ישראל הגדילה משמעותית בשנתיים האחרונות את מספר האשרות לעובדים זרים, בשל המלחמה ועצירת הכניסה של העובדים הפלסטינים. רבים מהם מגיעים ללא הסכמים בילטרליים (בין מדינתיים), שמעגנים את ההגנה על זכויותיהם. מנכ"ל המרכז להגירה בינלאומית (CIMI) פיני אביבי מזהיר שישראל נמצאת בצומת מסוכן: או שתמשיך להביא עובדים דרך הסכמים מפוקחים עם מדינות, או שתגלוש מחדש אל התפשטות הניצול, גביית הכספים הבלתי חוקית מעובדים והסחר בבני אדם.

"בתחילת המלחמה הייתה בהילות, אבל אנחנו כבר שנתיים לתוך האירוע", אומר אביבי בראיון ל'דבר', "אנחנו עלולים להיכנס לסחרחורת, ובמשרדים יודעים את זה, אבל יש גורמים פוליטיים שמנסים להשפיע". לדבריו, לא נראה שיש כוונה לסגור את הפתח שנוצר במלחמה להבאת עובדים באמצעות חברות פרטיות.

המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה (CIMI) נוסד לפני כ-23 שנים, ואביבי נבחר לכהן בראשו לפני כחצי שנה. זה ארגון ללא מטרות רווח שפועל לשמירת זכויותיהם של עובדים זרים. הארגון כולל בשורותיו שורה של דיפלומטים בכירים בדימוס, ופועל בשיתוף פעולה עם משרד החוץ ועם רשות האוכלוסין. אביבי, שמגיע מרקע של דיפלומטיה, מדגיש שמלבד המימד המוסרי, המדיניות המקלה של ישראל פוגעת בה בזירה הבינלאומית.

"כשנמתחה ביקורת על ישראל בעבר על הסחר בבני אדם, היה מדובר ביחסית מעט עובדים. הנזק שיכול להיגרם מהבאתם של מאות אלפים בצורה לא מוסדרת עלול להיות הרסני פי כמה. יש לנו ברירה. אם היה נעשה מאמץ גדול יותר להביא את העובדים בהסכמים וללא ניצול, היינו מצליחים יותר".

מספרי העובדים גדלים, הפיקוח נחלש

ניצול חמור של עובדים זרים בהיקף משמעותי התגלה בישראל בתחילת שנות האלפיים, תופעה שהגיע לכדי סחר בבני אדם. על ישראל נמתחה בהקשר זה ביקורת חריפה ממדינות שונות, במיוחד משרד החוץ האמריקאי. הפתרון שהמדינה אימצה לכך הוא הסכמים בילטרליים (בין מדינתיים) להבאת העובדים, הכוללים מנגנונים המגנים על העובדים מניצול וגביית דמי תיווך גבוהים, כמו גם מנגנוני מיון מסודרים שנועדו לוודא שהעובדים המגיעים לישראל מתאימים לעבודות המיועדות להם.

לדברי אביבי, ישראל נסוגה כעת ממחויבותה להביא עובדים זרים במסגרת הסכמים כאלו, זאת בהשפעת המחסור בכוח אדם בענפים שונים במשק, במיוחד בניין וחקלאות. במקום זאת, הוא מסביר, הממשלה מרחיבה עוד ועוד את 'מסלולי ההבאה הפרטית': גיוס העובדים בידי חברות פרטיות, תחת פיקוח חלש בהרבה.

"אנחנו כבר עכשיו שומעים על עובדים שהגיעו לישראל לאחר ששילמו עשרות אלפי דולרים דמי תיווך", מתריע אביבי, "המשמעות היא שהם מגיעים חלשים מאוד ובעלי חוב, וקל לנצל אותם". הלחץ הביא להכנסת עובדים זרים גם לענפים שבהם לא הועסקו בעבר זרים, ולא פלסטינים: "אנחנו רואים כיום עובדים זרים גם ברשתות השיווק, ומדברים בכנסת גם על הבאת נהגי משאיות זרים".

הממשלה קבעה שהיקף העובדים הזרים יגיע עד 3% מהאוכלוסייה, כ-300 אלף איש, היקף שאביבי משווה לגל עלייה גדול. "זו כמות שמשפיעה על חברה. זה נכון שאלה אנשים שמגיעים לכמה שנים ואמורים אחרי כן לצאת, אבל עובדים זרים חדשים אמורים להיכנס לישראל במקום אלה שייצאו. זה מאוד משנה אם אלה יהיו עובדים שזכויותיהם נשמרות, או אנשים שמנצלים אותם".

