משמעות מדיניות הריבית הנוכחית היא ברורה: העברת כסף מחלשים לחזקים. זו אינה תופעת לוואי, אלא מטרת מדיניות מובהקת, מאחורי מסך של ז'רגון כלכלי של מלחמה באינפלציה. השבוע התקבלה החלטה להותיר את שיעור הריבית הגבוה על כנו, ונראה שאפילו גרף רשמי של בנק ישראל שמראה שצעדי הממשלה הם שגרמו לאינפלציה לחרוג מייעדה – לא גרם לבנק לשקול מחדש את מדיניותו. 

רווחי העתק הם המטרה

שלא במפתיע, הוועדה המוניטרית של בנק ישראל הודיעה השבוע על השארת הריבית ברמה של 4.5%, כפי שהייתה בשנתיים האחרונות. זוהי כמעט הרמה הגבוהה ביותר מזה עשרים שנה, ולתקופה ממושכת במיוחד. היא משאירה את ישראל בפסגת הריבית בעולם, יחד עם ארה"ב (גם 4.5%) ומעל בריטניה (4%) ואירופה (2%). 

את תוצאות ההחלטה אפשר לראות בנתונים אחרים שפורסמו לאחרונה: רווחי הבנקים. במחצית הראשונה של 2025 גרפו הבנקים רווחי עתק של 16 מיליארד שקלים. במילים אחרות – 16 מיליארד שקלים נגרעו מהציבור הישראלי ועברו לבנקים ולבעליהם. זו בהגדרה פעולה רגרסיבית – כלומר כזו שהופכת את החברה לשוויונית פחות.  

הכנסות מריבית נטו לעומת ריבית בנק ישראל, 2017–2024 (גרפיקה: עיבוד 'דבר' לנתוני בנק ישראל ולדו"חות הבנקים)

לא מדובר באירוע חד פעמי. אפשר למצוא מתאם מושלם בין מחזור העלאת הריבית האחרון לעליית רווחי הבנקים. הסיבה לכך פשוטה: הריבית שהבנקים לוקחים על הלוואות תמיד תהיה גבוהה מהריבית שהם נותנים על פיקדונות, מה שנקרא 'המרווח הבנקאי'. כלומר, ההכנסות שלהם לא נובעות מהצלחה עסקית יוצאת דופן, או מהענקת שירות ייחודי (לראייה – כל הבנקים מרוויחים יותר). המשוואה פשוטה – ריבית גבוהה שווה רווחים גבוהים. 

אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בתופעת לוואי מצערת של הריבית הגבוהה, אבל זה העניין עצמו. זו גם הסיבה שבנק ישראל נמנע מלהפעיל אמצעים קשיחים מידי נגד התופעה, ומסתפק באזהרות כלליות לבנקים. הריבית הגבוהה היא הדרך לספוג כסף מהציבור, וזה בדיוק מה שהבנקים עושים. בנק ישראל רוצה שהם יעשו את זה, מתוך תפיסה שאומרת שפחות כסף לציבור יביא לפחות ביקוש וימתן את עליית המחירים. זוהי מלחמה באינפלציה דרך הכיס של האזרח. 

ממשלה עם מחיר

אז עד מתי אמור בנק ישראל להחזיק ריבית גבוהה בשם המלחמה בעליית המחירים? יעד האינפלציה של בנק ישראל הוא 1 עד 3 אחוזים, וכל חריגה ממנו מצדיקה לכאורה שימוש בכלי הזה. מעבר לביקורת על קונספציה כלכלית זו (שספק אם הוכיחה את עצמה), ועל פגיעתה באזרח, גרף שפרסם בנק ישראל בעצמו מראה חלק חסר בסיפור – את חלקה של הממשלה בעליית שיעור האינפלציה.

בגרף הירוק: האינפלציה בלי צעדי הממשלה (מתוך: מצגת בנק ישראל לנימוקי החלטת הריבית)

לפי הגרף, ללא צעדי הממשלה (העלאת המע"מ בינואר, התייקרות התחבורה הציבורית וכו') האינפלציה הייתה עומדת על 2.5%, בתוך טווח היעד. במצב זה, היה אפשר לכאורה לומר שעליית המחירים בשליטה, וניתן להתחיל להוריד את הריבית. אך משום שהממשלה מעלה מחירים, הציבור צריך לשלם פעמיים: גם המחירים עלו, וגם הריביות שהוא משלם על המשכנתא או על המינוס בבנק נשארות גבוהות. 0.6 נקודות האחוז מתוך עליית המחירים נגרמת על ידי הממשלה, ולריבית בכל מקרה לא תהיה השפעה עליה.

המציאות האבסורדית הזו עטופה בז'רגון כלכלי של "אחריות", "מלחמה באינפלציה" ו"צעדים קשים". היא לא נובעת מרוע, אלא משמרנות כלכלית – מצד אחד משרד האוצר שמעוניין בגירעון נמוך, ומצד שני מבנק ישראל שמעוניין באינפלציה נמוכה. אבל זו המשמעות האמיתית של מה שמכונה שמרנות כלכלית: העדפה תמידית של האינטרסים של החזקים על אלה של החלשים. ליתר ביטחון.