בספרם החדש 'לקסיקון לחברה משותפת', שולי דיכטר וד"ר אמיר פאח'ורי ביקשו לנסח שפה ומושגים עבור מי שמקדמים שותפות יהודית ערבית. הכרך הראשון של הלקסיקון, שיצא לאחרונה לאור בהוצאת 'תשע נשמות', הוא לא מילון או אנציקלופדיה במובן הקלאסי, אלא פרויקט פוליטי-לשוני. "אחת המטרות הייתה לכונן שפה לבני המקום, כי אין להם שפה משותפת. שפה של דמיון פוליטי, של אתיקה משותפת ויצירה משותפת. בכל מונח בלקסיקון מקודדת סוגיה".

הספר נולד מתוך מפגש. במשך שנה השניים למדו ודנו בסדרת מפגשים עם מנהלים וראשי ארגונים בולטים בחברה האזרחית, ארגונים שמובילים אותם במשותף יהודים וערבים ומקדמים חברה משותפת: 'יוזמות אברהם', 'סיכוי-אופוק', 'אג'יק- מכון הנגב', 'יד ביד' ו'מהפך ת'עייר'. התוצר הוא לקסיקון שבסופו של דבר יכיל שלושה כרכים, ובהם מאה ערכים, שנוסחו ביחד עם הארגונים.

"חיברנו את חוכמת האקדמיה עם חוכמת המעשה שלהם", מסביר דיכטר, שהיה שותף בעמותות 'סיכוי-אופוק', 'יד ביד' ו'גבעת חביבה'. "הלקסיקון הזה מיועד בראש ובראשונה למעגל של אלה המקיימים את השותפות יום יום, ולאלה שיש בהם מצפן של הגינות שמוכנים להיפתח לזה. זה לא לקסיקון אוניברסלי, כי אין גרסה אוניברסלית של חברה משותפת. יש בסיס, אבל כל קולקטיב ימצא את נקודת האיזון שלו".

"שיוויון בין השותפים, כבוד ולגיטימציה הדדיים, הכרה בזכותו של כל צד לקיום לאומי ותרבותי, כל אלה הם יסוד מוסד של חברה משותפת".
(מתוך 'לקסיקון לחברה משותפת', עמ' 41)

איך שפה יכולה לעזור בשינוי המציאות?
"רמת ההפרדה בישראל היא הגבוהה בעולם", אומר פאח'ורי, משפטן וסוציולוג פוליטי ותרבותי, "כדי להביא משהו אחר, צריך מִשנָה חדשה לבני הארץ, ומשנה צריכה קודם כל שפה. אחר כך באים המנהיגים והמוסדות. שִׁיּוּם המציאות (מתן שם – י.ש.) מאפשר לפענח אותה. העולם נברא במילים. אם אין לך מילים, אין לך מחשבה".

אנשי החברה האזרחית התחברו לצורך הזה?
"חילצנו מהם את השפה, וניסחנו אותה באופן שיטתי. אנחנו מכבדים מאוד את המסורת של חברה משותפת, שנמצאת באיים של שותפות. זה נמצא בגוף ובלב, אבל צריך לשים את זה על הלשון".

ומחוץ לאיים האלה, יש לזה ביקוש?
"שני העמים כאן גרים בצפיפות האינטימית הגבוהה בעולם. זה אבסורד, שאין להם שפה משותפת. התוצאה היא שאנו חיים במקום אלים ועגום. אנשים לא רואים שום אפשרות חוץ מלחיות על החרב ולמות על החרב. משכנעים אותם שפה תהיה ספרטה".

פאחו'רי משוכנע שקיימת חלופה: "היא נמצאת בתוכנו, צריך לחלץ אותה מתוך המסורות, מתוך הפעילות של אנשים". הלקסיקון נועד מבחינתם להתחיל את פעולת החילוץ הזו.

"הגינות ושוויון ברמה הפרוצדורלית לא יספיקו"

יהודים וערבים חיים כאן זה לצד זה, למה זו לא חברה משותפת?
דיכטר מגחך למשמע השאלה. "אנחנו חיים בהפרדה", הוא אומר, "יש גיוון, אבל השאלה היא של מי החברה הזאת, מה החזון שלה, מה זה המקום הזה? מכאן נובעת גם חלוקת המשאבים החומריים והסימבוליים".

