"מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?" נשאלים ילדים רבים בחברה המערבית, שאלה המכילה תפיסה תרבותית, חברתית וכלכלית שבה הכניסה לעולם העבודה מתרחשת כשאתה "גדול". עבור הילדים העובדים בעולם, שנשלחים לפרנס את משפחתם או עובדים בתנאי ניצול מכפיר עבור תאגידי ענק, השאלה הזו לא רלוונטית. הם יודעים מה הם יעשו כשהם יגדלו – את אותו הדבר. כיום עובדים בעולם 150 מיליון ילדים, כשיותר ממחציתם עובדים בעבודה המסכנת את בריאותם וחייהם. חג החירות הוא הזדמנות להאיר על הפינות האפלות האלו בעולם, וכן, גם אצלנו.

למרות הנתונים, אפשר להתחיל בנחמת עניים – המספרים מהעולם מצביעים על ירידה של כשליש בעבודת ילדים מסוכנת, משנת 2000 ועד היום. למרות הכיוון החיובי, עבודת ילדים נפוצה גם היום בכל העולם. 150 מליון ילדים, מתוך 246 מליון הילדים שעובדים, עובדים בעבודה מסוכנת.

תופר בן 14 במתפרה בהודו (צילום ארכיון: AP Photo/Anupam Nath).

ההגדרה של עבודת ילדים משתנה בעולם בהתאם להגדרות תרבותיות, חברתיות וכלכליות. בתקופת המהפכה התעשייתית, עבודת ילדים הייתה נפוצה מאוד, ולא נחשבה כדבר בעייתי תרבותית או מוסרית. המאה ה-20, והמהפכות הטכנולוגיות והתרבותיות שהגיעו איתה, הביאו לעולם את מושג 'הילדוּת' ואת גיל ההתבגרות, ואת הרעיון שעד גיל 18-16 בני האדם הצעירים צריכים ללמוד, להתפתח ולהתכונן לעולם המבוגרים, ולהיות מוגנים מהשפעותיו.

ארגון העבודה הבינלאומי מתייחס לעבודת ילדים כך – "עבודה השוללת מילדים את ילדותם, את הפוטנציאל שלהם ואת כבודם, ושהיא מזיקה להתפתחות פיזית ומנטלית". הארגון מבחין בין 'העסקת ילדים' ובין 'עבודת ילדים' (child labour and child work ). הוא מציע לעשות את האבחנה הזאת על פי גילו של הילד, סוג העבודה ושעות העבודה המתבצעות, על פי התנאים בהם עובדים הילדים ועל פי מטרות המדינות השונות בנוגע לעבודת ילדים, בהנחה שהתשובות שונות ממדינה למדינה, ואפילו בין סקטורים שונים בתוך מדינה.

סביר להניח כי אם רמת החיים וההכנסה היתה דומה בכל העולם, היה יותר קל להסכים על כך שילד שתופר בגדים במפעל בבנגלדש, מצריים או טורקיה והמוצר שיוצא בעקבותיו נמכר באירופה ובצפון אמריקה הוא אכן ילד עובד, ולקבוע עמדה חד משמעית – שעל מנת שהוא יגדל ויתפתח בצורה בריאה וחיובית, מקומו הוא בבית הספר ולא במפעל. אולם, המוסר הכפול של המערב ושל האו"ם, גרם לכך שההגדרה לעבודת ילדים נשארה רחבה וניתנת לפירוש בקונטקסט תרבותי חברתי.

המכנה המשותף הנמוך ביותר – צורות העסקה הכי גרועות

אז על מה כן הסכימו ועל מה נלחמים? על צורות ההעסקה הגרועות ביותר. דין ילד עובד בתעשיית המין, הוא לא דין ילד העובד בשדה הקקאו המשפחתי. בשל כך, נוצרה תת הגדרה שמאחדת כביכול את העולם במלחמה נגד התופעה הקשה של עבודת ילדים – צורות העסקה הגרועות ביותר. על כן אמנה 182 של ארגון העבודה, שמה לה למטרה לחסל את צורות ההעסקה הגרועות ביותר של עבודת ילדים, בניהן: עבדות, מין מסחרי, עבודות לא חוקיות, פגיעה בבריאות ובבטיחות, ופגיעה מוסרית בקרב ילדים. עבודות אלו נחשבות לעבודות מסוכנות.

