זה הפך כמעט דבר שבשגרה: עוד תקיפה, עוד התפרצות זעם, עוד אנשי צוות רפואי שנפגעים, ורבים כבר אפילו לא מרימים גבה. כך גם התקיפה שאירעה לפני ימים ספורים בבית החולים אסותא באר שבע. אמא של מטופל הסתערה על אנשי צוות וגרמה למהומה ולפגיעה בעובדת. האירוע זכה לכותרות, אבל בתוך בתי החולים הוא התקבל באנחת ייאוש עמוקה יותר מהפתעה. זו מציאות שנמשכת כבר שנים, שבה האלימות כלפי אנשי רפואה הולכת ומקצינה ואיש אינו יכול עוד להתייחס אליה כתופעה חריגה.
כמעט עשור עבר מאז הרצח המזעזע של האחות טובה קררו ז"ל, שהוצתה למוות על ידי מטופל בעבודתה. זאת ללא ספק אחת המכות הקשות ביותר שחוותה מערכת הבריאות מאז קום המדינה. מותה זעזע הקהילה הרפואית, עורר גל מחאה והוביל להבטחות רבות לשינוי. אך בחלוף השנים מתברר שההבטחות לא מומשו במלואן. במקום ירידה במקרי התקיפה, אנו רואים עלייה מדאיגה במספרים, בחומרה, ובעיקר באטימות שהולכת ומעמיקה.
מערכת הבריאות הציבורית בישראל עמוסה עד קצה גבול היכולת: תורי ההמתנה בלתי-נסבלים, יש מחסור כרוני ברופאים ואחיות, והציבור שמגיע לקבל טיפול עושה זאת כשהוא כבר מותש. מכלול הגורמים הזה יוצר קרקע מתוחה, שבה כל עיכוב מוצדק ככל שיהיה עלול להתלקח ולהפוך לאירוע נפיץ.
החברה הישראלית כולה נמצאת בשנים האחרונות במדרון של אלימות גוברת. הרשתות החברתיות, השיח הציבורי, והמתחים החברתיים והפוליטיים מחלחלים לכל מקום. כך, כעס ותסכול מוצאים פורקן דווקא כלפי האנשים הזמינים ביותר, אלה שנמצאים מול העיניים: הרופאים, האחיות, אנשי המיון. האנשים שמנסים להציל חיים מוצאים את עצמם בחזית שאינה רק רפואית, אלא גם אלימה.
אבל השורש העמוק ביותר של הבעיה נמצא אולי בהיעדר ההרתעה. העובדה שחלק משמעותי מהתקיפות אינו מסתיים בכתב אישום, שהענישה במקרים רבים קלה, ושבמקרים אחרים כלל לא נפתחים הליכים, יוצרת תחושה מסוכנת: מותר להתפרץ, מותר לפגוע ואין באמת מחיר. ברגע שהמסר הזה נטמע, האלימות חדלה להיות אירוע חריג והופכת לנורמה.
הנזק מצטבר ומכרסם. אנשי צוות רפואי מדווחים על שחיקה קיצונית, על פחד ממשי להגיע למשמרת, ועל תחושה שהם עומדים לבד. יש מי שבוחרים לעזוב את המקצוע. לא מפני שאיבדו את תחושת השליחות, אלא משום שמקום עבודתם הפך לזירה אלימה. כל עזיבה כזו פוגעת לא רק בבתי החולים, אלא במטופלים עצמם.
לצד האחריות הרחבה של המדינה והחברה, יש מקום להציב זרקור גם על תפקוד בתי החולים עצמם. אף שהם פועלים תחת עומסים כבדים ומחסור במשאבים, קיימת עדיין חובה ברורה להבטיח הגנה ממשית לצוותים. במקרים רבים האבטחה דלה, מספר המאבטחים קטן ביחס לכמות המטופלים, ולעיתים נהלי ההתמודדות עם מקרי אלימות נותרים על הנייר. כאשר מוסד רפואי אינו מוודא שמי שעובדים בו מרגישים מוגנים, בין אם באמצעות נוכחות מאבטחים, אמצעי מיגון או תגובה מיידית לכל אירוע, הוא מותיר את הצוות בחזית ללא גב אמיתי. האחריות אמנם אינה מוטלת רק עליו, אך ברור שבית חולים שמכיר את המציאות בשטח חייב לעשות יותר כדי לעמוד בין המטפלים לבין הסכנה.
מדינות אחרות כבר הבינו שהגנה על אנשי רפואה היא חלק מהגנה על בריאות הציבור. במקומות מסוימים הוחמרו הענישות, הורחבו מערכי האבטחה, ונקבעו פרוטוקולים ברורים שמאפשרים תגובה מיידית ומניעתית. ישראל, לעומת זאת, ממשיכה לגרור רגליים ולהסתפק בדיונים במקום במעשים. כל דחייה כזו מעמיקה את הפער בין ההצהרות לבין המצב בשטח.
כדי לחולל שינוי אמיתי, לא די בהצהרות. יש צורך בחקיקה תקיפה וברורה, בהגברת כוח האבטחה, בהשקעה אמיתית בתשתיות ובהפחתת העומסים, ובעיקר בהחזרת הערך הבסיסי של כבוד האדם למקומות שבהם הוא חיוני במיוחד. מערכת הבריאות אינה יכולה להתמודד לבד עם מגפת האלימות. התקיפה באסותא אינה "עוד סיפור". זהו אירוע שמציב מראה לחברה הישראלית ושואל בקול ברור: האם זו חברה שמגינה על אלה שמצילים חיים, או חברה שמפקירה אותם?
הכותבת היא אחות במקצועה. מכהנת כיו"ר ועד עובדי אסותא רמת החיל
