רק מחצית מתוך 700 הפניות שקיבל נציב תלונות הציבור על תפקוד המדינה בזמן המלחמה עם איראן באו על תיקונן, כך עולה מדו"ח הנציבות שמתפרסם הבוקר (רביעי).
רוב הפניות שקיבלה הנציבות עוסקות בנושאים הקשורים למצבם של המפונים במלונות, שחשפו את היעדר התכנון והמענה ההולם מצד המדינה למצב שבו יותר מ-17 אלף ישראלים נדרשו להתפנות. בין היתר, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור מתניהו אנגלמן חושף תלונות של הורים שכולים שהמדינה סירבה להאריך את הפינוי שלהם למרות הקשיים הנפשיים שבהם הם נמצאים; אישה בהריון שנדרשה להתפנות לדירה כשלא היה ברשותה ריהוט בסיסי; הפסקת השהות של מפונים יהודים שומרי מצוות במהלך יום צום; סיום שהות במלונות ללא התראה מוקדמת; ועיכובים של שבועות בהעברת כספי הסיוע והפסקת המימון לאירוח מפונים, אף שהדירה שלהם נפגעה ועדיין אינה מתאימה לחזרה למגורים.
אחת מהתלונות שטופלו בנציבות הגיעה מתושבת בני ברק, שמשפחתה היא אחת מ-50 משפחות מרובות ילדים שדרשו מלון עם כשרות מתאימה, שנאלצה להתפנות מהמלון ביום צום (י"ז בתמוז) למרות שלא קיבלה פרטים על המקום להתפנות אליו.
תלונה אחרת מספרת על מפונה בהיריון מפתח תקווה עם שתי בנות. אותה מפונה כבר מצאה דירה אך נדרש לה עוד זמן לרהט אותה, אך במס רכוש לא חזרו אליה והמלון דרש ממנה להתפנות.
בפנייה אחרת, משפחה בת שבע נפשות לא קיבלה מענק התארגנות במשך שבועות, שהיה מעביר לכיסה 3500 שקלים. תושבת אחרת סיפרה ששמאי שבדק את דירתה לא יצר איתה קשר יותר מחודש וחצי ועיכב את חזרתה לדירה.
בתחום המיגון, הנציבות קיבלה עשרות פניות על מקלטים שהשתלטו עליהם גורמים פרטיים ופסקו מלשמש מרחבים מוגנים, מניעת כניסה למקלטים ואי-תקינותם של מקלטים ומרחבים מוגנים במבני דיור ציבורי שבאחריות המדינה. פניות רבות נרשמו גם על שומה נמוכה מדי שניתנה על בתים שניזוקו ועיכובים של שבועות בטיפול שמאי.
הגופים שבעניינם התקבלו המספר הרב ביותר של תלונות הם קרן הפיצויים (74 תלונות הקשורות בעיקר לשהייה במלונות וענייני שומה), עיריית בת ים (47 תלונות) ובני ברק (40 תלונות). נושאי הפניות העיקריים היו תקינות מרחבים מוגנים (86 תלונות), פיצויים על נזק (74 תלונות) ואיכות השירות לציבור (40 תלונות).
אנגלמן, שערך במהלך המלחמה מאות סיורים ברשויות מקומיות ובמוסדות הרשמיים האמורים לתת מענה לתושבים בזמן חירום, הוסיף שהסיבה המרכזית לרוב הבעיות היא היעדר גורם ממשלתי מתכלל שידע לנהל את כלל פעולותיהן של כל רשויות המדינה בזמן חירום. "הממשלה הייתה מודעת למבצע ההולך ונרקם", כתב בדו"ח. "היה ראוי להתכונן מראש גם להיבטים האזרחיים".
דוגמה מובהקת, ברמה המוניציפלית, להיעדר המערך המתכלל, הייתה בדבריהם של ראשי היישובים שנפגעו. על פי הנציב, רשות החירום הלאומית (רח"ל) הודיעה לראשי הערים בתחילת המלחמה כי עליהם להתקשר עצמאית עם בתי המלון, ורק לאחר מכן הם ישופו על ההוצאות. עקב כך נוצרו פערים, לעיתים עד כדי פי שלושה, בין התעריפים שראשי הרשויות סיכמו עם המלונות. המדינה גם לא קבעה לראשי הערים קריטריונים ברורים לפינוי – מתעריף, מרחק ראוי לפינוי ועד תנאים בסיסיים למלון (רמת מוגנותו ונגישותו, למשל). על פי ראשי הערים, הכאוס הוביל לכך שקבוצות של פנסיונרים הגיעו למלונות לא מונגשים, מפונים הועברו לערים רחוקות, ומפונים רבים שלא ידעו מתי ובאילו תנאים יידרשו לעזוב אם לא ימצאו חלופה.
ביקורתו של אנגלמן על מצב המדינה ב'עם כלביא' ספציפית מצטרפת לביקורת הכוללת שנמתחה בדו"ח המבקר מהשבוע שעבר, שבו הדגיש שמאז מלחמת לבנון השנייה, הממשלה נמנעה בעקביות מלעסוק ברצינות בכלל היבטים האזרחיים העולים בזמן מלחמה. אנגלמן טען נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו שבתור ראש הממשלה 13 מתוך 17 השנים – הוא האחראי המרכזי לכישלון להעמיד מערך אפקטיבי לטיפול בעורף. נתניהו עצמו ביטל את הביקורת, ורמז שהיא נובעת ממניעים פוליטיים.
