גבולות הביקורת: אחד הטיעונים החזקים ביותר בדיון האינסופי על האם בינה מלאכותית יכולה להחליף את בני האדם הוא פשוט: בינה מלאכותית לא שואלת שאלות. בניקוי פברוקים מוזרים ובאגים, לבינה מלאכותית יש יכולת על-אנושית בהרכבת תשובות מפורטות, מנומקות ולעיתים מרשימות על בסיס מגוון מקורות, אבל שום דבר לא מעניין אותה. חסר בה ניצוץ של סקרנות ויצירתיות, מסיבה פשוטה: מדובר במכונה. משוכללת, אבל מכונה. מכאן אולי נובעת אותה תחושה חמקמקה שעולה כשקוראים טקסט שכתבה בינה מלאכותית, בעיקר בנושא מוכר – יש פה הרבה מילים, רעיונות ומושגים. הכול מסודר, זורם, הגיוני. אבל בעצם – אין פה שום דבר.

תחושה דומה יכולה ללוות גם את מי שקרא בדוח מבקר המדינה על היעדר תפיסת ביטחון לישראל שפורסם אתמול (שלישי). העיסוק בנושא קריטי. עיצוב תפיסת ביטחון הוא נדבך משמעותי בחידוש האחריות לקיום הישראלי. היעדרה מעיד על כשל מוסרי ומבני עמוק. ודווקא זה מדגיש את הבעייתיות של המסמך, שמלבד ריכוז מקורות ואמירות בנושא, אינו מוסיף דבר. במצג השווא שלו כחלק מניסיון לבירור לאומי – הוא גם גורע.

שני החלקים הראשונים של הדוח טובים: סקירה היסטורית של כל הניסיונות הכושלים לעצב תפיסת ביטחון, והשוואה למדינות אחרות בעולם. מסמך יעיל, אבל כזה שכל מכון מחקר היה יכול להפיק. אחר כך מסביר הדוח את כל הבעיות שנובעות מהיעדר תפיסת ביטחון, שכבר נדונו בהרחבה בכנסת ובאינספור טורים וכנסים. למעשה, כבר נחקק חוק בנושא, שנותן מענה לבעיה הזו בדיוק – לפחות ברמה המבנית.

אך לבסוף מנסה המבקר, בצורה שטחית וחסרת פשר, להסביר כיצד כשלה תפיסת הביטחון הקיימת ב-7 באוקטובר, במה שנראה כמו ערבוב של הקלישאות, האמירות הציבוריות ותחקירי החדשות בנושא. כאילו צריך יותר מזוג עיניים כדי לקבע שהאויב לא היה מורתע, שההגנה כשלה ושלא הייתה התראה ראויה למתקפה. ומעל הכול מרחפות שאלות שלא נשאלו: 

• מדוע לא גובשה תפיסת ביטחון? האם היו אנשים או דינמיקות מוסדיות שגרמו לכך? (התייחסות לכך מובאת בקצרה מצד גורמים ביטחוניים). 
• האם קיימת הבנה שיטתית של תרחישי ייחוס שנבנית מהם תפיסת ביטחון?
• מה גרם לחולשת המל"ל בתור הגוף שאחראי לנושא?

ושאלות רבות נוספות.

אפשר היה להתייחס לזה כמסמך שטחי אך חביב, לולא ההקשר: מבקר המדינה מבקש להיות בחזית החקירה של המחדל.

האתגר הוא שאין שום ערובה לכך שוועדת חקירה בלתי-תלויה תגיע לתוצאות אחרות, ותביא מסקנות מועילות יותר. אחרי שנתיים (ויותר) של עיסוק בנושא, מי שיוביל אותה יידרש למצוא נתיבים חדשים בקרקע שנחרשה, לרוב בשטחיות, אינספור פעמים. 

עוד חוזר הסיבוב: בעקבות סיום המלחמה והחזרה לעיסוק בוועדת חקירה, נתניהו שב לעסוק בנושא, והפעם סביב המושג 'ועדת חקירה פריטטית' – שתקודם לכאורה בעוד חודש, ותורכב מחברים שיבחרו האופוזיציה והקואליציה. את העיקרון לכך הציג נתניהו על בימת הכנסת, ואת ה'הצעה' למבנה הוועדה הוא הדליף דרך ח"כ אריאל קלנר מהליכוד.

הטיעון הבסיסי של נתניהו הוא שהציבור לא יאמין לוועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, ולכן צריך ועדה על בסיס הקווים הפוליטיים. יש אולי אנשים שהטיעון הזה מדבר אליהם, אבל האמת שאין טעם להיכנס לדיון הזה. 

מטרת המהלך, כמו כל אלה שקדמו לו, היא לא להקים ועדת חקירה 'פוליטית', וגם לא ועדה ממלכתית, פריטטית או אחרת, אלא פשוט למשוך זמן כדי לא להקים ועדה בכלל, ועל הדרך להמאיס את הנושא ולצבוע אותו כעניין 'שנוי במחלוקת'. אופן מינוי חברי הוועדה, עם כל חשיבותו, הוא עניין פתיר שהוצא בכוונה מפרופורציה. גם אם בוחרים לא ללכת בדרך המקובלת של בית המשפט העליון, יש דרכים אחרות (מישהו יודע לנקוב בשמות חברי ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה, שנתפסת בסך הכול כוועדה מקצועית ומוצלחת?). מצד שני, גם את העניין הממלכתי לא צריך לקדש. ועדת וינוגרד החלה כוועדת בדיקה ממשלתית ותקפה את אולמרט, ואילו ועדת אגרנט שהייתה ממלכתית הגנה על הדרג המדיני.  

הבעיה של נתניהו עם ועדת חקירה היא השלב השני – המכונה 'ניתוק חבל הטבור'. בשלב זה הוועדה הופכת להיות עצמאית, והיא אינה כפופה יותר – לא לממשלה, ולא למי שמינה אותה. הסיבה לכך פשוטה: אף ועדה לא תוכל להוציא אותו זכאי, וזה לא משנה מי יוביל אותה. מלבד עצירה קטנה, נתניהו היה ראש הממשלה לאורך כל שנות שלטון חמאס בעזה. האנשים סביבו התחלפו והוא נשאר. האחריות שלו להקמת צבא טרור שפלש לישראל היא מתמטית, וכל ניסיון להתכחש לה ייראה תמיד כמו בדיחה. במצב הזה, המהלך הרציונלי היחיד מבחינתו הוא לשחק על זמן, המאסה ופילוג. זה מה שהוא עשה, וזה מה שימשיך לעשות.