מאה מבוגרים, כמחציתם עוטים על ראשיהם כיפה או שביס, מתיישבים באולם הופעות קטן בקיבוץ חצרים. על הבמה מופע "תיאטרון פלייבק"; שני שחקנים שמאלתרים הצגה קטנה מסיפורים המגיעים מהקהל. זהו מפגש סיכום של תהליך שארך חודשיים, במהלכו כל אחת מהקבוצות, תושבי עוטף עזה וגוש עציון, למדה להכיר מקרוב את תפיסת העולם האחרת ביחס לסכסוך הערבי-יהודי. השחקנים מבקשים מהנוכחים לשתף אותם בפרט אחד שהפתיע אותם במפגש.

"אני מרגיש שכשיצאתי מניר עוז, הבנתי שמי שחושב אחרת ממני הוא לא פחות מוסרי או ערכי", מספר דרור, חילוני, בשנות ה-50 לחייו. "המוזיקה ששמעתי בשיח בין הדתיים לקיבוצניקים הייתה משהו אחר לחלוטין. אנשים ניגנו בכלים שונים, אבל הייתה הרמוניה".

כרמית, אישה דתייה המתגוררת באחת משכונות הגבול של ירושלים, סיפרה שבמהלך המפגשים נזכרה בקשר חברי שנוצר בינה לבין מחמוד, הקבלן שעבד בבניין שלה לפני המלחמה. הוא ועובדיו השתמשו בשירותים של דירתה במשך חודשים, ובין השניים נרקמה חברות. "הילדים קראו לו 'החבר הערבי של אמא'", היא נזכרת.

היא אומרת שמחמוד מעולם לא נראה שוב, ולא יצר קשר אחרי 7 באוקטובר. "זה העלה בי חרדה נוראית, אבל במקביל הפתיע אותי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו ועל הילדים שלו. אני מפחדת לדעת מה הוא היה אומר על הכול, ולכן פשוט נאחזת במחשבה הזו עליו".

דן, גבר חילוני המשתתף באופן קבוע בעצרות החטופים של ניר עוז בקריית גת, סיפר שהופתע לראות את הקבוצה מגוש עציון מתמידה בהגעה לעצרת מידי סוף שבוע, למרות המרחק ושעת יציאת השבת. גבר נוסף, הנמנה עם המחנה החילוני באולם, אמר שההגעה לשטחים העירה שדים בלתי צפויים. "בעברי הרחוק, במילואים, הייתי אלף פעמים בשטחים, אז באתי גבר-גבר. ופתאום, בין המחסום ליישוב, נסיעה של 10 דק' בלבד, הרגשתי מפוחד. דרוך".

השחקנים ממחיזים בהומור ורגישות את הסיפורים הקצרים, וזוכים לצחוק ולתשואות מהקהל. תגובה לא מובנת מאליה, בהתחשב בכך שחלק מהנוכחים הספיקו להיות בלוויה של תמיר אדר בניר עוז באותו הבוקר, ואחרים ממשיכים משם להכנות ללוויה של יוסי שרעבי בבארי. אבל כמו שאומרת אחת המנחות, "אנחנו חיים בתקופה של הבלתי-אפשרי". וזו כנראה התקופה היחידה בה יכלו להתכנס 100 אידיאליסטים של ארץ ישראל השלמה ומחנה השלום כדי להבין איך מקדמים את ישראל של אחרי 'חרבות ברזל'.

חלופה ציונית לשיח ההכנעות

'ברית הנגב וההר', קבוצה שהתגבשה בעקבות ה-7 באוקטובר, איננה קבוצת מפגש דתי חילוני 'קלאסית'. היא מורכבת מאידיאליסטים ציונים שמטרתם ברורה: להצליח לעסוק במחלוקת הקשה בציבור הישראלי ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. זאת בתקווה להסכים על המשותף, למצוא פשרות ולנסות לייצר אלטרנטיבה לשיח ההכנעות המחנאי שמאפיין את המרחב הפוליטי-חברתי.

במרכז התהליך עמד הניסיון להקשיב ללא שיפוט מראש לתפיסת העולם של שני הצדדים. בבארי הם פגשו את אחד הסמלים של התנועה הקיבוצית, חיים אורון ('ג'ומס'), שסיפר להם על עקרונות מחנה השלום. בגוש עציון הם פגשו ברב יואל בן נון, שנתן תיאור דומה ביחס למפעל ההתנחלויות.

"ג'ומס הטיח ביקורת בלתי מתפשרת במתנחלים, היה קשה מאוד להקשיב לו", אומר הרב מרדכי ורדי, רבה של הקיבוץ הדתי ראש צורים שבגוש עציון, ממובילי הברית. "אך משהו במעמד שיצרנו איפשר לנו להיות קשובים, מכיוון שגם הוא הבין שהוא יושב מול בני אדם".

ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון, חבר קיבוץ בארי וממובילי הברית, מספר שהשיחה בגוש עציון עם העיתונאי מוטי קרפל הרגישה לו כ"דיבור הגובל בעליונות יהודית ממש". לצד התחושות האלו, פאוקר חזר הביתה עם הרושם שכשקרפל מתיישב לכתוב לעיתון – המחויבות לשיח ממלכתי גוברת על האידיאליזם.

