המבוי הסתום שאליו נקלעה ישראל במשא ומתן העקר עם החמאס מחייב הכרעה אסטרטגית חדה וחסרת פשרות. לא ניתן להחזיק בחבל משני קצותיו: גם לשחרר את החטופים – מטרה מוסרית, ציבורית ולאומית ראשונה במעלה – וגם לחסל את חמאס כליל תוך הריסת רצועת עזה. אלו מטרות סותרות במהותן, והניסיון לממש את שתיהן בו-זמנית מוביל לאובדן כיוון, לבזבוז משאבים ולהעמקת הכישלון האסטרטגי בלי להכריע את האויב.

השבועיים האחרונים המחישו היטב. מצד אחד, הקבינט אישר מהלך צבאי להתקדמות אל העיר עזה ולפעולה במחנות המרכז; מצד שני, לא התקבלה החלטה מפורשת על מהלך כולל של כיבוש הרצועה והשמדת הארגון. הרבה אוויר חם והצהרות רהב, אך בפועל נראה שנקבל עוד מאותו דבר, קרי: הגברת העצימות בתקווה לשוב למשא ומתן כדי לחלץ עסקה חלקית.

אין זה סוד ש-50 החטופים שמוחזקים בעזה הם הנכס המרכזי של חמאס, שמאפשר לו לנהל את המשא ומתן מעמדת כוח, לסחוט הישגים, לשתק פעולות צבאיות, להעצים את הביקורת העולמית על המדיניות הישראלית ולהעמיק את השסעים בחברה הישראלית. כל עוד הנכס הזה נותר בידיו, יש לו מנוף לחץ אפקטיבי שמסייע במשיכת זמן, בהכתבת סדר היום ובחיזוק מעמדו, גם בציבור הפלסטיני. יתרה מכך, החשש של חמאס שגם לאחר עסקה עתידית ישראל עלולה לחזור ולהפעיל כוח במטרה "לסיים את העבודה" מובילה אותו להקשיח את עמדתו.

למרות זאת, לשני הצדדים יש אינטרס מהותי בהמשך המשא ומתן. ישראל מעוניינת בהחזרת החטופים; חמאס שואף להפסקת הלחימה, לשחרור אסירים ולהבטחת הישרדותו השלטונית. המדיניות המגומגמת של ישראל, המחלוקות בין הדרג המדיני לצבאי שהפכה לפומבית והלחצים הבינלאומיים הגוברים סביב התמרון המסתמן – כל אלו מרחיקים עוד יותר את הסיכוי לפריצת דרך.

חמאס מתנהל באופן קר ותכליתי, ביודעו שהזמן משחק לטובתו, ודורש יותר ככל שמתקדמים בדיונים. כשישראל אותתה שוב על מהלך צבאי רחב היקף, אך בה בעת גם שידרה שאין כוונה לכיבוש ארוך טווח, היא הזינה בכך את משחק העיכובים של חמאס.

אם תבחר ישראל להציב את שחרור החטופים כיעד המרכזי, ולא רק כאחת מכמה מטרות, עליה לשנות כיוון ולמקד את המשא ומתן בהפסקת לחימה ובהסדרה כוללת. הסדרה כזו תכלול בין היתר גם בניית חלופה שלטונית לחמאס בתוך הרצועה.

מהלך כזה מחייב הכרה מציאותית: חמאס, למרות המכות שספג, טרם הובס. הוא עדיין מצליח לפעול באופן שיטתי ומתוחכם, ומסוגל לזנב בחיילי צה"ל לעוד זמן רב. הוא עוסק בעיצוב נרטיב של הישג פלסטיני אל מול ישראל, נרטיב שמתחזק בזירה הבינלאומית והאזורית ככל שגוברת הביקורת על ישראל והמחיר ההומניטרי של הלחימה. חמאס שואף להותיר אחריו מורשת של עמידה איתנה והישגים לאומיים-פלסטיניים, ולמרבה הצער, במובנים מסוימים הוא כבר הצליח בכך.

הקו הישראלי שהתבסס על סירוב להיכנס למהלך מדיני ולסיים את המלחמה באופן יזום קרס בפועל. חרף ההישגים הצבאיים המשמעותיים עד כה, ישראל נדרשת להכיר גם בהפסדים: אובדן חיי אדם, קריסה של התמיכה הבינלאומית, שחיקת הלכידות חברתית ונזק כלכלי. בימים האחרונים משווק הדרג המדיני רעיון של "להרגיש עם וללכת בלי": להעמיק את הפעילות הצבאית ברצועה בלי כיבוש כולל, ובו בזמן להבטיח שחרור מהיר של החטופים. אלא שהבטחה כפולה כזו אינה מציבה סדר עדיפויות, אלא דוחה אותו, ומעמיקה את הסדק מול צמרת צה"ל, שמזהירה מפני תרחישים יקרים וממושכים.

הבחירה האמיתית ניצבת בין שתי דרכים ידועות. האחת, מהלך מדיני ממוקד חטופים שיביא לסיום הלחימה, גם במחיר ויתור על "תמונת ניצחון" מיידית. השנייה, המשך לחימה בעוצמה הולכת וגוברת, מתוך מודעות למחיר האנושי, המדיני והחברתי, ולכך שהזמן פועל לרעת החטופים. שתי האפשרויות קשות וכרוכות במחירים כבדים.

ישראל לא יכולה, ואסור לה, להחזיק בשתי תכליות סותרות במקביל. אם הכרעת חמאס היא היעד, צריך לומר זאת בקול ברור. להבין את משך הזמן ואת המשמעויות האסטרטגיות של מהלך כזה, ולשאת באחריות גם על מחיריו, מול הציבור הישראלי ומול העולם. אם החטופים הם היעד, יש לבודד את רעשי הרקע, לבנות מסגרת להסדרה ולרתום את המערכת הביטחונית והבינלאומית למהלך ממוקד תוצאה. "גם וגם" אולי נוח פוליטית, אך בחוקי הבזאר של המזרח התיכון הוא משרת בעיקר את האויב, מעמיק את הקרע בבית ומסכן את המטרה החשובה מכולן: הצלת חיים.

ד"ר אבנר סער הוא מומחה למשא ומתן, חוקר מרכיבי פתרון לסכסוכים במזרח התיכון ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי