכיר בגבולות ולאומים. ובכל זאת, קשה לראות בו סנטימנט חיובי למדינה או רצון לחזק את מוסדותיה – להפך.

בדמותו של נתניהו ההפכים מתמזגים. הוא היה הפוליטיקאי הראשון בישראל שהניף במובהק את הדגל הנאו-ליברלי, וכיום הוא נישא על כתפי הפופוליזם הימני. בשני המקרים הוא תקף את המשותף החברתי. אולי, בסופו של דבר, המרחק בין השניים אינו גדול כל כך.