כשקרבה השעה שלוש וחצי הפרות מתחילות להיאסף. במה שנראה כמעט כמו קסם, הן מתנקזות למחלבה ומסתדרות בתור. בכוח השריקות העדינות של העובדים, וכמה חצאי מילים בשפה התאילנדית, הן נמשכות לעלות במסודר לעמדת החליבה. נראה שגם הפיצוצים העמומים, שעוד מרעידים את קיבוץ כיסופים מדי פעם, לא מצליחים להפר את שלוותן.

"הן אמנם קצת איטיות, אבל זוכרות את השעה", אומר ערן בן ארי (51), מנהל המשק הגבוה והשקט. לדבריו הפרות מתרגשות לקראת החליבה, משום שכמו נקבות יונקים אחרות ("כולל האדם") הן לא רוצות גודש של חלב. "הנינוחות שלהן לא מובנת מאליה", הוא מסביר ומביט במתקן המשוכלל, "הן הגיעו מרפת אחרת, בצורה אחרת ועם מנהגים אחרים, ולקח להן זמן ללמוד". 

הפרות נוהגות זו בזו בנימוס מפתיע. הן עולות אחת אחרי השנייה על המכונה המשוכללת, שמזכירה "צלחת מעופפת" בלונה פארק. לנוכח הסדר המופתי קשה לדמיין שרק לפני שנה המקום הזה עוד עמד בחורבותיו, אחרי שהושמד באש טנקים ומסוקים.

העובדים בחרו להגיע כשקרבות עוד ניטשים

הפנייה לכיסופים, בסוף כביש 242 המאובק, לא בולטת במיוחד, אבל אין חשש לאבד את הדרך. מי שיפספס אותה יגיע תוך פחות מדקה למחסום צבאי ולצידו שטח כינוס עמוס טנקים, ויידע שעליו להסתובב בחזרה. כאילו המדינה פתאום נגמרת. זו הסביבה המיידית של הקיבוץ, פחות מדקה נסיעה מהגבול, או ממה שהיה הגבול. 

"אתם לרפת?" שואל החייל בכניסה לכיסופים, ופותח את השער לכביש שקט, מוקף עצים, כמעט נטול מכוניות ואנשים. על אף שמרבית המבנים שוקמו והדשא מטופח ושמור, הקיבוץ עצמו כמעט ריק. המעטים שמסתובבים בו כאילו שוחים בדממה כבדה.

ב-7 באוקטובר נערכו בכיסופים קרבות קשים, בין פלוגות גולני ושריון וחברי כיתת הכוננות לעשרות רבות של מחבלי חמאס. כ-19 מחבריו נרצחו באכזריות, כולל שלמה מנצור שנחטף לרצועת עזה והסתבר מאוחר יותר שנרצח. גם שישה עובדים תאילנדים, חלקם עובדי הרפת, נרצחו בדם קר. "התאילנדים שנותרו פה לא אוהבים לדבר על זה", מספר בן ארי, "אבל אחרי שטסו לבקר את המשפחות, הם חזרו לכאן, לעבוד ברפת". 

מרבית חברי הקיבוץ פונו כבר למוחרת הקרבות והטבח, והתמקמו יחד במלון בים המלח. אבל הרפת, "המפעל החשוב ביותר של הקיבוץ" לפי בן ארי, נותרה מאחור עם מאות פרות לכודות.

ב-9 באוקטובר, כשקרבות עדיין ניטשים ברחבי הנגב המערבי, החליטו ארבעה מעובדי הרפת שאי אפשר לתת להן להעביר יום נוסף ללא אוכל ומים. בין הארבעה האלו היה מנהל הרפת, ראובן הייניק ז"ל.