הסיבות לעבודת ילדים – עוני, נגישות לחינוך, אי אכיפה ודיכוי זכויות עובדים וגלובלזציה

הסיבה הראשונית והברורה לעבודת ילדים היא עוני, וניתן לראות אותה גם כסימפטום של העוני. עוני דוחף ילדים לשוק העבודה על מנת שהם ומשפחותיהם יוכלו לשרוד. נתונים סטטיסטיים משנת 2015, מעידים על כך ש-22,000 ילדים מתים כל יום כתוצאה מתנאי עוני.

עבודת ילדים היא איננה רק תוצאה של עוני, אלא גם מייצרת אותו. מחקר של הבנק העולמי, שניתח ממצאים שנלקחו בברזיל בשנת 2005 ונותחו לאורך השנים, מוכיח כי כניסה מוקדמת לשוק העבודה מפחיתה את ההשתכרות לאורך החיים, ב – 13 ל 20 אחוזים, ומגדילה משמעותית את ההסתברות להיות עני בהמשך החיים.

הסיבה השניה נוגעת לחינוך. במקומות שהגישה לחינוך חינם היא מוגבלת, יש קשר בין ילדים שלא הולכים לבית הספר, ובין ילדים המשתתפים בכוח העבודה. מספר הילדים והמתבגרים מחוץ לבית הספר נמצא במגמת עלייה, והוא גדל ל -124 מיליון בשנת 2013. אחד מכל 11 ילדים בעולם גדל מחוץ לבית הספר.

סיבה שלישית נעוצה בהעדר אכיפה וקודים התנהגותיים בעולם העבודה המקומי. קיומם של חוקים אינו מבטיח בהכרח ביטול של תופעת עבודת הילדים, וברוב המקומות בהן קיימת עבודת ילדים – היא מתבצעת תחת החוק קיים. רוב המדינות אשררו את אמנת גיל המינימום לעבודה משנת 1973, ואף את אמנה 182, הנוגעת לצורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים.

ילד הופך לבנים במפעל ייצור בפקיסטן (צילום ארכיון: AP Photo/B.K. Bangash).

מי שלא חתמה היא המדינה השנייה בגודלה בעולם – הודו. המסגרת בינלאומית מסייעת ללחימה בעבודת ילדים, אך לא בכל המדינות החוקים ואכיפתם חזקים דיו. ישנם מקרים, כמו בהודו, בהם חוקים פנימיים של המדינה סותרים את החוק הבינלאומי, וכוללים פטורים במגזרים מסוימים, כגון חקלאות או עבודה ביתית, ומאפשרים לעבודת ילדים להמשיך להתקיים. העדר אכיפה או אכיפה חלשה של חוקי עבודה, ותמיכה סמויה בכלכלה הנשענת על ילדים, מאפשרת למצב להימשך.

סיבה רביעית נעוצה בדיכוי זכויות עובדים. סביבה בה העובדים צריכים להיאבק על זכויות בסיסיות ויכולתם של העובדים לארגן את האיגודים יורדת, משפיעה על ההגנה הבינלאומית על נושאי הליבה של מבנה העבודה, כולל עבודת ילדים. במדינות מתפתחות הזכות הבסיסית להתאגד עדיין איננה מובנת מאליה, וברור שיכולת המבוגרים להגן על הילדים העובדים, תלויה במידה רבה ביכולתם הם להתארגן.

את הסיבה חמישית ניתן לראות דרך תהליכי הייצור בכלכלה העולמית ובעיות הכלכליות המתעצמות במסחר העולמי. תהליכים אלו ניתן לראות לדוגמא כשמדינות מתחרות על מקומות העבודה המגיעים עם תאגידים רב לאומיים. תחרות זו מאטה לעתים את הרפורמות בעבודת ילדים, בשל העובדה שהממשלות עושות הרבה כדי לשכנע את התאגידים להתמקם אצלן, ועושות זאת גם על ידי התנגדות לסטנדרטים הבינלאומיים של עבודה בכלל, ועבדות ילדים בפרט.

