הייתי פה בדיוק לפני שנה. אז כמו היום, זה אותו הערפל והקרירות הנעימה. אותו הכביש הריק – רק שעכשיו אספלט שחור מכסה את מאות הבורות ושברי הכביש שהיו מפוזרים בכל מקום. אותה חקלאות, אותה שממה, נוף עוצר נשימה מלא בעצים חרוכים והרבה, הרבה פחות צבא. שנה עברה מאז תחילת הפסקת האש על הגבול ההררי. בחשבון הכולל, יותר מ-85% מהתושבים חזרו. המדינה מגדירה את הפסקת האש כהצלחה. אך הפער בין היישובים, ובעיקר בין הקיבוצים למושבים, חושף חזרה מטלטלת בשל לאוזלת ידה של המדינה, שמאלצת את החוזרים להכריע על החיים יום-יום.

מלכיה: "למדנו על בשרנו שהחיים דינמיים"

בעלייה לקיבוץ מלכיה עדיין נראים דגלים צהובים ושלט חטופים אחד, ישן, שלצידו בולטים שלטים חדשים ורעננים: "חלב ישראלי זה כאן – לא אצל ארדואן". פיצוצים ברקע מזכירים שתי הבטחות שהובטחו לאנשי הגבול – כלכלה וביטחון. רק אחת מהן מומשה. ערב לפני חוסל, לראשונה זה שנים ביוזמה ישראלית, רמטכ"ל חיזבאללה. כמה שעות לפני כן קבוצה של רפתנים מהאזור יצאה לכנסת להיאבק במהלך שעלול להוביל לסגירת יותר מ-400 רפתות, שתשפיע ישירות על כל כלכלת המרחב המרוחק.

"העזיבה והחזרה מעמתות אותך עם עולמך הערכי: האם אני באמת בוחר לגור פה?" – רות גלובני, 40, רכזת הצמיחה של מלכיה, קואצ'רית וילידת הקיבוץ שחזרה אליו עם בעלה ושני ילדיה, רואה בחזרה שלה עניין משימתי לכל דבר ועניין. צריך להנהיג את האנשים, צריך לתת להם משימות. חזרה היא אקטיביות. היא קמה כל בוקר ורואה עוד שיפור ועוד שיפור. היא חיובית: על כל משפחה שחוזרת יש גם משפחות וצעירים שבחרו להצטרף. "בני ה-20 פלוס שמגיעים עכשיו לפה מדברים שיח אחר לחלוטין. מילים כמו 'ערכים' ו'שליחות'. בחירה מכוונת לחיות דווקא פה". זה מעורר בה השראה והיא מודה שבגילם היא לא חשבה כך על מלכיה,  שאומנם הייתה ביתה, אבל גם פשוט מקום. "גדלנו דור נאיבי, המקלטים היו מסיבת פיג'מות אחת גדולה. אני לא מרגישה ככה יותר".

מעל ההר משקיף מוצב צה"ל מעבר לגבול. אין לדעת אם יישאר שם לנצח. תושבי מלכיה מקווים שכן, אך אף אחד לא נותן להם ודאות כזו. "למדנו על בשרנו שהחיים דינמיים. שצריך לדעת לשרוד שינויים כדי להמשיך הלאה. זה אתגר תודעתי שדורש לשנות את כל הבחירות סביבו".

מחוץ לקיבוץ אריק, חייל שמשרת באזור יותר משנה וחצי, מספר על הקשיים לרכוש מוצרים באזור, ושאף פעם אי אפשר לדעת אם המוצרים יהיו במכולות ובסופרים. יש גם הרבה פחות אירועי תרבות ועסקים קטנים שלא נפתחו. כן, עדיין.

גלובני: "אם יש משהו אחד שהשתנה בתפיסת החיים של התושבים, זה האינסטינקט ההישרדותי". אנשים הרבה פחות תמימים. מנתחים הכול ברציונליות. מסדרים ומבחינים בין האפשרי ללא. מגדרים אי-ודאויות.

