את המדרכות בשכונת מישור הגפן באופקים כבר החליפו; חלק מהכבישים בעיר שופצו; קירות הבתים המחוררים מכדורי המחבלים נצבעו; וגם החורים שהותירו הקליעים שחדרו ב-7 באוקטובר 2023 אל חדר הרחצה בביתם של נאדז'דה ואלכסנדר אסטרקס כוסו בחומר מיוחד. שנתיים חלפו. רק שני חורים שהותירו קליעי קלצ'ניקוב בשער העץ בכניסה לביתם עדיין פעורים.

את הזיכרונות אי אפשר לכסות, והרעד שהם מעירים בנאדז'דה אסטרקס לא מרפה. הרעד הבלתי נשלט הוא העדות האישית שלה ליום הנורא, לטבח שגבה בעיר את חייהם של 54 תושבים. במפגש הראשון איתה, בנובמבר 2023, היא סיפרה איך ראתה ממש בעיניה את זויה ואנדריי ג'מבקוב, ילדיה של שכנתה אלה, נרצחים. כעת היא מספרת שהמראה הנורא הותיר אותה בהלם קשה, שנמשך מספר חודשים, שבהם בקושי אכלה או ישנה. כיום היא מבינה שהיום ההוא ממשיך לחיות בה, לפעמים בעוצמה גדולה יותר.

"כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר", היא מספרת, "ישבתי פה בסלון ותפרתי ופתאום שמענו פיצוץ חזק, איפשהו לא רחוק מפה. גל ההדף הוציא את דלת המרפסת שלנו ממקומה והיא התנפצה. חטפתי התקף חרדה". בעקבותיו החלה, כעבור זמן, לסבול מסחרחורות עד כדי עילפון, ובאחת מהן היא איבדה את שיווי המשקל, התרסקה לרצפה ושברה את זרוע ידה הימנית. "ואחרי זה כבר חטפתי התמוטטות עצבים".

"כלתי הצילה אותי בטלפון, היינו שרות ביחד"

את מה שעברה מאז היא לא הייתה מאחלת לאויביה: "התחלתי לרעוד בכל הגוף והראש. הבנתי מהר מאוד שזה פוסט-טראומה; כדורי הרגעה לא עזרו לי. היה קשה מאוד לקבוע תור אצל הפסיכולוג. אין הרבה מטפלים בעיר והתור היה ארוך. כשהייתי במצוקה, בטלפון מול מד"א, אמרו לי שאני צריכה לנשום, ואחרי שהכדורים כבר כן התחילו לעבוד, נהיו לי תופעות לוואי קשות. כלתי הצילה אותי. כל יום במשך שעות היא הייתה עושה לי בטלפון תרגילי נשימה. היינו שרות ביחד כדי שאירגע". כעבור כמה חודשים אסטרקס חזרה לשיר במקהלה,  אבל גם כשהיא על הבמה היא עדיין מרגישה את הרעד.

רעד נורא תקף אותה גם במקרה מוזר שהתרחש לפני מספר שבועות: מוכר שטיחים ערבי נכנס לביתה, לא ברור לה למה הוא נכנס – אולי בטעות, אולי מפני שמישהו שבא לבדוק אותה שכח לסגור את השער – אבל היא מצאה את עצמה עומדת מולו בכניסה לסלון, מביטה בו והוא מביט בה. "הסתכלתי עליו והתחלתי לרעוד כמו מטורפת", היא מספרת, "עבר כבר זמן מאז ואני עדיין מרגישה את הרעד. אלה השלכות של 7 באוקטובר, אין שאלה בכלל, לא היה אצלי שום דבר דומה לזה עד אז".

השיחה לא קלה לה. "מיוזמתנו אנחנו לא מדברים על 7 באוקטובר. לא עם המשפחה, לא עם השכנים, לא עם אף אחד. כי זה פותח ומציף את הכול שוב. אני מנסה להתנתק. להתרחק וככה לשמור על עצמי".

לא קל להתנתק. יורי ג'מבקוב, אביהם של זויה ואנדרי, שראה את ילדיו נרצחים, נפטר לפני כחודש. "הלב שלו לא הצליח להחזיק יותר את הצער. האמא, אלה, הזדקנה בבת אחת ב-20 שנה. השכנים שלנו בהמשך הרחוב, חברים ותיקים וטובים, עזבו, לא יכלו להישאר פה יותר אחרי מה שקרה". דירתם הריקה של השכנים, סוניה וולדימיר פופוב, שנרצחו בבוקר 7 באוקטובר באוטובוס הדמים בשדרות, אוכלסה רק בחודש האחרון.

