
קיבוצי ניר עוז ובארי ציינו היום (שני) שנתיים לטבח 7 באוקטובר, היום שבו נחרבו בתיהם, משפחותיהם וחייהם של מאות מתושביהם. בטקסים שנערכו בבתי העלמין של שני הקיבוצים נשאו דברים בני משפחות הנרצחים, שורדי השבי ונציגי הקהילות, לזכר הנופלים ולמען החטופים שטרם שבו.
בקיבוץ בארי, שאיבד 102 מחבריו ובני משפחתו באותו יום, עמד בראש הטקס עופר גיתאי, מנהל קהילת בארי. "כבר שנתיים שנותרנו חסרים. כה רבים אינם כבר בינינו. ונזכור את כולם", אמר. "ממש הערב, לפני שנתיים, הלכנו לישון אחרי ערב מיוחד – ערב של גאוה קיבוצית, של יחד. עברו שעות ספורות בלבד והתעוררנו לבקר הנורא בחיינו. מתקפה על הקיבוץ שלנו, על החיים שלנו ועל כל מה שהכרנו. נרצחו ונפלו רבים כל כך מאתנו. נרצחו. אני שומע עצמי אומר, ועדין לא מאמין".
גיתאי הוסיף: “אנחנו עומדים כאן היום, על אדמת הבית שלנו. אדמה שספגה דם ודמעות, ועדיין מצמיחה פרחים. בין ההריסות כבר קמים מבנים חדשים, אבל בתוכנו הפצעים פתוחים. יש רגעים של תקוה, אבל גם ימים שבהם הכאב גואה ומכסה הכול. כבר שנתיים שאנחנו לומדים להיות קהילה חסרה. קהילה שרבים כל כך מחבריה אינם… נתעקש לראות אותן נקודות קטנות שמאירות: מילה טובה, יד תומכת, צחוק של ילד, שיר חדש – כל מה שיאיר מעט את הלילה ויזכיר שיש גם מים – שיש גם חיים. כך, גם אחרי שנתיים, אנחנו ממשיכים – חסרים, כואבים, אבל ממשיכים. עם זכרם, לאורם".
האחים מיכל ורן וייס, שאיבדו בטבח את הוריהם מתי ועמיר וייס ז"ל, ביצעו בטקס את השיר "החיטה צומחת שוב". בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, שאיבד את אימו, תמי סוכמן ז"ל, הקריא שיר שכתב תוך כדי השתנקות:
ככה זה נגמר?
מפחיד לי
קר
ולבד
ככה זה מרגיש?
לא יכול להיות
מישהו בטוח תיכף יגיע
יש עוד קצת אוויר
העשן כבר לא כל כך סמיך
יבש לי בפה
איפה הצבא?
אני רועדת
ומפחד
אני שומעת מישהו
עוד יש לי סיכוי?
לעזאזל, למה אני?
למה אנחנו?
אני אוהב אותך
אני אוהבת אותך
אתה תחסר לי
תמשיכו בלעדיי
בשבילי
סליחה
אני אעצום עכשיו עינים
אולי הם לא יהיו פה יותר
אולי הכאב ייעלם
אני אנוח רק לדקה
אבא?
אמא?
ילד שלי?
לא אתה לא עונה לי???
אני מצטער
לא הצלחתי להציל אותך
פחדתי
אני עדיין מפחד
ומתגעגע
אליך
אליהם
לחבר שלי
לאבא שלי
לאח שלי
לבן שלי
לבית שלי
לבארי שלי
סליחה
אני אעצום עכשיו את העיניים
אולי הם לא יהיו כאן יותר
אולי הכאב ייעלם
אני אנוח רק לדקה
בת ה־15 עלמה אור, שנחטפה מבארי ושוחררה אחרי חמישים ימי שבי, הדליקה נר נשמה בחלקת הקבר של אביה דרור אור ז"ל, שעדיין מוחזק בשבי חמאס.
“בכוחנו לצעוק 'זה לא נורמלי'”
קהילת ניר עוז, שאיבדה 65 מבניה ובנותיה באותו יום, התכנסה הבוקר בבית העלמין בקיבוץ. השיירה שיצאה מביתם הזמני בכרמי גת כללה גם את קבוצת “רוכבים למען החטופים”, שנשאה את תמונות תשעת בני הקיבוץ שעדיין מוחזקים בעזה.
בהודעת הדוברות של הקיבוץ נכתב: “באנו לכאן כדי להתייחד עם יקירינו שחייהם נגדעו באבחה אכזרית ובלתי נסלחת. באנו לכאן כדי לזעוק את זעקת אהובינו שנמצאים במחשכי עזה כבר שנתיים שלמות ואיומות. באנו לכאן גם כדי להדליק את נר תקוות הבניה והשיקום של ניר עוז. מתוך האבל והזעקה, נייחל למציאת הדרך המתאימה עבור כל אחד ואחת מאתנו".
השורד שגיא דקל חן דיבר על החברים שאיבד: “איכשהו בדרך מסחררת שרדתי, אני מעל כל זה. אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית קברות, אחרי שבחלומות והמחשבות שלי לאורך כל השבי – הייתי פה הרבה, מבלי לדעת מי השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות. יש פה אנשים שכל כך קרובים אליי. אני זוכר אתכם מהארגז חול והלגו, מטיולי האופנועים במדבר, מהגריז של המוסך, מהקפה במרפסת, מהחיוך בשביל, זוכר אתכם מהחופשה רגע לפני המלחמה, זוכר אתכם מהשיח ליד המרפאה בבוקר המלחמה. סליחה שלא הייתי פה לשמור עליכם, סליחה שלא הייתי פה לכסות אתכם, סליחה שאני לא עוזר מספיק למשפחות שלכם שנשארו לצידי".
אילי מרקוביץ', תושבת ניר עוז, אמרה: “פעם שנייה שאנו עומדים כאן ומציינים את היום שבו הכול התפרק. בשבילנו שנתיים ובשבילם נצח. בכוחנו ומחובתנו להמשיך לנסות. בכוחנו לצעוק 'זה לא נורמלי'. בכוחנו להשמיע קול שיחצה עד אליהם וייתן אוויר ליום נוסף בגיהינום".
דפנה מרגלית, אשתו של אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית החטוף, הוסיפה: “אני קיבלתי את התואר 'חלוצה', שלא ברצוני ואני גאה בו. אני גם מרגישה שאני קצת מייבשת ביצות. ביצה בה אנחנו שקועים כבר שנתיים, שהולכת ונעשית טובענית יותר ויותר. אני כל כך מחכה לאלי צ'רצ'יל ולכל החטופים שיחזרו, החיים – לשיקום והחללים – לקבורה, כי רק כך נוכל להתחיל להבנות מחדש".
שידור חי של הזיכרון
ביום השנה השני יעלה לאוויר מיזם ההנצחה “710 זיכרון” – אתר אינטראקטיבי שיציג מהשעה 6:29 בבוקר, דקה אחר דקה, את הודעות הוואטסאפ שנשלחו בזמן אמת ביום הטבח. “ניצור חוויה רגשית־תודעתית שמשלבת סנכרון מוחלט עם הזמן ואותנטיות מוחלטת”, מסרו בעמותה. המיזם נועד לאפשר לציבור לחוות את היום כפי שחוו אותו התושבים עצמם – דרך המסכים, דרך ההודעות, ודרך הלבבות שנשארו פתוחים.