מעורבות של מוסדות פיננסיים בין-לאומיים, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, תורמת לעוני של המדינות על ידי שיעבוד המדינות לחובות ענק, וכופה עליהן פתיחת שווקים, במקום סגירתם והגנה על העובדים. לקבלת פרספקטיבה עולמית של מספרים ניתן לראות בכתבה הזו.

בישראל

גם בישראל של תחילת המאה ה-20 היתה עבודת ילדים דבר נפוץ. הקמתו של הנוער העובד ב-1924 התחילה למעשה בהתאגדות של ילדים במפעל גפרורים בטבריה. היה בכך להעיד על מצבם של הילדים העובדים בתקופה זו.

חמיס סיאם: "כמה פעמים תפסתי ילדים בצמתים מוכרים דברים כמו נייר טואלט, שוקולד, ורובם מהשכונות מסביב לירושלים, ולהוריהם יש תעודת שטחים. רוב הזמן בשמש בצמתים ומוכרים הרבה. יש הרבה במזרח ירושלים שהמשפחות והילדים הם בין הפטיש לסדן."

עד כמה המצב שונה היום? הגורם הראשון לעבודת ילדים הוא כזכור עוני, ובישראל כמעט שליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני. אך הפערים הכלכליים-חברתיים בישראל, מתגלעים בעיקר בין ערבים ליהודים, בטח ובטח אם מכניסים למשוואה ילדים פלסטינים, המועסקים בשטח ישראל.

אכיפת חוקי העבודה בשטחים – בעייתית

דוח של משמר זכויות אדם Human Rights Watch) HRW) שהתפרסם ב-2015 הצביע על תופעת העסקת ילדים פלסטינים בחקלאות בהתנחלויות. הדוח מתייחס לילדים מתחת לגיל 18, אך מצביע על העסקה בגילאים מתחת לגיל העסקה המותר בישראל והוא 15, או 14 בחופשת הקיץ.

בראיונות שנעשו סיפרו הילדים כי חלקם מתחילים את היום בשעה 06:00 בבוקר, ומועסקים שמונה שעות, למשך שישיה או שבעה ימים בשבוע. בתקופות שיא של הקטיף, העבודה יכולה להימשך גם 12 שעות, ויותר מ-60 שעות בשבוע. חלק ניכר מהילדים החל לעבוד בגיל 13 ואף מתחת לכך בעבודה חלקית. העבודה בשדה לא מוגדרת כעבודה מסוכנת, אך מספר ילדים תיארו כיצד עבודתם במשקים בהתנחלויות גרמה להם לסבול מהקאות, סחרחורת ופריחות בעור אחרי שריססו חומרי הדברה כמעט בלא אמצעי הגנה. הילדים תיארו כאבים גופניים או אובדן תחושה, לאחר שנשאו על גבם מיכלים כבדים של חומרי הדברה. חלקם נחתכו משימוש בלהבים חדים לקטיף ואף ניפצעו מהמיכון הכבד. ילד אחד סיפר כי אצבעו נלכדה במכונה למיון תמרים ואחד ראה ילד אחר נלכד מתחת לטרקטור שהתהפך.

"שאל את הילדים אם יש להם לחם בבית"

בקיץ הטמפרטורות מגיעות בשדה ליותר מ-40 מעלות, והילדים תיארו תסמינים של מכת חום הכוללת התעלפות בחממה. לפי הדוח, אף אחד מן הילדים לא קיבל זכויות סוציאליות והטיפול הרפואי נעשה על חשבונם.

כל הילדים אותם ראיין הארגון הצביעו על עוני כגורם ראשי ליציאה לעבודה ואמרו כי הם עובדים כדי לסייע בפרנסת משפחותיהם. קבלן-עובדים המשמש כמתווך ומספק עובדים פלסטינים למתנחלים, שנשאל על-ידי עובד של ארגון ישראלי לזכויות האדם מדוע ילדים בוחרים לעבוד, אמר: "שאל את הילדים אם יש להם לחם בבית".

חרף המצב, 'מינהל ההסדרה והאכיפה' במשרד העבודה והרווחה, הטיל בשנתיים האחרונות רק שני קנסות בסכום של 71,480 בגין העסקת ילדים מתחת לגיל 15. בשנת 2015 צוינה רק כוונת החיוב לקנס של שנת 2016, בשנת 2014 צויינו ארבע כוונות חיוב בסך 176,690 ש"ח. בשנת 2013 היו רק 3 כוונות חיוב על סך 105,214 ש"ח ובין השנים 2007 ל-2012 הנתונים נבלעים בתוך כלל תחום אכיפת חוק עבודת הנוער.

