מוקד מד"א קיבל שיחה בלילה בין שלישי לרביעי על תאונת דרכים בצומת נחף, על כביש 85 לא רחוק מכרמיאל. כשהגיע למקום הפראמדיק סאלם חריה, הוא ראה ילד בן 10 בהכרה מעורפלת שרוע על הכביש. "התחלנו טיפול מציל חיים, באמבולנס בדרך לבית החולים לגליל בנהריה הוא התחיל לשקוע", מספר חריה. כשהגיע לבית החולים, הילד, תושב השטחים מאזור ג'נין, כבר היה במצב קשה. כעת הוא מורדם ומונשם. הנהג הדורס לא נעצר.

הילד שנפגע הוא אחד מאותם הילדים בצד הכביש, ילדים פלסטינים המוברחים בשרשרת סחר ארוכה לישראל במטרה לקבץ נדבות בצמתים בגליל ובוואדי ערה. הילדים, ששלושה מהם נהרגו בתאונות דרכים בשנה האחרונה ועוד מספר לא ידוע נפגעו, הם תחתית הקורבנות בשרשרת ניצול קטלנית. הילדים, לעיתים בני 7 או 8, עוברים את הגבול עם הרשות הפלסטינית בעזרת מבריחים, ומוחזקים בחושות, בצריפים או במחסנים בכפרים ברחבי הגליל, ומעבירים את רוב הרווחים שלהם לאותם סרסורים.

גורמים בבית החולים לגליל מתארים איך מתמודדת המערכת עם מקרה כמו של הילד בן ה-10 שמגיע במצב מעורפל, כשאין לו משפחה לצידו או פרטים מזהים, והוא קורבן כפול של תאונת דרכים ושל עבירת סחר בבני אדם. "במקרה הזה למשל, השגנו את האבא ואמרנו לו שקודם כול נטפל בילד. הוא במצב שלא היינו צריכים לקבל הסכמה של ההורים או של אפוטרופוס, אבל במצבים אחרים אנחנו מקבלים הסכמה", אומרים הגורמים המטפלים. "אם הם גדולים, אנחנו לוקחים מהם את הטלפון, יוצרים קשר עם ההורים, מחתימים דיגיטלית, שהרופא במיון ידע שיש הסכמה. אבל לא תמיד יש הורים".

אחרי הטיפול הראשוני, יוצר בית החולים קשר עם המשטרה ועם הגורמים הרלוונטים במשרדים השונים. "בעיקרון המשטרה אמורה ליצור קשר עם ההורים ולהביא את הילד חזרה לגבול", אומרים ב'לגליל', אבל זה לא כזה פשוט. אם מדובר בקטינים, פועל בית החולים בסיוע גורמים שונים לאפשר להורים להיכנס לישראל כדי לשהות ליד הילד. לפעמים יש לו קרובי משפחה רחוקים בארץ, ולפעמים המבוגר שמגיע לטפל בו הוא המעסיק שלו ששלח אותו לעבוד בקיבוץ נדבות בצומת, בכל שעה ובכל מזג אוויר.

בבית החולים עושים מה שניתן כדי לסייע למשפחות ולפנק את הילדים. "הילדים מגיעים עם בגדים מלוכלכים, אנחנו מוציאים להם מהמחסנים והתרומות, ולפעמים אוספים להם ממתקים. היו פעמים שהרופאים הבכירים הצליחו לשכנע את המערכת להשאיר את הילד עוד יממה בבית החולים, כי אלו השעות הכי בטוחות ורגועות שיהיו לו, ואולי גם היו לו".

בבית החולים מספרים שהילדים מרצים מאוד, לא בוכים או מתלוננים. "אין להם את הפריווילגיה להתבכיין או לדרוש דברים כמו ילדים נורמלים". הצוות בבית החולים נדרש אומנם להתמודד עם המצוקה הרפואית, אבל נחשף למכלול המצוקות, ורואה את כל הכשלים בהתמודדות עם התופעה. "התסכול הכי גדול הוא שאין עם מי לדבר, אין למי לפנות, והסחר בילדים נמשך".