בישראל מדגישים כי כ-80% מתושבי הצפון המפונים כבר שבו לבתיהם עם פתיחת שנת הלימודים. אבל מאחורי המספרים היפים מסתתרת מציאות מורכבת: אלפי משפחות אחרות, שמרכיבות את אותם 20% שעדיין לא חזרו, חיות כבר כמעט שנתיים בעקירה – מתמודדות יום-יום עם דילמות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות קשות.

עדן חכמון, מטפלת רגשית, דור שלישי למושב בית הלל, מתגוררת כיום עם משפחתה בצורן. היא מודה כי המחשבה על חזרה מלווה אותה, אך נבלמת בכל פעם מחדש מול תחושת הפחד הקיומי. "החזרה שלובה אצלי לסוגיית החטופים. בפעם הבאה שיפרצו את הגבול ויחטפו אותנו – ככה זה יהיה גם איתנו?".

היא נזכרת כיצד בעבר הייתה נוסעת עם בן זוגה לבקר משפחה במטולה, והוא היה תוהה איך חבל ארץ שלם יכול להיות מוקף אויבים. "אני גדלתי ככה וזה היה נראה לי הגיוני. אמרנו לעצמנו שהצבא יודע מה הוא עושה. עכשיו הדברים השתנו". לדבריה, היא יודעת שתחזור, אך בן זוגה מבהיר כי לא יהיה מוכן להתפנות שוב: "מישהו יודע להבטיח שכזה דבר לא יקרה שוב?".

"‏בשיח האזורי, האמירה כעת היא שחייבים לחיות במוכנות לפלישה", אומרת גל גביש (26), מקיבוץ מלכיה. היא ומשפחתה התפנו עצמאית למרכז. הוריה חזרו בינתיים לראש פינה, אבל היא החליטה להישאר בתל אביב לזמן בלתי מוגבל. "אני מסכימה עם האמירה שעדיין לא בטוח פה, אבל גישת ה'להיכנס בהם' הגיעה לדעתי למיצוי". מבחינתה, תחושת הביטחון תגיע רק כשתראה את המדינה נוקטת צעדים מדיניים מול השכנה מצפון: "שהגבול יהיה פה כמו ירדן ומצרים".

חוששים להתחיל מאפס

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מחודש מאי, כל מפונה חמישי בצפון איבד את מקום עבודתו. אחרי שנה של חיים במרכז, חכמון – שעובדת כעצמאית – ראתה שאפיקי הפרנסה, מגוון הלקוחות ונתיבי ההכשרה המקצועיים מגוונים ומזמינים יותר במרכז מאשר בביתה שבקצה הגליל.

סירובה של גביש, אשת תקשורת בשנות ה-20 לחייה, לא עומד לבדו. כשליש מהצעירים באזור הצהירו שהם חוששים מאוד לפרנסתם. אין כאן כמעט היי-טק או רכבת שתקרב אותם, ורוב העבודות לבני גילה של גביש מסתכמות בתיירות, מסעדנות וחקלאות. "החיים פה הם להתפשר על שכר נמוך", אומרת גביש. "רק מנהיגות מקומית חזקה, שתדע למשוך לפה תעסוקה איכותית, תוכל לשנות את המצב".

אין תשתיות, אין מסגרות

מצב התשתיות במטולה בעלי משקל כבד בהחלטת משפחתה של שירלי כהן-פרוינדליך (33) שלא לשוב לעיר. הם אומנם לא רחוקים כל כך: יסוד המעלה, המושבה הנמצאת במרחק כחצי שעה הליכה, היא ביתם מזה שנה – ואולי גם בשנים הבאות. במשך חודשים לא הייתה ודאות עבור המשפחות הצעירות במושבה אם תיפתח בכלל מסגרת לגיל הרך עבור בנם, ולכן קיבלו החלטה לרשום אותו למעון בביתם הזמני.

"בקיבוצים והמושבים מסביב התחילו לעבוד במלוא המרץ על קליטה, אבל דוד אזולאי, ראש המועצה, החליט ללכת למאבק חזיתי מול המדינה על תקציבים – וזה עיכב מאוד את השיקום", אומרת כהן-פרוינדליך. חשוב לה להדגיש שאין לה ביקורת על ההחלטה לצאת למאבק. מבחינתה הוא צדק. אבל, גם חצי שנה לאחר תחילת הפסקת האש, התשתיות ביישוב היו במצב לא סביר לשימוש חופשי עבור ילדים.