שתולה: "15-10 שנה מהיום נהיה יישוב קהילתי"

ברחובות המושב שתולה הולך פרץ אליהו, 65, עם כוס קפה, מביט על הבתים והלולים מסביב. "תשמע", אומר אליהו, חקלאי, ממקימי המושב, "מה זה משנה רפורמה לא רפורמה. רוב המשקים כבר לא מחזיקים בלולים שלהם בכל מקרה. הכול בידי בעלי ההון. וילות להשכרה הן מקור הפרנסה היום. המושב השתנה". עובדים תאילנדים חוצים את הרחוב. "יש פה יותר תאילנדים משתוליים. זה כמו חזון הנביא יחזקאל – הזרים באו לרשת את האדמה".

כשני שלישים מתושבי המושב חזרו, על הנייר. אליהו מבקש לקחת את כל הנתונים בתקשורת בעירבון מוגבל. בשתולה, שבו המספרים הנמוכים ביותר, ובכל מושבי האזור, תושבים רבים ממשיכים לגור בנהריה, בעכו ובחיפה, ומשכירים את הבתים למסיבות. הוא יודע את זה כי הוא שומע את זה. משטרה מגיעה למושב לסגור מסיבות על בסיס שבועי. "יש לך שכנים שמתחשבים ובודקים את מי שהם מביאים לווילות, אבל יש כאלו שבנתק כזה מהמושב, שלא אכפת להם שהמושב ירעד גם באמצע הלילה. מה שמעניין זה כסף".

המושב שאליהו הקים וגדל בו היה קהילה של משפחות חקלאיות. של שכנים התומכים אחד בשני. חיים אחד עם השני. חברויות וקשרים שעברו בירושה לדורות הבאים. חתנו של אליהו אמר שעוד יחזור, אבל עכשיו אין באמת לאן. האם יהיה? המושב, כפי שהיה עבור אליהו, איננו עוד. "15-10 שנה מהיום", הוא אומר בצער, "נהיה יישוב קהילתי". כל התהליכים האלו: שחיקת החקלאות, הרס המרקם החברתי, הקושי לכלכל את עצמך ולרכוש בית – התחילו עוד הרבה לפני. המלחמה רק העצימה אותם.

דוב"ב: "המשקים הם הפנסיות שלנו, והמדינה שחטה אותנו"

15 דקות נסיעה בכביש המתפתל. מושב דוב"ב. נקי ומסודר, רשם הרבה פחות פגיעות, ו-100 משקי המטילות שלו פועלים 24/7. כך גם יו"ר המושב, דניאל פרץ (60), שהגיע לפה כל יום במלחמה וכיום כבר מתכונן למלחמות הבאות: ברפורמה ובחיזבאללה. "המאבק נגד הוצאת הלולים מהמושבים והמכסים הוציא מאיתנו את כל האוויר". הוא כועס כאילו ההפגנות מול נציגי ממשלת השינוי לפני שלוש שנים וחצי היו אתמול. "המשקים הם הפנסיות שלנו, והמדינה שחטה אותנו. דרדרה אותנו בכוח לעוני.

"בחיי המושב יש מקובעות מסוימת. החיים שלך זה הבית. המשק. הנוף. רוצה שדרוג? משפצים את הבית. אין מקום אחר לעבור אליו. ברור שאנחנו מטיילים ומבקרים בערים, אבל במקרה הזה גרנו שנה וחצי בעיר. המעבר מהזמינות של הכול לשקט והריק של אחרי חמש בערב קשה מאוד".

לפרץ ברור שהמלחמה עוד תתחדש. שאין דבר כזה שלום נצחי. אבל זה בסדר. הוא חותם שגם נכדיו יחיו פה ויחיו טוב. המושב בדרך להכפיל את עצמו עם הרחבת הבנים. "קרקע בצפת היום זה מיליון, מיליון וחצי. פה, אם אתה עושה מילואים, 50 אלף שקלים. תאמין לי, עוד חמש שנים נהיה מלאים. הבעיה היא שכופים עלינו 30% שיווק לבאים מבחוץ. אמרתי לרשויות: אני בסדר גמור עם זה, אבל יש תנאי – ועדות קבלה. לקיבוצים חשוב לשמור על הצביון שלהם? גם לי חשוב".

