ירדן הסתפקה בגינוי רפה להריגתם של שני חיילי צה"ל בגבול בין המדינות, בפיגוע בשבוע שעבר במעבר אלנבי. המשטר הירדני מהלך בין הטיפות, בין שמירה על שיתופי הפעולה עם ישראל לטובת אינטרסים ביטחוניים ובין הצורך להתחשב בדעת הקהל, במדינה שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלסטיני. המוני ירדנים השתתפו במחאות נגד ישראל, ורבים אף מבטאים תמיכה גלויה בחמאס.

"לפיגועים מהסוג הזה יש אהדה גדולה בציבוריות הירדנית", אומר ל'דבר' פרופ' אשר ססר, מומחה לירדן ולסכסוך הישראלי פלסטיני. "ברור לגמרי שלמשטר אין עניין בפיגועים האלה, והוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע אותם. אבל בציבור הירדני יש זעם גדול נגדי מעשי ישראל במלחמה בעזה. ולא רק בקרב ירדנים ממוצא פלסטיני. מתחזקת הביקורת גם על הסכם השלום, שלא היה פופולרי מלכתחילה. המשטר מעוניין למנוע מהביקורת לפנות נגדו, ולכן הגינוי לטרור מנוסח באופן לא כל כך חריף, לעומת השפה הקשה שננקטת לאחרונה נגד ישראל".

מה מקור ההתנגדות לשלום עם ישראל?
"בירדן מאוד מאוכזבים ממה שהם קוראים לו 'פירות השלום', במובן המדיני והכלכלי. ירדן קיוותה שהשלום יהיה אבן פינה ביציבות האזורית שהיא מבקשת ליצור. מבחינתה הביטחון הלאומי הירדני תלוי בפתרון שתי המדינות, כי אז יהיה ברור לגמרי שפלסטין ממוקמת בגדה המערבית ובעזה. שירדן היא לא המקום המתאים להקים מדינה פלסטינית, כפי שיש גורסים בימין הישראלי. יש חרדה בירדן ממה שהם קוראים 'מולדת התחליף', הרעיון לדחוק את הפלסטינים מעזה או מהגדה המערבית כדי שפלסטין תקום בשטחי ירדן. החשש הוא מניסיון לערער את היציבות של על ידי מה שבערבית קוראים גירוש, הגירה כפויה, ובישראל קוראים לו 'הגירה מרצון'.

"עוד לפני המלחמה, כשישראל שיווקה את תכנית המאה והסכמי אברהם כדרך לעקוף את העניין הפלסטיני, הירדנים מאוד חששו מכך. כל זמן שהשאלה הפלסטינית נשארת פתוחה, רעיון 'מולדת התחליף' ממשיך להוות איום".

פרופ' ססר, חוקר בכיר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אומר שמעשיה של ישראל והתבטאויות של מנהיגיה מעוררים דאגה בירדן. "כשהירדנים שומעים את ראש הממשלה נתניהו אומר שלא תקום מדינה פלסטינית ממערב לירדן, איך זה מתפרש? אם מדינה פלסטינית לא תקום ממערב לירדן, אולי היא תקום ממזרח? אותו דבר ביחד לדיבור על הנעת האוכלוסייה מרצועת עזה, וגם הפגיעות הקשות הבלתי פוסקות של מתנחלים בפלסטינים בגדה המערבית, כל אלה נתפסים בעיני הירדנים כאיום".

זה יותר עניין של הזדהות עם הפלסטינים או חשש לשלום הממלכה?
"שני הדברים גם יחד. יש דאגה לשלומה של ירדן, שזה משותף לירדנים מכל מוצא, וגם הזדהות עם הגורל הפלסטיני. יש חרדה מפני מה שהירדנים רואים כישראל אגרסיבית מאוד, שנהנית מיתרון כוח בולט על פני העולם הערבי. במיוחד אחרי המתקפה בדוחא, נראה שם שישראל עושה מה שעולה על דעתה, ואין מי שיעצור בעדה. וכמו מדינות ערביות אחרות, היא מתנגדת מאוד לסיפוח יהודה ושומרון. מבחינתם ההיעדר של מדינה פלסטינית משאיר פתח לישראל לפגוע בירדן כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית, וסיפוח מגביר את הסכנה הזו".

אז מה ירדן תעשה אם ישראל תספח את יו"ש? זה יסכן את הסכם השלום?
"לא. למרות האכזבות, הירדנים רואים בהסכם השלום עם ישראל אלמנט מאוד חשוב בביטחונם הלאומי. להיפך, המשטר פוחד שיהיו ישראלים שירצו לערער עליו. מבחינתנו הישג מרכזי בהסכם עם ישראל זה שישראל מכירה בגבול בין המדינות. אבל ירדן בטח תנקוט בצעדים דיפלומטיים ותצמצם שיתופי פעולה בנושאי אנרגיה ומים, כפי שעשתה בעבר. שגריר בישראל כבר אין לה".