אלמנתו דורית הייניק הפצירה בו שלא ייסע לקיבוץ בטרם יתבהר המצב, כך סיפרה בראיון ל'דבר' שפורסם בנובמבר 2023. הייניק השיב לה שהרפת היא מפעל חייו, והוא חש אחריות לגורלה ולגורלן של הפרות. כשהתקבל אישור מצה"ל אסף ראובן 3 מעובדי הרפת, בהם גם אמנון זרקא מנהל המשק. יחד הם חזרו אל הקיבוץ, שאמור היה להיות מטוהר, והגיעו אל הרפת. אלא שאז התברר כי כוח של מחבלים ארב שם, ופתח עליהם באש חיה. הייניק נהרג, והיתר הספיקו לברוח מהמקום. 

בצה"ל הגיבו בעוצמה, ופתחו באש טנקים ומסוקים, שהשמידה את מכון החלב ופגעה קשות גם ביתר המבנים. כמה עשרות פרות נהרגו בהפצצות. כשהצליחו הרפתנים לחבור לבסוף לפרות ששרדו, גילו שרובן מיובשות, מורעבות והמומות מהקרבות, ונאלצו למכור אותן. הפרות הנותרות פוזרו בין קיבוצי הסביבה, והיה נראה שהקיץ הקץ על עדר כיסופים. כמעט.

להחיות את הרפת, להחיות את הקיבוץ

'רפת ראובן' – כך נקראת הרפת המחודשת בקיבוץ, להנצחת זכרו של הייניק ז"ל. "ההחלטה להחיות את הרפת לא הייתה מתוך רציונל עסקי", מספר מנהל הרפת הנוכחי, אודי טץ' (52), "עמדו כבר למכור את מה שנותר מהעדר וזהו, אבל היה רציונל של להחיות את הקיבוץ, שמאוד קרץ לי".

טץ', שגדל באזור בקיבוץ אורים, מסתובב ברפת בצעד מהיר, בוחן. "כשהחלטנו להחיות את הרפת רכשנו את העדר של קיבוץ גלגל בבקעת הירדן", הוא מספר. "כמה עשרות עגלות מקוריות של כיסופים הצטרפו אליו. עד היום אפשר לזהות אותן, כי בשונה מהאחרות, יש עליהן שלוש ספרות ולא ארבע". בעודו מדבר מתקדמת לראש הטור פרה צעירה יחסית, ועל אחד מכתמיה המבריקים בשחור, כיתוב בלבן – 736. "הנה", הוא מצביע בחיוך דק.

טץ' גר כיום בקיבוץ חצור-אשדוד בשפלה, ליד גן יבנה, ומגיע לכיסופים מדי יום. "אני אוהב את האנשים", הוא מסביר. הוא מתעקש שאת הרפת קיבל 'די מוכנה' מחברי הקיבוץ, ונותן את רוב הקרדיט על חידושה לאמנון זרקא, מנהל המשק הקודם. "היום רוב התושבים עוד מתגוררים במועצה המקומית עומר, ורק מעטים מהם שבים לכאן, לאט לאט, רובם למשק. המטרה שלי שכמה שיותר תושבים ירצו לחזור לכאן, ירגישו שיש משהו חי".

טץ' לא היחיד בכיסופים שמייחס חשיבות כזו למשק. עובדה: בהשקעה כספית גדולה, שילוב בין תרומות שהקיבוץ אסף והשקעות של תנובה וגופים נוספים, הקיבוץ חנך רפת חדשה, משוכללת מקודמתה. טקס הנחת אבן הפינה נערך בפברואר האחרון.

לחזור לפני אמא, ולעבוד

הרפת המחודשת היא הרפת השלישית של כיסופים. השנייה, שחרבה לפני שנתיים, נפתחה בשנות התשעים; היא זכתה להצלחה גדולה, והייתה אחראית לכמעט שליש מהכנסות הקיבוץ. את הרפת הראשונה, שהוקמה בשנות השישים, הקיבוץ החליט לסגור אחרי שפעלה פחות מעשור. 