אייל רייז, סגן ראש מועצת מטה אשר, ניהל את מערך הפינוי והחזרה של המועצה ונמצא עמוק מאוד בתוך הדילמות והרוח של הדברים. "סוגיית הביטחון ותחושת הביטחון הם שני דברים שונים", אומר רייז. "כשאתה עקור אתה מאבד משהו מאוד בסיסי ביכולת שלך. ברמה התפקודית שלך. אנשים נדרשו לחזור הביתה ולבנות מחדש תחושת ביטחון שקשורה ביכולת שלך לפתח מחדש אמון במוסדות הביטחון ובמוסדות המדינה בכלל".

אם המדינה לא תבין את מידת המחויבות שהיא נדרשת לה עבור החוסן של התושבים, האזור לא יצמח, לא משנה כמה אופטימיים (או לא) יהיו הלולנים במושב או מנהלי הכספים במפעל בקיבוץ. אם יש משהו שכולם מסכימים עליו הוא התמקמותו המחודשת של צה"ל במרחב. כולם מספרים שנפגשו לפחות פעם אחת עם האלוף. שכיתות הכוננות המצוידות מדווחות לכל אחד, כל הזמן, הכול. אולי יש בזה מידה מסוימת של הצגה, אבל דווקא הסוגיה הביטחונית, כבעיה, אינה מרגישה חריפה כמו זו הכלכלית והחברתית. בכל זאת נראה שהכול מתחיל ומסתיים בביטחון.

אדמית: "עד ההודעה המטומטמת: 'פיצוץ תקין בגזרה'"

מחוץ לקיבוץ אדמית, בצידו המערבי של הגבול, שבו שער הכניסה, החשוף לירי ישיר, הוזז במלחמה ורק לאחרונה חזר למקומו המקורי, נראית היטב החומה החדשה והבוהקת שנבנתה במהלך השנה. מאיר שקד (67) מרגיש איך מטוטלת החרדות נעה כל הדרך לצד השני. "פעם יכולת לשמוע צרור יריות באמצע הלילה ולהמשיך לישון. היום כל בום, כל שריקה, מקפיצים. אתה נכנס לקבוצות ומאות אנשים חייבים לדעת מה זה היה. מעלים ספקולציות. דיונים אינסופיים. עד שתקפוץ ההודעה המטומטמת הזו: 'פיצוץ תקין בגזרה'".

שקד, גמלאי שמתגורר עם אישתו בקיבוץ, חושב שהוא יודע להצביע על ארבעה גירושים ועוד ארבע פטירות שקרו בקיבוץ בשנה האחרונה, שלדעתו קשורות לפינוי. רוב הקיבוץ חזר, והוא מסתכל בסיפוק רב על מגמות של חזרה להרגלים של קהילה. תושבת שהתחילה לבשל להמונים ופתחה מחדש תרבות של חדר אוכל. אירועי תרבות מסביב לשעון והתקרבות בין התושבים הוותיקים לאנשי ההרחבה. "מי שהיה מיזנטרופ יישאר מיזנטרופ", הוא אומר, "וגם לא תהיה פה חזרה לקיבוץ שיתופי. אבל כן קרה משהו באמצע. רצון מחודש לחיי קהילה".

במושבים התפתחה תרבות של עזיבות שניות – אנשים שחזרו ושוב עזבו. לדעת שקד, הפינוי יצר תקדים ואופק אירועים חדש לחלוטין לעשרות אלפי האנשים שגרים צפונית לכביש הצפון: היכולת לעזוב. אין חזרה משם. "הזיכרון החברתי והמערכתי שלנו יזכור את הפינוי הזה לנצח. את זה שאפשר לפנות. שיש כלים לפנות. זה יכול להימשך גם שנה, גם שנתיים. עזיבה הפכה לאופציה. ולצד כל השינויים, ויש הרבה מהם, זה שינוי לא טוב".