בני גילה, רבים מהם עם ילדים קטנים בעצמם, החליטו שלא לחזור בדיוק מהסיבות האלו. דבר גרר דבר – עסקים לא נפתחו, בית הספר היסודי לא נפתח, ומשפחות נוספות אמרו: עד כאן. ערב פתיחת שנת הלימודים, רק 40% מתושבי המושבה חזרו. "ממטולה נשאר רק שלד של מושבה".

"אני לא מבין איך מצפים ממשפחה לחזור ליישוב ללא מסגרות", אומר גלעד סמיפור (37), נשוי ואב לשלושה (האחרונה נולדה בזמן הפינוי במלון). כמו כהן-פרוינדליך, גם הוא התמקם לא רחוק – ביישוב נווה זיו, שנמצא במרחק כחצי שעה נסיעה. אך ההבדל, לדבריו, הוא כשמיים וארץ: "יש מגוון של פעילויות, אין חשש ממי שנמצא מעבר לגדר. הילדים פורחים פה".

עסקים לא נפתחו, בית הספר היסודי לא נפתח, ומשפחות אמרו: עד כאן. ערב פתיחת שנת הלימודים, רק 40% מתושבי מטולה חזרו להתגורר בה. "ממטולה נשאר רק שלד של מושבה"

במושב שממנו הגיע, שנפגע קשה בזמן המלחמה, חזרו שליש מהתושבים בלבד. סגירת מסגרות החינוך היא עניין רוחבי באזור, ולמרות ששתולה רשמה אחוזי חזרה נמוכים במיוחד, מסביב יש מושבים עם מעל ל-80% חזרה. סמיפור שם סימן שאלה גדול על הנתונים שמפרסמת המדינה.

"הרבה מאוד אנשים מסביב חזרו על הדף", הוא אומר. "הם רושמים את עצמם כחוזרים, אבל בפועל רק משכירים את הבתים שלהם לאירועים. הרבה משפחות שהגיעו לפה בשנים האחרונות לא נשארות – התחבורה קשה, נהריה רחוקה. שתולה זה מקום עם טבע ואנשים מדהימים, אבל גם מקום לא נוח".

הוא מספר שבעיית התשתיות במקום לא התחילה במלחמה. "אי אפשר להקים מערכת סולארית על לול או מחסן במשק כי התשתית לא מאפשרת. ב-2025 אלו דברים בסיסיים. אבל אף אחד לא דואג להם. לא המדינה ולא המועצה".

המדינה לא משלמת

שרה (77) ושי (43) ששון לא יוכלו לחזור גם אם ירצו. ביתן שבמנרה, שבו שרה הסבתא ושי האמא גידלו את שלושת ילדיה, נהרס כליל. המדינה סירבה להאריך את פינוי הקיבוץ, ובעוד ששרה הצליחה לקבל החזר מלא על הוצאות הדיור שלה, שי נאלצת להסתמך על פיצוי חודשי בסכום שלא מכסה את הוצאות הדיור.

בינתיים, הוצאות השכירות שלה בקיבוץ מעין ברוך אליו עברה לאחרונה כדי לא להתרחק מהאזור גבוהות לאין שיעור. קנס של אלפי שקלים בכל חודש, בעוון טיל נ"ט שהשאיר אותה בלי בית. "כל עוד היה פינוי, המדינה תמכה בנו באופן מסודר", מספרת שי. "שנתיים אחרי, אנחנו בלי כוחות מכל הבחינות, לבד".

נתוני החזרה למנרה עומדים על כ-45%. השכונה הוותיקה, שבה שכן ביתה של ששון, נהרסה כמעט לחלוטין. כך יצא שבניגוד למגמת אי-חזרתם של הצעירים לאזור, במנרה דווקא המבוגרים ("הלב של מנרה", כפי שמגדירה זאת שרה) הם אלה שנשארו בלי בית לחזור אליו.