אביבי מסביר שישראל ניסתה במשך שנים לצמצם ככל האפשר את היקף הבאתם של עובדים זרים, והעדיפה העסקת פלסטינים. היו לכך סיבות מדיניות, וגם מערכת הביטחון תמכה בתעסוקת הפלסטינים, שנתפסה כתורמת ליציבות. מעבר לזה, העובדים הפלסטינים מנעו את ההתמודדות עם עובדים זרים שרוצים להישאר בישראל: "העובד הפלסטיני הלך בערב הביתה, לא היה צריך לדאוג לו לדיור ולא היה חשש שיישאר כאן".

בשנות ה-90 היו לדבריו רק כמה עשרות אלפי עובדים זרים בישראל, בעיקר בענפי הסיוע והחקלאות. הם הגיעו ארצה באמצעות חברות פרטיות, שגבו מהם דמי תיווך על סך עשרות אלפי דולרים, ובתמורה דאגו להם לוויזה לישראל. באותה תקופה עובדים רבים נכבלו למעסיק באמצעות לקיחת דרכונים, ותנאי העסקה פוגעניים נכפו.

"הייתה אז הפקרה מוחלטת, ניצול מכוער מאוד של המצב הכלכלי הקשה של העובדים וממש תופעות של סחר בבני אדם. לא היה גם שום פיקוח איזה עובדים מגיעים, מה מידת ההכשרה וההתאמה שלהם. ואז אם עובד לא מסתדר הוא עלול למצוא את עצמו עם חוב גדול, ללא עבודה, ללא מעמד מוסדר".

הלחצים הבינלאומיים בלמו את הניצול

כבר לפני כ-15 שנה התריעו מדינות שונות שמהן הגיעו עובדים לישראל על התפתחות תופעה של סחר בבני אדם. אביבי, שהיה דיפלומט בכיר ואף כיהן כסמנכ"ל וכמשנה למנכ"ל במשרד החוץ, נחשף לכך באופן אישי.

"בכל מקום שבו פגשנו נציגים ממשרדי חוץ של מדינות, הם העלו בפנינו תלונות מאוד קשות על ניצול העובדים הזרים בישראל. סגנית שר החוץ של נפאל ששאלה אותי איך אנחנו לא מתביישים שעובד משלם יותר ממשכורת שנתית כדי לקבל ויזה, ובפועל הופך לעבד. זה היה ניצול מכוער מאוד של המצב הכלכלי של האנשים.

"התופעה הזו הייתה אז קטנה מבחינה מספרית – אבל זה היה מספיק כדי שמשרד החוץ של ארצות הברית ידרג אותנו בדירוג נמוך במדד זכויות האדם והסחר בבני אדם – שזו השפעה רצינית מאוד על היחסים שלנו גם עם האמריקנים. דבר שעלול אפילו לגרום לסנקציות".

בעקבות הלחצים הבינלאומיים, ישראל שיתפה פעולה עם הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם לקידום חתימה על הסכמים בילטרליים. "החלוצים בכך היו שגרירות ישראל בתאילנד, שהובילה את חתימת ההסכם הראשון להבאת עובדי תיירות. המנגנון בהסכם הזה הגביל את גובה הסכומים שאפשר לגבות מהם, וגם קבע מנגנון למיון העובדים.

"מאז נחתמו עוד כעשרה הסכמים עם מדינות שונות להבאת עובדים לענפי משק ספציפיים. אני עצמי ביקרתי למשל במולדובה, וראיתי נציגים של התאחדות הקבלנים בישראל עורכים שם מבחנים, ובודקים שמגיעים עובדים מתאימים".

לסייע לעובדים לקראת חזרה לארצותיהם

אביבי מסביר שב-CIMI פועלים כמיטב יכולתם להתמודד עם הסכנה להפרת זכויות העובדים, בעיקר באמצעות העלאת מודעות העובדים הזרים לזכויותיהם. בין היתר, הם פוגשים את העובדים עם ירידתם מהמטוס ומחלקים 'זכותונים' בשפתם, וגם מפעילים עם משרד החוץ מרכז פניות רב-לשוני.

"אנחנו פותחים לעובדים קבוצת ווטסאפ, וממש מלווים אותם לאורך החיים התעסוקתיים שלהם פה. במקור התחלנו את זה עם העובדים שהגיעו בהסכמים עם מדינות, אבל כשזיהינו את הבעיה אנחנו פועלים להגיע לכמה שיותר עובדים שהובאו באופן פרטי, ובהמון שפות".

במרכז פיתחו יחד עם האו"ם הכשרה לעובדים לקראת חזרה למקומות מוצאם, כך שיוכלו לקחת ידע וניסיון שצברו בארץ ולמנף אותם לקידום מקצועי או הקמת עסק. "עובדת שירות שבאה לפה כעובדת סיעוד, אנחנו מכשירים אותה להיות למשל פרמדיקית שתוכל לעבוד שם. או חקלאי שלמד כאן שיטות חקלאות מודרניות, מסייעים לו שיוכל לפתוח שם משק משל עצמו".