חמיס סיאם מטפל בפניות של בני נוער וילדים עובדים בירושלים ומזרח ירושלים, מטעם הנוער העובד והלומד. בעבודתו פגש וטיפל באלפי מקרים של בני נוער וילדים עובדים, שלא קיבלו את זכויותיהם בעבודה. "בסיורים במקומות עבודה שאני עושה אני רואה הרבה הרבה ילדים מתחת לגיל 14", מספר חמיס. "כשאני מגיע לשם ושואל 'זה עובד אצלך? מאיפה הוא?' אז עונה לי המעסיק 'זה בן דוד שלי, זה אח שלי, בן משפחה שלי, הוא רק בא לבקר הוא לא עובד פה הוא סתם נימצא איתי'. במסגריה, במוסך, אני אומר לו 'זה מתחת לגיל 14, מתחת ל-15 אסור לו לעבוד במקומות כאלה, הוא צריך להיות בבית ספר'. יש זכויות לנערים האלה, אני מאמין שהוא עובד והוא מקבל חמישים שישים שקל ליום וזה ניצול. ממש ניצול."

"כמה פעמים תפסתי ילדים בצמתים מוכרים דברים כמו נייר טואלט, שוקולד, ורובם מהשכונות מסביב לירושלים, ולהוריהם יש תעודת שטחים. רוב הזמן בשמש בצמתים ומוכרים הרבה. יש הרבה במזרח ירושלים שהמשפחות והילדים הם בין הפטיש לסדן." מתאר חמיס את מציאות המסובכת של מזרח ירושלים, "מפחדים להתלונן כי אסור לך ללכת לבית משפט או לבין הדין לעבודה או להסתדרות או מוסד ישראלי. הם אומרים 'אנחנו ניסתדר עם החמולות בעצמינו', אבל יש הרבה עובדים. בסוף המעסיק אומר 'זה מהמשפחה שלי', והילד עצמו מפחד מהמעסיק ועושה את מה שהמעסיק אומר לו. יש הרבה מקרים כאלה. יש מי שמתלונן, אבל רוב המקרים מפחדים להתלונן או פשוט מפסיקים את עבודתם, לרוב בגילם לא הולכים לבית הדין."

כך או כך ניכר שהמצב לא מזהיר מבחינת אכיפה. כמות הנמוכה של מפקחי העבודה כניראה איננה מגיעה לטיפול בבעיה. מאיר דוד – מנהל אגף אכיפה מנהלית במשרד העבודה, אמר ל'דבר ראשון': "יש לנו הגברת אכיפה בקיץ. ויש לנו צוותים שיוצאים לשטח, במידה ומגלים יש שתי אופציות הליכים פליליים – הגשת כתב אישום והליכים מנהליים – קנס שניתן למעסיק, כשהסכום המקסימאלי הוא 35,000 ש"ח לכל נער. משנת 2013 ועד היום היו 8 עיצומים כספיים בסכום של 320,000".

"בשטחי הגדה המערבית ובעבודה בהתנחלויות מתבצעת אכיפה רק של חוק שכר מינימום, חוק עבודת נשים, חוק עובדים זרים וזה בהליכים פליליים בלבד. חוק עבודת הנוער לא חל באיזור יהודה ושומרון" אומר דוד ומסביר כי מדינת ישראל לא מבצעת אכיפה של חוקי עבודה מעבר לקו הירוק. "כיום באגף האכיפה יש 260 עובדים במנהל כאשר רובם נמצאים בפיקוח. ב-2008 היה תגבור של כח משמעותי של כמה עשרות ומ 2012, בעקבות המחאה החברתית, ניתנו עוד 120 תקנים."

"אנחנו לא מוצאים את התופעה של עבודת ילדים רווחת ביום יום. אז תלונות אין בנושא הזה" דוד פונה אל הציבור ומבקש את עזרתנו, "אני מצפה מהבוגרים שיפנו אלינו, ומאדם בוגר שיש לו מידע, אשמח לקבל."