פאח'ורי טוען שמרבית היהודים, השייכים לקבוצה שבידיה רוב הכוח, עיוורים לחוויית ההדרה של האזרחים הערבים. "השכן שלך יודע את זה בגוף שלו, אפילו אין לו את השפה להסביר את זה. נשאלת השאלה, איך אנחנו משכנעים את שני הצדדים שטוב להם, מוסרית, ובכל קנה מידה אחר, שהמקום הזה יהיה משותף".

"הקבוצה היהודית-הישראלית לא צריכה לוותר על האמונה והתרבות שלה, על הצורך בביטחון או בהגדרה עצמית. היא צריכה רק לוותר על דבר אחד, על העליונות. אנו מציעים לחשוב על שתי הקבוצות לא כרוב או מיעוט, אלא כאומות אחיות. 'בואו תיצרו את המקום הזה ביחד'".

על מה נדרשים הפלסטינים לוותר?
"לא על כוח", פאח'ורי עונה, "אבל כן על על הדבר הכי קשה לקבוצה ילידית לוותר עליו. הם נדרשים להכיר שיש אומה שנייה שהתפתחה כאן, וצריך לתת לה הכרה כ-co-nation, אומה מקבילה ועמיתה. זו הכרה לא ברמה אינסטרומנטלית, אלא בבניית זיקה משותפת למקום הזה, בקהילות פוליטיות משותפות, וגם קהילות רגש משותפת. הגינות ושוויון ברמה הפרוצדורלית לא יספיקו".

"שותפות עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להגשמת הציונות"

דיכטר, יליד וחבר קיבוץ מענית, קורא ליצירת "ציונות אזרחית". לרעיון הזה ולדרך שבה הגיע אליו הקדיש ספר אחר שלו, 'מבעד לכוונות הטובות', שיצא לאור ב-2014 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"אני מאמין באמונה שלמה בזכותו של העם היהודי לכונן חיים קולקטיביים בארץ ישראל", הוא אומר, "חובה עליו לבצע את זה בשותפות עם העם הפלסטיני. היות שזה העם שקיים כאן, שהיה פה בזמן שהגענו. המציאות הזאת, הפוליטית, מכתיבה לי מימוש דו-לאומי לציונות. זאת הדרך היחידה שהציונות יכולה להגשים את עצמה". ב'מבעד לכוונות הטובות' כתב דיכטר שהמימוש הקולקטיבי היהודי יכול להגיע רק "על בסיס אזרחות משותפת ושוויון מוחלט עם הפלסטינים במדינת ישראל".

פאח'ורי ודיכטר לא סבורים שצריך לוותר על הרגש הלאומי. "אנחנו מבינים שיש את מסורת האבות והאמהות, מסורת הדורות. אנחנו רוצים להמשיך לכתוב את סיפור הסבים והסבים שלנו". לצד זאת, הם עומדים על כך שיש מה ללמוד מתהליכי פיוס בעולם. "האמירה שיהודים ופלסטינים נמצאים מחוץ להיסטוריה, זו האמירה הכי שלילית לגבי שני העמים האלה".

פאחו'רי מדגיש שלצד השותפות בין הקבוצות, המסר הוא "זה טוב שתצטופפו סביב הדגל הלאומי שלכם. אנחנו רוצים את כולכם סביב המחולל הלאומי שלכם. חלק מבניית השותפות זה בניית ה'אני', וה'אנחנו'".

דיכטר ופאח'ורי מתנגדים לגישה המפצלת את החברה לתת-קבוצות. "הפירוק לקבוצות בישראל מתעלם משני הלוחות הטקטוניים שמונחים מתחת למציאות כאן, הפלסטינים והיהודים", אומר דיכטר. "כל השאר פנימי". לפי פאח'ורי, "כדי להתחיל לטפל בשאר ההדרות על צורותיהן, צריך להתחיל בשסע הלאומי".