"ישראל היא כמו חבית נפץ"

סיום המלחמה לא הביא ביטחון. בביתם, כמו בבתים האחרים במרחב הדיור של עמיגור לבני גיל הזהב, אין ממ"דים וגם לא תוכניות לבנות כאלה. "אני הולכת לישון כל לילה במוכנות לרוץ למיגונית שעומדת ברחוב, או לממ"ד בבית הכנסת פה ליד", היא מספרת, "במתקפה האיראנית רצנו למיגונית כמה שהגוף אפשר לנו. קשה לרוץ בגיל הזה, אז לפעמים פשוט נשארים בבית. מקווים לטוב".

את המיגונית שעמדה קרובה יותר לפתח ביתם הצבא לקח, וממילא, היא מוסיפה בצדק, המיגוניות האלו לא נועדו להגנה מירי של טילים כבדים. מכיוון שהיא ובעלה אלכסנדר החליטו שלא יהיו לעול על ילדיהם בבתיהם הצפופים שבמרכז הארץ, אין להם אלטרנטיבה.

אבל לא, הם אפילו לא חושבים לעזוב את אופקים. "למה אני צריכה להיות זו שבורחת מפה? אני אוהבת את אופקים. המועדון והמקהלה שלנו הם כמו משפחה בשבילי. זו הקהילה שלי, האהבה שלי. למה אני צריכה לעזוב את כל זה?".

היא בת 74 ואלכסנדר מתקרב ל-80. "אנחנו 30 שנה בישראל", הוא אומר בחיוך רגוע, "אי אפשר להפתיע אותנו יותר עם שום דבר. ישראל היא כמו חבית נפץ, לעולם אין לדעת מתי מישהו ידליק את הפתיל ויעיף אותנו לחלל. אבל מעולם לא חשבנו לעזוב".

פיטר, התרנגול שאלכסנדר הציל בתחילת המלחמה מחווה שעלתה באש, הסתובב חודשים רבים בסלון ביתם עם ארבעת הכלבים. כשהקרקורים שלו עשו לנאדז'דה כאבי ראש הוא נמסר ללול אחר ובמקומו הם הביאו כלבה קטנה בלי שיניים.

"תראה איך שישראל קיבלה אותנו", הוא אומר, "זוג פנסיונרים חסרי כל שברחו מאנטישמיות ומדינה מתפרקת; הביאה לנו בית, קצבה, סל קליטה, בלי שהיינו אזרחים פה דקה אחת. יש עוד מקומות כאלו בעולם? לבוא לפה הייתה ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל. אנחנו אוהבים את הבית שלנו באופקים ולא מתכוונים לנסוע לשום מקום אחר".

"חייבת לבוא ועדת חקירה שתבחן את האמת"

התקשורת מכעיסה אותה: "מעצבן אותי שהתקשורת שלנו לא כותבת מספיק על כל מה שקרה, על הסיבות למה שקרה. הכל רק על המצב בעזה. שהאשמים הם רק היהודים. אסור היה לסיים את המלחמה ככה. היה צריך לדפוק אותם עד הסוף ואז להוציא להורג לפחות מחצית מהמחבלים שהחזרנו להם".

בראיון הראשון איתה, בנובמבר 2023, הייתה לה תשובה נחרצת לשאלה מי אחראי לאסון. "במשך שנה ניהלו שם למעלה קרבות פוליטיים, בזמן שהחיילים והאזרחים שלנו מופקרים פה בשטח", היא אמרה אז, "אין יותר שום אמון בכך שבפעם הבאה שזה יקרה מישהו יגיע לעזור לי. אתה יכול לעבור פה מדלת ודלת, ולשאול כל אחד ששרד ועדיין נמצא כאן, יגידו לך בפנים: מכרו אותנו".

שנתיים חלפו ותחושת ההפקרה התחדדה: "אני בטוחה ש-7 באוקטובר נעשה בכוונה, שהייתה פה עבודה מבפנים. נכדה שלי שירתה כלוחמת בגבול עזה, ותמיד אמרה לי שמספיק שתעבור שם נמלה ויורידו אותה. ועכשיו סיפרו לנו ש-5,000 מחבלים חדרו! מישהו אצלנו נתן להם להיכנס לפה בכוונה כחלק מאיזה מאבק פוליטי שקורה בשלטון שלנו. עד עכשיו אני לא מבינה למה היה צריך לעשות מסיבת ענק על הגבול, למה חיילים רבים נשלחו הביתה לחופשת חג. חושבים שכולנו טיפשים? חייבת לבוא ועדת חקירה שתבחן את האמת. אבל צריך שיובילו אותה אנשים חדשים, שלטון חדש, שאין לו שום קשר לשלטון הקודם שלנו".