"זה קרה בתקופה שאבא שלי היה רכז המשק", מספר בן ארי, שהוריו הגיעו לקיבוץ בגיל 18 בגרעין של הנוער העובד. "אני כבר לא גר כאן, אלא במושב עין הבשור, אבל גם אני חזרתי בשביל המשק. אלה האנשים שאנחנו. בתור נער שגדל פה, בימי רביעי לא היו לי לימודים, והיינו הולכים לעבוד במשק. אני רוצה שהרפת תהיה הדבר הזה בשביל הנוער, שתקשור אותם אל הישוב".

לפחות עבור נערה אחת, זה עובד. גאיה סינג (17), ילידת הקיבוץ, חזרה לחיות בו במיוחד כדי לעבוד ברפת. "באתי לקיבוץ כדי לעבוד בקיץ. רוב התושבים עדיין גרים בעומר, כולל אמא שלי". הקיבוץ הקצה לה דירת מגורים כל עוד היא עובדת. "ביקשתי מהקיבוץ להמשיך לעבוד גם בשנת הלימודים, כדי שאוכל להמשיך בדירה עד שאמא תחזור".

סינג עובדת בחריצות, עם אוזניה קטנה באחת האוזניים. "עבדתי ברפת גם לפני המלחמה. קודם כל, זה עדיף מהלול", היא מחייכת, ומסירה את כפפות החליבה הלבנות. "אני עובדת בעיקר בחליבה, ולפעמים פה ביונקיה. לצערי עדיין אין לי רישיון לטרקטור, אבל אני מקווה שיתנו לי להוציא בקרוב, כדי שאוכל לעבוד יותר".

היא חולפת בין העגלים הצעירים ביונקיה. המראה והריח מבחוץ דומה לכל רפת, אך בפנים האווירה נעימה יותר. בצד אחד של היונקיה: העגלים הצעירים, "התינוקות", שלכל אחד מהם יש פינה אישית, מוגבהת ונקייה יחסית. אחד העובדים עובר ומניק אותם מבקבוק שנראה כאילו נלקח מתינוק ענקי, והעגלים יונקים בשמחה. הם נותנים לסינג ללטף אותם, חלקם בהתלהבות. באחד הכלובים, עגלה מלאת אנרגיה מתרגשת למראה המבקרים. במדבקה לידה רשומים שני מספרים: תאריך הלידה שלה, ומספרה של הפרה האם. שלוש ספרות.

כשהעגלים יגדלו מעט הם יקבלו מספר משלהם ושבב מזהה, ויעברו לצידה השני של היונקיה. שם נמצאת מעין מיני-רפת, מלאה במה שנראה כמו פרות-מחמד, רובן לא גבוהות בהרבה ממטר. הפרות יכולות להסתובב כאן בחופשיות ולהתחכך זו בזו, כמו ברפת הגדולה, אם כי לפרות הצעירות ביונקיה יש יותר מרץ לעשות זאת בפועל.

"היום שיפצו את היונקיה ממש", אומרת סינג, "היא לא דומה בכלל למה שהייתה. ואני גם עובדת יותר בחליבה, למרות שלפעמים גם כאן. לצערי עדיין אין לי רישיון לטרקטור, אז אלו שני הדברים שאני יכולה לעשות. אני מקווה שיתנו לי להוציא אחד בקרוב, שאוכל לעבוד יותר".

סיבוב ב"צלחת מעופפת" 

שלושה עובדים, סינג לצד שני אזרחי תאילנד, נאספים מסביב למתקן דמוי הצלחת המעופפת. הם מחכים לפרות שייכנסו לבמה העגולה והמוגבהת. כל פרה עולה עם ראשה לפנים המתקן, והוא מסתובב מעט ימינה, כדי שפרה נוספת תוכל להיכנס. המתקן נע עם כל פרה שנכנסת, וזו, עם גבה לעובדים ועטיניה בערך בגובה החזה שלהם, מסתובבת איתו לאיטה את מלוא הסיבוב.