המאבק באחים המוסלמים: "מדינת משטרה, אבל רכה"

ראינו הפגנות ענק בירדן שהאחים המוסלמים מובילים, עם תמיכה מובהקת בחמאס. מה היחס של השלטון להפגנות האלה?
"האחים המוסלמים הם ללא ספק הארגון האופוזיציוני העיקרי. בבחירות האחרונות שהיו בספטמבר 24, המפלגה שלהם, 'חזית הפעולה האסלאמית', זכתה ביותר מושבים בפרלמנט מכל מפלגה אחרת. המשטר רואה באחים המוסלמים אויב, וגם בחמאס. עם כל האהדה שיש לשלטון לפלסטינים, ורצון אמיתי לסייע להם הומניטרית, המשטר בירדן לא מתאבל על כך שחמאס נפגע פוליטית וצבאית במלחמה".

"המשטר מאפשר את ההפגנות העממיות, אבל כאשר ההפגנות נראו לו גדולות מדי, או למשל כשהתקרבו לשגרירות הישראלית או רצו להפגין ליד הגבול, הופעל נגדן כוח וגם לא מעט מוחים. אבל השלטון לא הורג אנשים ברחוב ולא יורה בקהל. באופן דומה, המשטר הוציא את האחים המוסלמים כהתארגנות אזרחית מחוץ לחוק, אבל המפלגה שלהם נשארה חוקית. הוא לא רצה להיכנס עד הסוף לעימות ישיר, והעדיף לפעול באופן מתוחכם יותר".

כלומר, לנתק את המפלגה מבסיס הכוח האזרחי שלה?
"המפלגה הכריזה על ניתוק קשר עם תנועת האחים המוסלמים, אבל ברור שזה לא מה שקורה במציאות. המשטר גם פועל נגד כל מיני ארגונים חברתיים, המסונפים לאחים המוסלמים, אבל לא בצעדים קיצוניים, כדי לא להחריף את המאבק יתר על המידה או לעורר מהומה ציבורית. בינתיים זה מצליח. מאז שנוסד, המשטר ההאשמי נוהג ברוך יחסי עם אויביו, לעומת משטרים אחרים באזור. ירדן היא לא דמוקרטיה, ואפשר לכנות אותה מדינת משטרה, אבל מדינת משטרה רכה".

ממתי המשטר התחיל לראות באחים המוסלמים כאויב? זה לא תמיד היה ככה.
"בימי הזוהר של הנאצריזם בשנות ה-50 וה-60, כשהיריבים של ירדן היו לאומנים ערביים פרו סובייטיים וחילוניים, האחים המוסלמים והמשטר היו בעלי ברית. גם ב'ספטמבר השחור' בתחילת שנות ה-70, ירדן נאבקה באש"ף שייצג לאומיות פלסטינית חילונית וכלל פלגים מרקסיסטיים בתוכו, כך שהמשטר והאחים המוסלמים היו באותו צד של המתרס. האיבה התחילה בעיקר מאז המהפכה באיראן ב-1979, ששינתה את יחסי הכוחות בין חילונים ודתיים באזור. אבל בניגוד למצרים או למה שהיה בסוריה של אסד, אין חשבון דמים היסטורי בין המשטר לאחים המוסלמים, לא היו מלחמת אזרחים או הוצאות להורג".

מצד שני, כן ראינו את המלכה ראניה מתבטאת בחריפות נגד ישראל כבר מתחילת המלחמה.
"יש הבדל בין גינוי חריף לישראל, מתוך הזדהות עם הסבל של העזתים, לבין אהדה לחמאס, שזה דבר שלא תשמע מגורמי שלטון. זה נכון שראניה, שבדרך כלל לא מתבטאת בעניינים ציבוריים, דיברה באופן מאוד קיצוני. היא בעצמה פלסטינית, ולדעתי הדברים שלה מבטאים רגש אמיתי. עם הזמן גם ההתבטאויות של המלך עבדאללה ושל שר החוץ איימן א ספדי החריפו מאוד, וכבר אין היסוס לומר שישראל מבצעת רצח עם, או משתמשת בהרעבה כנשק".

ואיך אתה מפרש את ההתקרבות לקטאר וטורקיה דווקא בתקופה הזו? אלו מדינות שמזוהות עם האחים המוסלמים.
"לא זו הסיבה להתקרבות. לירדן יש אינטרסים ביטחוניים חשובים בגבול עם סוריה, והם היו רוצים לראות בסוריה שלטון מרכזי יציב. בכך יש לה אינטרס משותף עם טורקיה. פה יש גם ניגוד אינטרסים עם ישראל, כי מבחינת הירדנים, התמיכה הישראלית במיעוטים כמו הכורדים והדרוזים נתפסת כמערערת את היציבות.

בתחומים אחרים פרופ' ססר מזהה תיאום ושיתוף פעולה ביטחוני בין ירדן לישראל. "ראינו איך ירדן יירטה את התקפות הטילים של איראן. ישראל וירדן משתפות פעולה גם בהגנה על הגבולות, ובניסיון למנוע תקריות כמו הפיגוע במעבר אלנבי. אבל בסוגיית התהליך המדיני, בעניין הפלסטיני, ישראל וירדן נעות בשני נתיבים מנוגדים לחלוטין".