"פוליטיקה של פיוס דורשת קבלת אחריות"

השיחה נערכת בקמפוס השלו של מכון ון ליר בירושלים, על כוס קפה, אך הדי המלחמה בעזה מורגשים. פאח'ורי כואב את המוני ההרוגים והסבל הרב בקרב הפלסטינים במלחמה, אך הדבר לא מערער את אמונתו בצורך בחברה משותפת.

"אני רואה דור שלא ראה בית ספר שנתיים ולא ישן לילה אחד. אני לא יודע איך נטפל בדור הזה ומה ייצא ממנו. אני מאוד מקווה שנצליח להסיט אותו מדרך הנקמה לשותפות. אם לא, זרענו עכשיו מספיק זרעים לעוד מאה שנות סכסוך. אני אומר להם, 'קחו את זה, והפכו את זה לשיעור, כדי להגן על העתיד. אין לנו מה לעשות עם העבר'.

"אני אומר לשותפים היהודים, תסתכלו מה קורה בחברה הישראלית, על נשים ששרות 'שיישרף לכם הכפר' בזמן אימון, על אנשים שמדקלמים השמדה כל שני וחמישי. החברה המשותפת היא חבל הצלה לשני הלאומים האלה".

מצד שני, פאח'ורי אומר שאסור לפיוס ולחיים המשותפים להתעלם מפצעי העבר. "כל מי ששלח את ידו בנפש חברו למולדת צריך לבוא בסוג של דין וחשבון. אבל הדרישה לאחריותיות (acountabilty) צריכה להתכתב עם פוליטיקה של פיוס. צריך לדעת שזה לא נקם".

"אנחנו לא אומרים לכל הקורבנות 'הנזק שלכם לא מעניין עכשיו'. אבל אנחנו מבינים שפוליטיקה של פיוס היא פוליטיקה של קבלת אחריות, לצד הטלת האחריות. רק אם שניהם ילכו ביחד נוכל להתקדם, בלי שפצעי העבר ירדפו אותנו".

"לפיוס ארבעה היבטים עיקריים: מוסרי, רגשי, חברתי ופוליטי. ההיבט המוסרי […] מטרתו להבטיח כבוד, הוגנות, נשיאה משותפת באחריות […] בהיבט הרגשי, הפיוס מבקש ליצור אמון, אמפתיה והכרה בין הצדדים […] מההיבט החברתי, הפיוס כרוך בשינוי אתוסים […] מההיבט הפוליטי, משמעות הפיוס היא כינון מבנים דמוקרטיים מוסכמים".
(מתוך 'לקסיקון לחברה משותפת', עמ' 41)

יש שטוענים שהסיפור של המקום הזה הוא דתי, ומבקשים לפתור את הסכסוך בשיח בין-דתי.
"אני חושב שחברה משותפת צריכה להתייחס ולכבד מאוד את הזיקות הדתיות", אומר פאח'ורי, "שני העמים כאן מייחסים לשיוך הדתי תפקיד גדול, ואסור ליפול למקום ליברלי שלא מתייחס לכך. אנשים צריכים חיים של משמעות, לא רק צדק ודברים מטריאליים, והדת נותנת את זה. אנחנו צריכים למצוא מתוך הרפרטוארים הדתיים של שתי הדתות את המחבר. אם מישהו חושב שאפשר להגיע לסיפור משותף בלי זה, הוא פשוט לא היה פה במאה ועשרים השנים האחרונות".

למרות התפקיד החשוב שדיכטר ופאח'ורי מייחסים להכרה, ברור להם שאי אפשר להציב אותה במובנה המלא כתנאי לשינוי. "להתנות הכול בהכרה הדדית עמוקה זו נאיביות, אוטופיה מסוכנת. אנחנו רוצים להתחיל מהחברה המשותפת. מפוליטיקה שווה, מזה שכולם לגיטימיים במולדת הזאת. בלקסיקון אנחנו מציעים תחביר להפוך את המקום הזה למשותף, לא רק בסטטוס המשפטי, ביומיום ובכלכלה, אלא בזיקה למולדת".

רגע לפני שהמפגש מסתיים, לשניהם חשוב להדגיש ש"הלקסיקון הוא הזמנה לשיחה, לדיון, לדיאלוג". ויש עוד שני כרכים בדרך.