"בהיעדר טיפול ובהיעדר הגדרה נוצרים פערים גדולים כל כך, כי לא שומעים אותנו ולא מקשיבים לצרכים שלנו", אומרת ל'דבר' רונה-לי לוי, בת 44, הלומת קרב, שהשתתפה בדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת השבוע. "הלוואי שהייתי נפצעת, שהייתי מאבדת רגל או מקבלת כדור בראש, כי אז היו מטפלים בי. כיום מה שנותנים זה נטו לנכים ונכות פצועי גוף".
את ידיה מעטרים קעקועים. על יד ימין קעקועים מיוחדים. "זה כל הצוות שלי שנהרג. היחידים ששרדו זה אני ואחד שאנחנו לא מוצאים אותו עד היום, הוא נעדר", מספרת ל'דבר' לוי, שהייתה קצינה לוחמת בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית, ונפצעה במבצע עופרת יצוקה. "אין מי שימצא אותו או יחפש אותו, כי אימא שלו הייתה יחידנית. היא לבד. היא נפטרה. ואני לוקחת על עצמי כל שנה להגיע לקבר שלה ולהניח פרחים ולהדליק נר".
"הבחורות הצעירות שבאו לדבר בכנסת זה דבר קדוש. הן הקימו את עצמן ועשו מאמצים להגיע לפה וזה עוד ניצחון. אבל הבעיה היא שיש כבר אדישות. המערכת אדישה, היא לא רואה אותן. היום אחרי 25 שנה עדיין אין מענה".
"אם הם חושבים שנסיים ב-67 מתאבדים אז לא, כנראה יהיו עוד", אומרת לוי. יצויין שבמהלך השבוע נפטר מפצעיו השוטר לשעבר ויטל מישייב, שסבל מפוסט טראומה והצית עצמו מול בית של עובדת באגף השיקום. "אני נוסעת באמצע הלילה, עוזבת את המשפחה והילדים שלי כדי לעצור מישהי שרוצה לקפוץ מהגג, מזמינה לה אמבולנס, מכבי אש. אני לא יכולה לטפל בעצמי אז אני מטפלת בהם".
איך המערכת צריכה להתמודד עם זה?
"מההתחלה. על כל אירוע בצבא יש תחקיר. תסמנו את החיילים שהיו שם ותנו להם את הנגישות לטיפול, תפגישו אותם עם פסיכולוגים, לא קב"נים, פסיכולוגים שישבו עליהם ויבדקו, כי יש לוחמים שרואים את חבר שלהם נהרג לידם, וכשהם מחלימים פיזית הם ישר חוזרים ללחימה ואומרים 'הכול בסדר'. אלה האנשים שנותנים קודם כול מעצמם בלי לבקש, כי הם לא תמיד יודעים".
לדבריה, ההגדרה של חייל בסיכון להלם קרב ברורה. "ההגדרה המדויקת היא של חיילי צה"ל ואנשי שירות הביטחון שחוו חוויה מסכנת חיים או היו עדים לה או בסביבתה, ועכשיו הם נמצאים בתגובת קרב. אם לא יטפלו בתגובת קרב, נהיה בבעיה".
מה דעתך על העמותות שפועלות בנושא?
"יש צורת חשיבה באגף השיקום שהכול בסדר כי יש עמותות, אבל זה לא התפקיד שלהן. אני אומרת לאגף השיקום: קחו את העמותות ותכניסו אותן תחת כנפיכם, שיהיו ספקים שלכם, ותאפשרו לכל מי שצריך לגשת לעמותה שהוא צריך. אבל כרגע זה לא קרוב למה שצריך".
בדיון בכנסת אמרה אחת מהלומות הקרב שרק שנה אחרי הפציעה הבינה היא בהלם קרב. במקרים אחרים הזיהוי לוקח שנים ארוכות. ללוי יש הסבר לכך. "זה עדיין מתויג כמשהו להתבייש בו. אז ממש לא צריך להתבייש, אבל אני מבינה מאיפה זה בא, כי גם אני הייתי לוחמת וקצינה, גם הייתי צריכה להוכיח שאני יכולה כי הייתי לפני 25 שנה, אבל גם כי אני המפקדת, אני צריכה להיות חזקה בשביל כולם ולשמור עליהם. פתאום להגיע למצב שבו אני נופלת מהמקום הכי גבוה למקום הכי נמוך, זה פער תהומי שהנפש לא יכולה להכיל".
לוי הבינה שהיא זקוקה לטיפול מייד אחרי האירוע הטראומטי. "סחבתי ארבעה חיילים בכוחות שלא היו לי, אני עם כל המטר שישים שלי, וזה לא היה הגיוני, זה כוחות מטורפים. ולא הרגשתי כאב, הייתי באמוק. ואז היה שקט, והחייל שלידי לא היה יכול לדבר, וכמה שאני מתחננת, 'בוא רגע נדבר', הוא לא יכול. כשהוא עלה על האוטובוס ונעלם הבנתי שאני לבד, ושם זה התחיל".