"את ההסכמות נוביל לשדה הציבורי"

כעת, אחרי סדרת מפגשים שבהם בעיקר הקשיבו, הם ניגשים לדבר אחד עם השני. המשתתפים מתחלקים שווה בשווה בין שולחנות חדר האוכל הצמוד. על כל שולחן מספר דפים עם 9 היגדים, ומדבקות עגולות בשלושה צבעים. כחול – מסכים; אדום – לא מסכים; צהוב – לא מסכים, אבל מוכן לבחון את עמדתי. המטרה של כל שולחן: להפוך כמה שיותר אדומים לצהובים, וצהובים לכחולים. כך רוצים המשתתפים להצביע על השטח המוסכם, לחדד את שורש המחלוקת, ולהבין מה הפוטנציאל למצוא הסכמות ושפה משותפת.

"אנחנו לא מעגלי שיח", פאוקר קובע נחרצות, "יש לנו מטרה להגיע להסכמות, ואת ההסכמות שנייצר פה אנחנו הולכים להוביל ציבורית ופוליטית". הוא מספר שהוא כועס כשחברים שלו יוצאים מהמפגשים באווירת 'היה נחמד להכיר, היה תוכן חשוב'. "הגישה הזו היא העולם של פעם", הוא זועק "במצב שישראל נמצאת בו היום הסכמה זה צו השעה. אנחנו לא נשרוד עוד שנים של הכנעות".

צריכים שבילים חדשים

רוב משתתפי המפגש עברו את גיל 50, וקשה למצוא בקהל פנים צעירות. מובילי הברית מודעים לחולשה זו, אבל יש בה גם ביטוי לייחודיות המפגש: לא בכל יום יש הזדמנות להקשיב לאנשים שמוכנים לערער את תפיסת עולמם הפוליטית, שהתגבשה במשך עשרות שנים של מלחמות, מחאות וממשלות. אף אחד לא מגיע לפה כדי "לעבור צד", אבל רבים מחליפים חלק בסימני הקריאה בסימני השאלה.

אורי, שהגיע מקרית אונו, מספר שנולד וגדל בסביבה ימנית, אך חוויית אלימות מטלטלת שחווה כחייל בחברון בתחילת שנות ה-80 שלחה אותו לצד השני של המפה. "ילדים קטנים ניגשו אלי ואמרו לי, 'למה אתה לא יורה בערבים האלו ששם'? אז הבנתי מהו הכיבוש". כשהוא מספר את זה אנשים סביבו מצטמררים, אבל אז הוא עובר לדבר על 7 באוקטובר – שם הרגיש לראשונה בחייו הבוגרים שאין עוד ערך לדעות שלו. "לא יכולתי יותר להסביר את מה שקורה לי, להבין מה אני אמור לעשות".

פאוקר מספר שהחינוך של השומר הצעיר הוא מה שכונן אותו: "ביום העצמאות של הקיבוץ ב-1982, בזמן שכל הקיבוץ חגג על חוף הים ברצועה, אבא שלי לקח אותי לשומרון להפגין נגד הקמתה של הר ברכה". כולם צוחקים כשהוא מספר על כך שאנשי הקיבוץ המאוחד הגיעו לעמוד לצד המתנחלים, ואפילו התפתח שם עימות קצר.

"היום ברור לי שגישת ה'ניתן להם מדינה והכל ייפתר' זו גישה לא רלוונטית", אומר פאוקר, "ידעתי שהסכסוך התפוצץ עלינו, וזה גם מה שאמרתי לעצמי בממ"ד. וכששני מתנחלים, אלחנן ומנחם קלמנזון, הצילו את חיי. אבל היום הוודאות שהייתה לי בפיתרון נחלשה מאוד, ולכן אני אומר – אנחנו צריכים שבילים חדשים".

דני, תושב גוש עציון, מספר שבחר ללמוד בישיבה באלון שבות עוד לפני שעלה לארץ, בגלל שהעריך את המתינות של ראשיה ותפישת עולמם הרחבה. "הערכים והחיים היהודיים הם תמיד במתח", הוא אומר בקשר לניגודים העולים מהחיים בגוש. "אני האמנתי ומאמין בזכויות שלנו על כל הארץ, ואני אלחם לנצח בשקר שאין לנו אותה. אבל בתור רב ומחנך אני נבהל מאירועי האלימות נגד פלסטינים שמתגברים בזמן האחרון".

הוא מנסה לשכנע את חבריו לשולחן שהוא מסכים לחלוטין עם פסיקתו של הרב עובדיה על כך שניתן למסור שטחים תמורת שלום, אך תוהה בקול: "תגידו לי, עם מי בדיוק היום אנחנו אמורים לסמוך לעשות שלום אמת?"

"אם אוסלו הייתה דרך אמת, היא הייתה ממשיכה גם אחרי רציחתו של רבין", אומרת רותי, תושבת גוש עציון. היא מגדירה את עצמה כחלק מ"מיעוט מחפיר" של מתנחלים שחושבים שמפעל החוות החקלאיות והמאחזים הם מכשול לחיים תקינים ביהודה ושומרון ועדיף היה שלא יהיו, או לפחות יהיה פחות.