התהליך הזה לוקח מספר דקות לכל פרה. עד שעובר מחצית הסיבוב, העובדים המעטים מספיקים לשטוף את פטמותיה ביוד אדמדם, לנקות אותן במטלית, ולחבר אותה למשאבה. במחצית השנייה הפרה תספיק להיחלב, להישטף שוב ביוד, ולצאת למקלחת קרירה בדרכה חזרה אל הרפת. 

בן ארי אומר שהטכנולוגיה ברפתות בישראל היא חדשנית ברמה העולמית. "המערכת יודעת לזהות את הפרות על פי שבב, ואז גם כותבת בדיוק כמה כל אחת נחלבה, כדי להבין אם קרה לה משהו או שהיא חולה, המכונה מזהה מתי אין יותר חלב, או מתי החליבה אינה טובה, ומתנתקת מעצמה". 

המחלבה שקטה למדי. הפרות לא גועות, רק מהמהמות לפעמים, המהומים שמתערבבים בהמהומי המכונה. הצליל היחיד שחורג מהמנגינה הוא ה'פלאפ' שנשמע שמשאבה מסיימת לשאוב ומתנתקת מעצמה ומהפרה. גם הוא לא רועש במיוחד.

לפתע רעש של נוזל ניגר מפר את השקט, וארי מסתובב משועשע אל פרה שמטילה את מימיה. "אל דאגה", הוא אומר, "השתן מתנקז, והמשאבות אטומות לחלוטין – אפילו אם היא תחליט לעשות קקי".

"לוקח זמן לחזור. הדבר שהכי צריך זה נחת"

זמן מה לאחר פינוי הקיבוץ, חבריו עברו מהמלון שבו שהו בים המלח למלון אחר באותו אזור, מלון נגה, שם לפי בן ארי "הרגשנו שמאוד דואגים לנו". סינג נזכרת שבמלונות הייתה פעילות של תנועת הנוער: "יצאנו לטיולים, היינו בהוד השרון ובצפון". בן ארי שואל אותה אם התנועה ביישוב היא עדיין הנוער העובד והלומד. "הדרכתי את אחיין שלך!" היא צוחקת, ומשיבה בחיוב. "הדרכתי שם שנתיים לפני המלחמה. במלונות הדרכתי פחות".

לאחר שהות ממושכת במלון נגה, עברו המפונים למגורים לטווח הביניים בעומר, ורובם טרם שבו לקיבוץ. בן ארי: "צריך הרבה דברים כדי שאנשים יחזרו: ממ"דים, שקט בטחוני, תשתיות. גם ענפי המשק השונים מושכים לפה חזרה, אבל הדבר שהאנשים הכי צריכים זה נחת. לוקח זמן לחזור למקום שקרה בו דבר כזה. אמא שלי, לדוגמא, עדיין לא מרגישה בנוח לחזור".

סינג מזדהה: גם אמא שלה עוד לא מרגישה בנוח. "אבל אני רציתי לחזור. יש לנו בעומר נעורים, אבל זה לא אותו דבר. הרבה מהחברים חזרו לכאן, חלקם לגור, חלקם לעבוד, ורציתי להיות פה, וגם לעבוד ברפת, לא בחינוך". 

יום העבודה קרב לסיומו, והרפת מתרוקנת. העובדים שבים למגוריהם, להספיק לנוח לפני החליבה של 06:00 מחר בבוקר. מלבדם הנוף היפה כמעט ריק, למעט טרקטורון בודד שמעביר מדי פעם אנשים או ציוד אל השדות. 

כמו הפרות, גם סינג מסרבת להתרגש מהפיצוצים שנשמעים מדי פעם ממזרח. "אני יותר רגועה כאן מאשר בעומר. אז מה אם יש קצת בומים. האמת שגם לפני המלחמה היו פה קצת בומים, אבל פה אני מרגישה יותר בבית".