משרד האוצר מקדם חוק זיכיון חדש לים המלח. האוצר הפיץ אתמול (רביעי) את תזכיר החוק באמצעות אתר החקיקה הממשלתי. החוק נועד להסדיר את הפעילות באזור לאחר עשרות שנות פעילות תעשייתית ואת כללי המשחק למחזיק הזיכיון הבא. פרסום התזכיר עורר תגובות חריפות מצד ארגוני סביבה, שהזהירו כי הרפורמה המוצעת עלולה להמשיך ואף להחמיר את מגמת הפגיעה בים המלח.

על פי הארגונים, ההצעה שפרסם המשרד מסדירה את גבולות הזיכיון, את גביית התמלוגים ואת מנגנוני הפיקוח על פעילות המפעלים, אך אינה כוללת תוכנית מחייבת לשיקום אזור ים המלח, שמצבו אנוש לאחר ניצול של עשורים בידי הזיכיון של האחים עופר, וגם לא מנגנון כלכלי שיבטיח משאבים עתידיים לכך. עם זאת, גם כשהציע המשרד להגנת הסביבה "פתרון" שיגן על ים המלח, הודו במשרד שהפתרון מסוגל לכל היותר "להאט" את הפגיעה.

בחברה להגנת הטבע טוענים כי לפי נוסח התזכיר, האוצר ימשיך לשלוט בים המלח באמצעות מנגנונים בשליטתו, ממונה, מנהלת וחברה, מה שיבטיח גישה צרה המתמקדת בהכנסות ובמיסוי. "האוצר אולי יקבל יותר כסף", אמרו בחברה, "אבל הוא גוזר את דינו של ים המלח". עוד מזהירים בחברה כי אם החוק יאושר במתכונתו הנוכחית, מפלס ים המלח ימשיך לרדת בקצב של יותר ממטר בשנה, שטחו ימשיך להצטמצם, והמפגעים הסביבתיים, בהם בולענים וחמי עין גדי הנטושים, יישארו ללא מענה.

גם ארגון 'אדם טבע ודין' מתח ביקורת חמורה על המתווה, בעיקר סביב הדאגה לשיקום האזור. אתמול רשם הארגון ניצחון משפטי בתביעה שלו נגד חברת ICL השולטת בזיכיון ים המלח, ובית המשפט פסק שיהיה עליה לשלם כחצי מיליארד שקלים על השימוש שעשתה במימי ישראל ללא תשלום. "דרשנו שתוקם קרן ייעודית שאליה יועברו חלק מתמלוגי הזיכיון באופן שיבטיח שכאשר תבשיל העת לשיקום הים, יהיו המשאבים הכלכליים לכך", אמרו בארגון. "לצערנו, אין לכך זכר בחוק, וידוע לנו שמשרד האוצר מתנגד לכך. אם הצעת החוק תעבור כפי שהיא, המשמעות תהיה הרסנית: הים יתכלה וגם הכסף שתניב הפעילות הכלכלית יתכלה, והדורות הבאים יוותרו עם ים הרוס וללא משאבים שיאפשרו את שיקומו".

היסטוריה של ניצול

ים המלח במגמת הידרדרות כבר תקופה ארוכה, הן מבחינת מפלס המים, שירד עד כדי כך שחלקים גדולים ממנו התייבשו לחלוטין, והן מבחינת מצב הסביבה. במרץ יצא דו"ח חמור של מבקר המדינה, שלפיו היעדר הפיקוח של המדינה אפשר לחברת ICL להזניח באופן מסכן חיים את האזור. בין היתר ציין המבקר מכרות נטושים שלא טופלו כראוי, דליפות של חומרים מזהמים בהיקפים גבוהים, בזבוז חמור של מים ועוד. הדו"ח אף המליץ לשקול מחדש את הזיכיון ותנאיו בהתאם.

הזיכיון על ים המלח אמור לפוג ב-2030, ובמשרדי הממשלה כבר נערכים לקראת המכרז על חידושו, אולם התנאים שנויים במחלוקת חמורה. הזיכיון, שגדול יותר מכל גוש דן, נחשב לחריג בישראל, הן בהיקפו והן בהרשאות שהוא מעניק. שטח הזיכיון משתרע על כ-652 קמ"ר, ובעל הזיכיון נהנה משליטה כמעט מוחלטת במרבית משאבי הטבע באזור – מי הים, המינרלים בקרקע, בריכות האידוי ואף הקמה וניהול של אתרים חדשים. כל זאת עם מינימום מעורבות או פיקוח של המדינה.

גורמים בנושא כינו אותו בעבר "רישיון קולוניאלי" בהרשאותיו, ולא במקרה: הזיכיון נוצר עוד בתקופת המנדט הבריטי, שבה חולקו שטחים גדולים לבעלי הון כמעין אחוזות קולוניאליות. באזור ים המלח פעלה אז "חברת האשלג הארץ-ישראלית", שהפכה לימים למפעלי ים המלח. החברה הייתה בתחילה בבעלות ממשלתית וזכתה להרשאות נרחבות עם חקיקת חוק הזיכיון ב-1961.

ב-1968 שולבה החברה בכי"ל, שאיגדה כמה חברות ממשלתיות. אך בשנות ה-90, עם הפרטת כי"ל, עברה השליטה, כמעט ללא שינוי בתנאי הזיכיון המקיפים, לידיים פרטיות: תחילה לשאול אייזנברג, ובהמשך למשפחת עופר, המחזיקה בכי"ל ובמפעלי ים המלח עד היום.

כעת מעוניינים גורמים באוצר ובמשרד להגנת הסביבה לשפר את הזיכיון, כל אחד בתחומו. אולם בעיה מרכזית היא תנאי הזיכיון, שמאפשרים לבעלי הזיכיון – במקרה זה, החברות בבעלות האחים עופר – קדימות במכרז. זאת בשל סעיף בחוק הזיכיון שמחייב את המדינה להפנות כל הצעה שתעלה במכרז אל האחים עופר ולאפשר להם להשוות אליה. סעיף זה לא רק מאפשר לאחים לשמור על הזיכיון כמעט בכל תרחיש, אלא גם מרחיק ממנו חברות, שכלל לא מעוניינות להיכנס למירוץ שכמעט אין להן סיכוי לנצח בו.