האמירה מפתיעה רבים מהמשתתפים, ואחד היושבים שואל את דעתה, "בתור מיעוט מחפיר", לגבי האנשים שגרים באותם חוות. גם שם היא מבקשת לעשות הפרדה: "לא כולם נערי גבעות. הם ברובם אנשים טובים שמתנגדים לאלימות, ומגיעים לשם פשוט בשביל לאחוז בקרקע".

בלי הסכמה אידיאולוגית

אחד מההיגדים שמעוררים ויכוח הוא שאלת היחס לאדמה. הצעה שעלתה בצד השמאלי של הברית מבקשת להתנות הרחבה של ההתנחלויות רק בהסכמה רחבה. בין הדנים עולות מספר הצעות, איך ליישם התנייה כזו; אולי דרך משאל עם, או מנגנון אחר מלבד הכנסת והממשלה, שיקבע אם מקפיאים או מוסרים שטחים.

נשמע שעל זה אולי אפשר להסכים, כי לאף אחד מהנוכחים אין אמון גדול בשלטון. אבל גם פה האתגרים המהותיים עולים: האם לערבים יש קול שווה באותו מנגנון, והאם בכלל נכון להמשיך לקיים את הדיון כאשר הוא שבוי בתוך המסגרת הפרשנית המערבית-ליברלית.

פאוקר מודע לכך שיש משקל מכריע לדברים הלא מוסכמים בחדר. אך לדבריו, הרצינות שבה הצדדים ניגשים לשיחה בונה אמון, והאמון מוביל לשינוי עמדות. הוא מספר על דברים שנשאה באחד המפגשים הקודמים יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח שנרצח בפיגוע, כשהבינה שמפעל ההתנחלויות והסכסוך קשורים עבותות.

"היא אמרה לנו: 'היינו בטוחים שהסוגייה הפלסטינית לא קשורה להתיישבות, שמישהו אחר יפתור אותה!' אתה יודע מה זה שהיא בכלל אומרת את המילה 'פלסטינית'?!", מספר פאוקר בהתרגשות. "זה דבר שלא יכול היה לקרוא מעצמו, אלא רק בגלל השיחות. על עצמי אני יודע להגיד שאני מבין הרבה יותר את כאב ההתנתקות. אבל, לא שיניתי את דעתי על ההתנחלויות! פה לא תמצא הסכמה אידיאולוגית, אבל אפשר להגיע לנרטיב פרקטי משותף".

התהליך רק מתחיל

פאוקר, כחבר בארי ויליד ניר עוז, פגש הרבה שכול וכאב על החטופים. הוא מעיד על עצמו שדווקא עכשיו, כשהחטופים החיים חזרו ויש תחושה שניתן לקחת את הפרויקט קדימה, הוא חש עייפות ואף ייאוש מסוים. לדבריו, לאורך השנה וחצי האחרונות מספר המשתתפים באירועים קטֵן בהדרגה, והוא מרגיש איך חבריו, וגם הוא, נשחקו משנתיים סוערות וכואבות.

לעומת זאת, למעלה על ההר, הרב ורדי מרגיש שדווקא עכשיו יש הזדמנות בקרב כל הציבורים לשמוע רעיונות חדשים. לדבריו, "העם רוצה שקט, התנהלות מכובדת, למצוא נוסחה שציבור גדול יכול לעמוד מאחוריה".

כשהתחיל המפגשים המחלוקות על זהותה של המדינה הרגישו לו דחופות ובוערות יותר מהוויכוחים סביב הסכסוך הישראלי ערבי. אך הוא מודה שביחס למחלוקות האלו נרשמו יותר פריצות דרך בגיבוש הסכמות: מהורדת מפלס המתח בסוגיה היהודית-דמוקרטית, עד להתנהלות הרצויה של מוסדות המדינה. חילוקי הדעות לגבי הסכסוך, הוא מודה, הם משמעותית קשים יותר. חלקם אולי בלתי פתירים בכלל.

"ההשתתפות שלי בגיל 17 בסבסטיה הייתה נקודת מפנה בחיי וחיי המדינה; עבורי זו הייתה התפתחות חיובית וחזקה", אומר ורדי. "אלון גם רואה שם מפנה, מפנה שלילי, תחילת ההידרדרות והנפילה של המדינה".

מפה הקבוצה מתפזרת, אבל התהליך רק מתחיל. ההנהגה תנסה להוביל אותם הלאה, לשדה הפוליטי, ולהזמנה של משתתפים חדשים וקהלים נוספים. "השאלה הפלסטינית כל כך מורכבת ומסובכת שצריך בשבילה סמינר שלם", אומר הרב ורדי, "רק דרך השיח אני יכול להבין למה אלון אומר את מה שהוא אומר, ולמה אני אומר אחרת. מבחינתי זו ההתחלה של השינוי שאנחנו רוצים להביא".

ניתן להצטרף ולחתום על האמנה לאיחוי החברה הישראלית בקישור.