"אנחנו בלי רהיטים, בלי בגדים. ממש בונים את חיינו מחדש", הן מספרות. "הנהלת הקיבוץ עושה מעל ומעבר כדי לתמוך בנו, פשוט יש דברים שהם גדולים מדי עליה, ולשם כך נדרשת המדינה – שאינה". למשפחה אין צפי חזרה, והם מניחים שהשיקום יימשך שנים. "הבית יהיה מוכן מתישהו", אומרת שרה. "השאלה היא באיזה מצב נהיה אנחנו כשנגיע לשם".

כלל המפונים מספרים כי לשינויים החברתיים ביישוביהם היה משקל בהחלטה שלא לשוב. בבית הלל, שתולה ועוד לא מעט מיישובי הגבול קיימת הקפאה רבת שנים בתחום הקרקעות, שמקשה על משפחות צעירות לבנות בית קבע – והמלחמה גרמה לרבות מהן לא לרצות לשוב כלל.

"אנחנו בלי רהיטים, בלי בגדים. ממש בונים את חיינו מחדש. הנהלת הקיבוץ עושה מעל ומעבר כדי לתמוך בנו, פשוט יש דברים שהם גדולים מדי עליה, ולשם כך נדרשת המדינה – שאינה"

חכמון וסמיפור מספרים כי בשילוב עם הפינוי, הקושי לבנות יצר קרע בין הורים לילדים וערבב את הקהילות. "אורית סטרוק מכניסה לאזור גרעינים של הציונות הדתית בזמן שההרחבות שלנו תקועות", אומר סמיפור. "זה לא עניין של ימין או שמאל. יש כאן בעיות רוחביות עמוקות שנראה שאף אחד לא באמת רוצה לפתור".

החברים עדיין לא חזרו

במקומות קטנים, למעגלים החברתיים יש משקל מכריע על חוויית החיים. שי ששון מספרת שגם אילו הייתה אפשרות לחזור – אי-חזרתם של רוב חבריה וחברי ילדיה הייתה, ככל הנראה, מכריעה את ההחלטה לשלילה. במטולה, מספרת כהן-פרוינדליך, התפתחה מגמה של ביקורת על הגעתן של משפחות מהציונות הדתית למושב, בשל הצביון שהן מביאות. "אני פותחת את הווטסאפ ופוגשת גזענות ופחד משינוי. זה ממש מכווץ אותי. זה לא הערכים של מקום שבו הייתי רוצה לגדל את ילדיי".

את ההחלטה הסופית על עזיבה קשה לקבל. רוב המרואיינים בכתבה מתלבטים, לא ממהרים לוותר על החיים שבנו בצפון למרות הקשיים.

אבל יש גם סיפורים אחרים. בנקודה הרחוקה ביותר מקריית שמונה, על החוף באילת שרי עזריה (58), ילידת הקרייה שחיה בה כל חייה, מתארגנת לקראת שנת הלימודים בבית ספרה החדש לשנים הקרובות. "זה לא שלא היה טוב בקריית שמונה. שם הבית ושם הלב. אבל כבר הרבה זמן רציתי שינוי בחיים, והנה, נפלה ההזדמנות".

עזריה, אשת חינוך ותיקה ומוכרת בעיר, הקימה והובילה במהלך הפינוי את בית הספר לילדי קריית שמונה המפונים. תוך כדי העבודה הקשה הרגישה שמשהו בתוכה משתחרר. "למדתי באילת את כל מה שהיה חסר לי בקריית שמונה: הזמינות, הבילויים. למדתי לתפוס כמה דקות של רוגע על חוף שנמצא במרחק הליכה".

הצעות העבודה מקריית שמונה המשיכו להגיע בניסיון לשכנע אותה אחרת, ובמקביל גם המשפחה הקרובה והחברים שחזרו לצפון לא חסכו בביקורת על העזיבה. "אמרתי לילדים שהגיע הזמן לעשות משהו עבור עצמי ועבור בעלי. היום הם אומרים לי: 'עשית את הצעד הנכון'".

אלא שרבים אינם מרגישים כך, ולפי התוכניות לטווח הארוך, גם אם כל התקציבים ימומשו והשיקום יעמוד ביעדיו, רק עוד 10% מתושבי הצפון יחזרו לביתם בשנים הקרובות. עזריה אומרת: "אני שואלת את עצמי היום – למה בעצם התעלמו מאיתנו כל השנים? אני מקווה עבור קריית שמונה את הטוב ביותר. מגיע לנו לא פחות מלכולם".